1. בפני בקשתה של יוסף עציון חברה לפיתוח בע"מ, היא הנתבעת 2 בת.א. 1408/07 של בית משפט זה, לחייב את התובעת בתיק הנ"ל, נס המדבר בע"מ, שהיא המשיבה לפנינו, ליתן ערובה ולעכב את ההליכים בת.א. 1408/07 הנ"ל עד אשר תינתן. זאת על בסיס תקנה
353 א' לחוק החברות, תשכ"ט - 1999, אשר זאת לשונו:
"
353 א' הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה..., אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר, כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה... בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע עם יזכה בדין".
2. תוך סקירת קודמו של סעיף 353 א' לחוק החברות הנ"ל, הוא סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג - 1983, והפסיקה אודותיו נימקה המבקשת את בקשתה, בין היתר, באי-ציון כתובתה של המשיבה בכתב התביעה (דבר, שנועד לכאורה למנוע את גביית ההוצאות ממנה, אם תיפסקנה, לפי הטענה), במצבה הכלכלי הרעוע של המשיבה ובסיכויים הקלושים, שהמשיבה תזכה בתביעתה נשוא ת.א. 1408/07 נגד המבקשת.
מנגד טענה המשיבה בתגובתה מיום 06.01.07 בין היתר, כי יש לשקול את הבקשה במבט חוקתי, שהרי זכות הגישה לבית המשפט היא זכות חוקתית. גם נטען, שאין מקום להעריך את סיכויי הצלחת התביעה בשלב מוקדם זה של ההליך.
3.
א. לאחר שקילתי את מלוא הנסיבות הגעתי למסקנה, כי יש להעתר לבקשה. זאת מטעמים מספר.
ב. באשר לנושא החוקתי, ראוי להעיר, כאמור, כי קודמו של סעיף 353 א' לחוק החברות הנ"ל היה סעיף 232 לפקודת החברות הנ"ל, אשר קבע:
"
232. מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".
לא היה מקביל לסעיף 232 בחוק החברות הנ"ל עד אשר בשנת תשס"ה נחקק סעיף 353 א' לחוק החברות הנ"ל, אשר את נוסחו הבאנו לעיל. לאחר חקיקת סעיף 353 א' לחוק החברות הנ"ל ניתן ללמוד על גישתו של בית המשפט ליחס בין האמצעי החוקי לחייב תובעת, שהיא חברה בערבון מוגבל, במתן ערובה לבין זכות הגישה לבתי המשפט כזכות חוקתית מן הפסיקה של בית המשפט העליון על אודות סעיף 232 לפקודת החברות הנ"ל. ברע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ'
נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מ"ד (1) 647 (שנידונה כערעור) היה בית המשפט העליון ער למעמד החוקתי של זכות הגישה לערכאות. בכל זאת, קבע כב' השופט ש' לוין (כתוארו אז):
"לדידי אי אתה יכול שלא לנקוט עמדה לגבי השאלה, מהי לעניין סעיף 232 החזקה הקיימת, כשכפות המאזניים בגדרו של סעיף זה מאוזנות הן... דעתי היא, שקיימת חזקה שיש מקום לחייב חברה במתן ערובה להוצאות, אלא אם כן קיימים, בנסיבות הענין, טעמים לסתור [רע"א 544/89 הנ"ל,
שם, 650 (מול האות "ג")].
אם כך היה המצב לפני חקיקת סעיף 353 א' לחוק החברות הנ"ל, הרי לאחר חקיקת סעיף 353 א' הנ"ל, ברי לפי נוסחו, שנקודת המוצא היום היא, שיש לחייב תובעת, שהיא חברה בערבון מוגבל, במתן ערובה להוצאות, אלא אם יש נסיבות, שאינן מצדיקות זאת, או שהחברה התובעת הוכיחה יכולת לשלם הוצאות, אם תידחה תביעתה.
ג. במקרה דידן התובעת הגישה כתב תביעה בסך 12,000,000 ש"ח וכתב תביעה מתוקן בסך 960,000 ש"ח. באף לא אחד מכתבי התביעה לא ציינה התובעת את מענה כמצוות תקנה 9 (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984. מטרת ציון המען היא להקל בגביית הוצאות משפט ותובע, שלא רשם זאת מוחזק כמי, שגילה את דעתו להכשיל את גביית ההוצאות [ראה והשווה: י' זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 900].
ד. באשר לסיכויי הצלחת התביעה, בגין חשבונות בשווי של מאות אלפי שקלים הגישה המשיבה תחילה את תביעתה נגד המבקשת ואחרים בסך 12,000,000 ש"ח לבית המשפט המחוזי. בפרוטוקול הדיון מיום 11.12.06 בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע מופיעה הצהרת בא-כוחה המלומד של המשיבה דנא לשקול הגשת בקשת תיקון כתב התביעה על דרך הפחתת סכום התביעה באופן משמעותי. כך תוקנה מרבית סכום התביעה באופן שתחת התביעה המקורית בסך 12,000,000 ש"ח הוגש כתב התביעה המתוקן בסך 960,000 ש"ח. התביעה הנוכחית היא כנגד המבקשת, אשר זכתה במכרז מול מע"צ לניקוי דרכים. המבקשת כרתה חוזה עם הנתבעת 3, שטח חברה לעבודות מסגרות ואלומיניום בע"מ, אשר שימשה קבלן משנה והקבלן המשנה כרת הסכם לביצוע העבודה עם המשיבה. בית המשפט המחוזי הנכבד חייב את המשיבה דנא במתן ערובה להבטחת הוצאותיהם של הנתבעים 3 ו -4. יש לזכור, כי היה חוזה כתוב וחתום בין הנתבעת 3 למשיבה דנא, ואילו בענין התחייבות הקבלן הראשי, קרי המבקשת, לשלם את סכום חובה של הנתבעת 3, קרי הקבלן המשנה, למשיבה דנא מבססת המשיבה על הסיכום בעל-פה. כבר כתבנו בהחלטה מיום 23.09.07 (בעמ' 2 לפרטיכל), כי "לכאורה אין ניתן להבין מסעיף 45 לכתב התביעה המתוקן על בסיס מה מגיע לתובעת מכל אחד מן הנתבעים הסכום הנטען בסעיף הנ"ל". לכן, ניתנה הרשות למשיבה דנא לתקן את כתב התביעה המתוקן בשנית תוך 30 יום, כדי להסיר את הליקוי הנ"ל. המשיבה דנא לא ניצלה את הרשות, אשר ניתנה לה, וכתב התביעה המתוקן נותר ללא כל פירוט, המסביר את החישוב, המביא לתוצאה של חיוב המבקשת בסך 960,000 ש"ח. זאת, כאשר טענתה המקורית של המשיבה בכתב התביעה המקורי היתה, שחייבים לה 12,000,000 ש"ח, כאמור.
ה. לא רק שלא נסתרה טענת המבקשת, שהתובעת לא תוכל לפרוע כל חיוב בהוצאות, אם תידחה תביעתה, אלא שבסעיף 22 לכתב התביעה המתוקן טענה המשיבה דנא, שהיא חדלת פרעון.
4. בשקילתי את מלוא הנסיבות דלעיל הגעתי לידי המסקנה, שאין לחשוף את המבקשת לסיכון, שאם תידחה תביעת התובעת לא יובטח תשלום הוצאותיה. לכן, באיזוני את כל השיקולים ועל-פי הקבוע בסעיף 353 א' לחוק החברות הנ"ל, הריני מחייב את המשיבה להפקיד בקופת בית המשפט את הסך של 25,000 ש"ח או להגיש למזכירות בית המשפט ערבות בנקאית בסכום הנ"ל תוך 30 יום מיום קבלת החלטתי זו. עד אשר תמולא החלטה זו על-ידי המשיבה, הריני מעכב את ההליכים בתביעתה נגד המבקשת בת.א. 1408/07 של בית משפט זה.
בגין בקשה זו הריני מחייב את המשיבה בהוצאות ובשכר-טרחת עורך-דין של המבקשת בסכום כולל בסך 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא עותק מהחלטתי זו לבאי-כוחם המלומדים של בעלות הדין עם אישורי מסירה.
ניתן היום כ"ד בשבט, תשס"ח (31 בינואר 2008) במעמד הצדדים.