בפניי התנגדות להתראת פשיטת רגל.
1. ביום 31.1.07 הגיש המבקש (להלן: מע"מ) בקשה להתיר לו להמציא למשיב (להלן: המתנגד) התראת פשיטת רגל (להלן: ההתראה) על יסוד חוב מס סופי בסך4,140,162 ש"ח.
2. ביום 1.2.07 נעתר בית המשפט לבקשה, והוצאה התראה נגד המתנגד. בבסיסה של ההתראה נטען כי המתנגד, אשר הינו מנהלן ובעליהן של חברת לה.ט.מ לקידום הכשרה טכנולוגית בע"מ (להלן: להט"מ) וחברת מלמ מכון לשפות וללמודים מתקדמים בע"מ (להלן: מל"מ), חתם ביום 20.3.06 על "כתב התחייבות אוטונומית לשיפוי" מע"מ בסך 2,563,123 ש"ח לרבות ריבית הצמדה וקנסות, בגין חובותיה של להט"מ (להלן: כתב ההתחייבות או השיפוי). החובות נשוא כתב ההתחייבות דווחו על ידי להט"מ עצמה, אין לגביהם במחלוקת, ולפיכך מדובר בחוב חלוט. מע"מ טוען כי הוא פנה למתנגד בדרישה להסדיר את חובו, ואף אישר לו לפרוס את חובו אולם הוא לא עשה כן.
כן טוען מע"מ כי במסגרת הסדר פריסה שערך המתנגד עמו, חתם המתנגד ביום 17.2.05 על בקשה לתשלום מס (לרבות הפרשי ריבית, הצמדה וקנסות) במקום מל"מ (להלן: הבקשה לתשלום מס), לפי סעיף 20 לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ). מל"מ לא עמדה בהסדר הפריסה שנחתם עמה ונותרה חייבת למע"מ סך כולל של 60,945 ש"ח, חוב אשר מל"מ לא חלקה עליו והסכימה לשלמו במסגרת הסדר הפריסה. לפיכך גם חוב זה שהמתנגד נטל על עצמו לפורעו, הינו חוב חלוט.
3. ביום 12.2.07 הגיש המתנגד התנגדותו להתראה, הצדדים הגישו תגובות ותשובות לתגובות, והמתנגד ביקש להזמין עדים בשאלות עובדתיות.
התקיימו שני דיונים בבקשה, ולאחריהם סיכמו הצדדים טענותיהם בכתב לצורך מתן החלטה בטענות הסף של המתנגד-
האחת- טענה לפיה המסמכים העומדים ביסוד הבקשה אינם עונים על ההגדרה של המונח "פסק דין חלוט" בסעיף 3 לפקודה; ו
השנייה- נוגעת לאפשרות העומדת בפני מע"מ לנקוט נגד המתנגד הליכים לפי פקודת המסים (גביה), בהיותו "מתנדב" אשר נטל על עצמו לשאת בחובות המס של מל"מ ולהט"מ.
תמצית טענותיהם של הצדדים הן כדלקמן:
4.
טענות המתנגד
א. דין הבקשה להדחות על הסף, באשר היא אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 3 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"מ- 1980 (להלן: הפקודה). שני המסמכים אשר צורפו לבקשה אינם עונים על הגדרת "פסק דין חלוט", כנדרש בסעיף 3(2) לפקודה, ולכן אינם יכולים להוות תשתית להוצאתה של ההתראה. לשיטתו, יש לפרש את המונח "פסק דין חלוט" בצמצום, ואין להרחיב את תחולת הסעיף מעבר למקרים המנויים בו. על מע"מ לפעול תחילה לקבלת פסק דין נגד המתנגד בטרם יבקש להמציא לו התראה.
ב. לגופו של עניין טוען המתנגד, כי שני המסמכים נחתמו תוך שהופעלה עליו כפייה כלכלית על ידי הגורם המטפל מטעם מע"מ, ומבלי שניתן לו הסבר על מהות המסמכים ומשמעותם ותוך העדר תום לב מצד מע"מ.
ג.לחלופין, כתב ההתחייבות שנחתם על ידי המתנגד אינו תקף, שכן שם העוסק "להט"מ קידום" המצוין בו אינו קיים, מה גם שככזה הוא אף אינו אישיות משפטית נפרדת.
לחלופי חלופין נטען כי להט"מ נכנסה להליך של פירוק בסמוך לאחר החתימה על המסמך הנ"ל, וכשם שלא ניתן לפעול נגדה, כך גם לא ניתן לפעול נגד המתנגד, אשר כערב חלים עליו כל הסייגים השוללים את מחויבותו על פי דין. כן נטען כי מע"מ גרם, במעשיו ובמחדליו, לכניסתה של להט"מ להליכי פירוק, בכך שלמרות קיומו של הסדר לפיו היה אמור לבטל עיקול שהוטל על חשבון הבנק של להט"מ הוא נמנע מלעשות כן. כתוצאה מכך הבנק לא כיבד את השיקים של להט"מ שנועדו לתשלום משכורות העובדים ערב חג הפסח, ומשלא שולמו המשכורות פנו העובדיםלביהמ"ש ולבקשתם ניתן צו לפירוקה של להט"מ.
ד.באשר למסמך השני עליו מתבססת הבקשה, קרי הבקשה לתשלום מס, טוען המתנגד כי הסכום המצוין בו הינו שנוי במחלוקת במלואו, ומקורו בהוצאת שומה חסרת בסיס ולפי מיטב השפיטה, תוך שהנישום משיג עליו. משכך, ההליכים להכרעה בדבר עצם קיומו של החוב ושיעורו יימשכו זמן רב, וברי כי החוב הנקוב במסמך אינו יכול לשמש בסיס להתראה.
בנוסף לכך, הבקשה לתשלום מס אינה עונה על התנאים הקבועים בסעיף 20 לחוק המע"מ, הקובע כי הסכמת המתנדב טעונה "
הסכמת המנהל". בענייננו, "האישור" המצוין בסיפא של הבקשה לתשלום מס, אינו של מנהל מע"מ אלא של "גובה המס". מע"מ לא הביא ראיה כלשהי לפיה גובה המס הוא בעל תפקיד העונה להגדרה של "המנהל" בסעיף 1 לחוק המע"מ, ולכן המסמך הוא איננו אלא פיסת נייר נטולת כל ערך.
ה.לטענת המתנגד, אין להתיר המצאת התראה על בסיס חוב שניתן לגבותו על פי פקודת המסים (גביה). הפסיקה צימצמה עד מאוד את תחולתה של פקודת המסים (גביה) על הליכי גבייה של אגרות ומסים למיניהם למקרים חריגים ובהתקיים תנאים מחמירים שנקבעו בפסיקה. הרעיון העומס ביסוד צמצום תחולת פסוקת הסמים (גביה) נבע מפגיעתה הבלתי מידתית של הפקודה בקניינו ובזכויות של הפרט ומתוך מגמה להגביל מתן עדיפות לרשויות על פני נושים אחרים.אם כך הדבר בהקשר של החלתה על גביית חובות של רשויות המדינה ורשויות מוניציפליות, קל וחומר כאשר פקודת פשיטת הרגל אינה מזכירה ולו ברמז את תחולת פקודת המסים (גביה) בהגדרת המונח "פסק דין חלוט".
ו.זאת ועוד, כדי להפעיל את הסמכויות הדרקוניות של פקודת המסים (גביה), יש חובה לבצע פעולות מקדמיות אשר לא נתקיימו במקרה שבפנינו. על פי סעיף 4 לפקודת המיסים (גביה), תנאי חשוב להחלתה של הפקודה הינו כי מדובר ב"נישום אדם כהלכה". במקרה דנן המתנגד איננו הנישום, והנישומות הן שתי החברות- להט"מ ומל"מ. ומשכך, לא ניתן להפעיל את פקודת המיסים על מי שהינו "מתנדב" כהגדרת סעיף 20 לחוק המע"מ.
גם בהנחה כי המתנגד היה נחשב "נישום", הרי שמע"מ לא הוציא שומה כהלכה, לא הוצגה כל דרישה בכתב לנישום לתשלום החוב, ולא יתנה ההסכמה הנדרשת שעל פקיד הגבייה ליתן לגובה המס לצורך דרישת החוב מאת החייב. לפיכך, הבקשה אינה עונה אף על התנאים הנוספים הקובעים בסעיף 4 לפקודת המיסים (גביה).
ז. לטענת המתנגד מע"מ אף אינו רשאי לנקוט נגדו הליכי גבייה על פי פקודת המסים (גביה) על יסוד כתב התחייבותו בגין חוב המס של ללהט"מ, זאת משום שחוק מע"מ אינו מכיר בהליך של התחייבות של משפה. משקבע המחוקק הסדר כמפורט בסעיף 20 לחוק מע"מ, גילה את דעתו שלא יחול כל הסדר אחר בלתו. הסכם בעלמא בין צדדים אינו יכול לשמש מושא לפתיחת הליכי הוצאה לפועל, ולפיכך לא ניתן לנקוט נגד המתנגד בהליכים על פי פקודת המסים (גביה) על יסוד כתב ההתחייבות הנ"ל.
ח.ההקבלה, שנערכה בע"א 1167/01
עיריית ראשון לציון ואח' נ' בנק הפועלים ואח', תק-על 2005(4), 2872), אליו הפנה מע"מ, בין חוב שניתן לאכפו לפי פקודת המיסים (גביה) לבין מעמד של חוב פסוק, נערכה ביחס לנושא של הטלת עיקולים, והדברים שהובאו על ידי מע"מ בתגובתו הוצאו מהקשרם. אין להסיק מהקבלה זו דבר באשר להתראה המותנית בקיומו של "פסק דין חלוט".
ט.הליך של גבייה מנהלית הינו הליך דרסטי אשר יש להפעילו בתום לב, בסבירות ובמידתיות. הפסיקה קבעה כי יש לנקוט בהליכי הגבייה המנהלית רק כאשר קלו כל הקיצין ואין דרך אחרת לגבייתו. לכן על הרשות לפנות להליך של הגשת תביעה לפני שהיא נוקטת בהליך של גבייה מנהלית.