1. בנק איגוד לישראל בע"מ (להלן:
"הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר נגד אליעד (א.מ.) פרויקטים בע"מ (להלן:
"החברה"), שניהלה חשבון בבנק, ונגד מזוז יעקב (להלן:
"יעקב") ומזוז שמעון, שחתמו כערבים כלפי הבנק לחובות החברה .
בהתאם לנטען בכתב התביעה:
א. בעקבות חוב, שנותרה החברה חייבת לבנק, נחתם בין הבנק לבין החברה ביום 16.1.00 הסכם פשרה (להלן:
"הסדר הפשרה"), לפיו הוסכם בין הצדדים על חוב מוסכם נמוך יותר מהחוב בפועל, שישולם בתשלומים. בהתאם לאותו הסכם הועמד חובה של החברה ע"ס 485,000 ש"ח נכון ליום 13.4.99 (להלן: "
החוב שבפשרה"), והועמדו לחברה שתי הלוואות לצורך תשלום החוב שבפשרה.
ב. בסע' 7 (א) להסדר הפשרה הסכימו הצדדים, כי אי תשלום אחד התשלומים בגין ההלוואות הנ"ל במועד, יהווה הפרה יסודית של הסדר הפשרה. עוד סוכם בין הצדדים באותו סעיף, שהפרה יסודית של הסדר הפשרה, שתתרחש לאחר ששולמו 50% מהחוב שבפשרה, תקנה לבנק את הזכות להעמיד את החוב שבפשרה לפרעון מידי בתוספת 25% מן החוב שבפשרה.
ג. סכום התביעה בסך 288,270 ש"ח מבוסס על יתרת החוב בסך 155,957 ש"ח (בהתאם לדף החשבון שבבנק), בתוספת ריבית עד ליום הגשת התביעה בסך 7,339 ש"ח ובתוספת 25% מהחוב בפשרה (121,250 ש"ח) + ריבית (3,724 ש"ח), סה"כ 124,974.90 ש"ח.
החברה והערבים הגישו בקשת רשות להגן. בקשה זו הינה נשוא החלטתי זו.
ד. כפי שניתן ללמוד לכאורה מהאופן בו נוסח כתב התביעה, הנתמך בדף חשבון, כאמור, הבנק תבע מהמבקשים את יתרת החוב הכולל בתוספת 25% מהחוב שבפשרה. מהעובדה, שהבנק תבע תוספת של 25% מהחוב שבפשרה ומניסוח סעיף 7 (א) להסדר הפשרה למדים, שאין מחלוקת בין הצדדים שההפרה התרחשה לאחר שהמבקשים שילמו לפחות 50% מהחוב שבפשרה.
2. בתצהירו של יעקב, שצורף לבקשה, נטען, כי בהתאם למוסכם בין הצדדים החשבון הקודם של החברה אמור היה להיות בלתי פעיל וכפועל יוצא מכך הבנק לא היה אמור לחייב חשבון זה בגין חיובים שונים. החברה היתה אמורה לשאת אך ורק בתשלום פרעון ההלוואה שנלקחה על ידה בהתאם לתנאי ההסדר.
משתמע מהטיעון שהמבקשים טוענים כי הבנק תבע, שלא כדין, את יתרת החוב המלא בצירוף 25% מסכום הפשרה והם מבקשים מבית המשפט לתן להם רשות להתגונן בטענה שהבנק לא היה זכאי לתבוע את יתרת החוב המלא.
מהאופן בו נוסח כתב התביעה, אליו צורף גם דף חשבון, נוטה אני להבין, שהבנק תבע את יתרת החוב המלא ואליה הוסיף 25% מהסכום שבפשרה. אם אכן כך המצב, יש ליתן למבקשים רשות להתגונן בטענה, שהבנק לא היה זכאי לתבוע את יתרת החוב המלא כפי שתבע. ניתנת למבקשים רשות להתגונן בטענה זו.
3. בהתאם לטענת המבקשים, הנתמכת בתצהירו של יעקב, לאחר הגשת התביעה פנו אל הבנק בבקשה לשלם את החוב שבפיגור והבנק לא איפשר להם לעשות כן.
לטענתם מכוח הסדר הפשרה היו זכאים גם לאחר נקיטת ההליכים המשפטים לשלם את יתרת חוב הפיגורים ולחזור להסדר התשלומים שבהסדר הפשרה מבלי להוסיף את התוספת של 25%.
הבנק טוען שאין לקבל טענה זו. לטענתו, האפשרות לחזור לתנאי ההסדר שבפשרה מעוגנת בהוראות סעיף 7(ג) להסדר הפשרה. בהתאם לסעיף זה ניתן לחזור לתנאים המקורים שבהסדר, רק במקרה של הפרה ראשונה. לטענת הבנק במקרה דנן פגרו המבקשים במספר תשלומים כך שלא מדובר בהפרה ראשונה.
איני מסכימה עם ב"כ הבנק, שהעובדה שהוכח, שבטרם נקט הבנק בהליכים נגד החברה, הפרה החברה את ההסכם מספר הפרות יסודיות, מונעת מהחברה לחזור לתנאי ההסדר בהתאם להוראות סע' 7(ג).
אני בדעה כי יש לפרש את סעיף 7(ג) כך, שהמניעה מלחזור לתנאי ההסדר המקורי תחול רק לגבי הפרה נוספת לאחר שהבנק נקט בהליכים משפטיים.
במקרה דנן כפי שעולה מכתבי הטענות והעדויות, התביעה נשוא תיק זה, הינה ההליך המשפטי הראשון שנקט הבנק. לא הובאה בפני ראיה קבילה לכך, שלאחר מכך הפרה החברה את ההסדר פעם נוספת.
למרות האמור לעיל, מסופקת אני אם מכוח הוראת סע' 7(ג) להסדר הפשרה קמה למבקשים זכות לשלם את חוב הפיגורים מבלי להוסיף 25% מהחוב שבפשרה, שכן נוסחו של סעיף 7(ג) מעורפל ואינו מתייחס כלל לנושא התוספת הנ"ל. הסעיף מתייחס רק לויתור על חיוב בהוצאות.
לא ברור מנוסח ההסכם אם על מנת לשלם את חוב הפיגורים ולחזור להסדר המקורי על המבקשים לשלם גם את התוספת של 25% אם לאו.
לנוכח אי הבהירות הנ"ל יש מקום ליתן למבקשים רשות להתגונן על מנת שתשמענה ראיות גם בקשר לפרשנות החוזה.