1. ביום 2/3/05 ניתן בת.ק. 2795/04 ות.ק. 2795.1/04 פסק דין בבית משפט לתביעות קטנות בבאר שבע (כב' השופטת יעל רז-לוי), לפיו חויבו המבקשת ומבטחת רכבה של המבקשת כלל חברה לביטוח, לשלם למשיב סך של 1,860 ש"ח בתוספת הוצאות משפט ואגרת בית משפט בסך 687 ש"ח ואילו המשיב חויב לשלם למבקשת סך של 515 ש"ח.
2. המבקשת מעוניינת להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין. ביום 17/3/05, היום ה- 15 מאז מתן פסק הדין - היום האחרון להגשת בר"ע - הוגשה הבקשה שבפני להארכת מועד להגשת הבר"ע (בש"א 3799/05).
3. תקנה 528 לתקנות סד"א, תשמ"ד - 1984, קובעת:
"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין, או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה;
נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו". (ההדגשה שלי - נ.ז.)
גם כשהמבקש אינו חייב להראות טעם מיוחד לבקשתו להארכת מועד, המועד לא יוארך כדבר שבשגרה. (ראה זוסמן, "
סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 888.)
בענייננו, מדובר במועדים הקבועים בחיקוק ואין להאריכם ללא טעם מיוחד.
"...בעיקרון ניתן להאריך מועד בשל טעם מיוחד, כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו העשויים שלא להצדיק הארכת מועד, אם לא הצביע המבקש על קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים את הדבר." (ראה בספרו הנ"ל של זוסמן, עמ' 890).
"ואף זה אינו טעם מיוחד, שבעל דין מתגורר בחוץ לארץ וקיים התייעצות עם פרקליטו במקום מושבו, אם להגיש בקשת דיון נוסף אם לאו." (שם, עמ' 695).
יש לייחס משקל רב למידת האיחור וככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש הארכה קשה יותר.
אשר לסיכויי הערעור:
"ביקש בעל דין להאריך לו את המועד להגשת ערעור, אין חשיבות הבעיה אשר הוא חפץ להעמידה לדיון משמשת, כשהיא לעצמה, טעם מיוחד." (ראה שם בספרו של ד"ר זוסמן עמ' 890).
4. המבקשת הגישה את הבקשה להארכת מועד בלא תצהיר ורק בתשובתה לתגובת המשיב ובלא קבלת רשות צירפה תצהיר.
הטענה המרכזית בבקשתה היא חוסר הבנתה בהליכים משפטיים והצורך בסיוע משפטי ועל כן, היא פנתה ללשכה לסיוע משפטי ותשובתו מתעכבת ומכאן הבקשה להארכת המועד להגשת הבר"ע.
אין לאפשר מצב בו צד למשפט מעצם פנייתו לסיוע המשפטי קונה לעצמו זכות לקבל הארכת מועד להגשת ערעור.
בב"ש 488/82
גיורא בנישו נ' ז'קלין בנישו ו-4 אח', פ"ד לו(4), 727 ,עמ' 729-730, נפסק:
"לאחר מתן פסק הדין ביום 28.2.82 הזדרז המבקש ופנה ללשכת הסיוע המשפטי, כדי שזו תגיש בעבורו את הערעור. הלשכה קיבלה ממנו את כל המסמכים, אולם רק ביום 21.4.82 הודיעה למבקש גב' דליה קרן, ראש הלשכה לסיוע משפטי למחוז תל-אביב והמרכז, שלאחר בדיקת הבקשה נוכחה לדעת, שאין סיכוי משפטי לעניינו של המבקש, ולכן לא תוכל להעניק לו את הסיוע המשפטי המבוקש. לאחר קבלת התשובה פנה המבקש לבית-משפט זה ביום 14.6.82 וביקש את הארכה המבוקשת. הלכה פסוקה היא, שגם כאשר בעל דין מופיע בלא ייצוג, אין אפשרות להתעלם מתקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג- 1963, וכבוד השופט י' גרוס בפסק-דינו מיום 28.2.82 ציין בפסק הדין, אשר נמסר למבקש, שחוסר ייצוגו על-ידי עורך-דין אינו יכול לשמש מניעה להקפדה על ההליכים שנקבעו בתקנות.
למרות הציון המפורש בפסק הדין לא הקפיד המבקש לפעול לפי תקנות סדר הדין האזרחי, ובחר לפנות ללשכת הסיוע המשפטי במקום להגיש את ערעורו לבית המשפט העליון. גם אם אצא מתוך הנחה, שניסה לקבל ייעוץ משפטי מהלישכה, הרי היה עליו לעמוד על המשמר ולדאוג לקבל מהם את התשובה במועד, כדי שאם זו תהיה שלילית, כפי שאמנם הייתה, יהיה ביידו סיפק להגיש את ערעורו במסגרת המועד הקבוע לכך בתקנות."
5. לאמור לעיל, יש להוסיף את הנסיבות הבאות המדברות בעד עצמן:
א. המבקשת פנתה לסיוע המשפטי ביום האחרון בו ניתן היה להגיש בר"ע. מובן, שתשובת הסיוע המשפטי לא יכולה להתקבל באותו יום והיה עליה לפנות לסיוע המשפטי מיד עם מתן פסק הדין.