1. זוהי בקשה על פי סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, להתיר למבקשת- הנתבעת בת.א. 393/03 (להלן-"המבקשת"), להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי (להלן-"ועדת העררים") בה נקבע קשר סיבתי בין התפרצות דלקת כרונית של הכבד (הפטיטיס B) אצל המשיב- התובע בת.א. 393/03 (להלן-"המשיב"), לבין פגיעתו בתאונה נשוא התביעה בתיק העיקרי. המבקשת עותרת למנות מומחה בתחום מחלות הכבד מטעם בית המשפט, לבדיקת המשיב ומתן חוות דעתו בשאלת הקשר הסיבתי הנ"ל.
2. המשיב, יליד 1.4.1947, נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 11.2.02. התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה (להלן-"התאונה"). בתאונה, נפגע המשיב פגיעות אורטופדיות שונות בגינן נאלץ לעבור, בבית החולים "רמב"ם" בחיפה, טיפולים שונים, לרבות, ניתוח בהרדמה כללית לשם ביצוע קיבוע שברים. בתאריך 31.3.02, הועבר המשיב לאשפוז במחלקת שיקום בבית החולים "בני ציון" בחיפה, שם נתגלתה אצלו במסגרת בדיקות מעבדתיות שגרתיות, הפרעה בתפקודי הכבד שהחמירה במהלך האשפוז, ובדיקה רחבה יותר הראתה כי המשיב סובל מדלקת כרונית של הכבד (הפטיטיס B) (להלן-"מחלת הכבד"). בגין מחלה זו מטופל המשיב במרפאת כבד בבית החולים "בני ציון" בחיפה.
3. בהחלטתה מיום 24.12.02 קבעה הועדה הראשונה, בין היתר, כי אין קשר בין מחלת הכבד ממנה סובל המשיב לבין התאונה. בקובעה כך, הסתמכה הועדה על חוות דעתו של ד"ר סלזק-מומחה לרפואה פנימית שניתנה ביום 28.11.02 לבקשת הועדה.
על ההחלטה הגיש המשיב ערר לועדת העררים. לערר צירף מכתב מאת הרופא המטפל בו ד"ר א' צוקרמן- מנהל יחידת הכבד בבית החולים "בני ציון" וכן חוות דעת של פרופ' ד' שובל - מנהל היחידה למחלות כבד בבית החולים "הדסה". בחוות דעתו, ציין פרופ' ד' שובל כך:
"...מתוך ניסיוני הרפואי ניתן להסיק שקיימת סבירות גבוהה שהסטרס, הטראומה וההרדמה תרמו להתלקחות דלקת הכבד אצל נשא של נגיף דלקת כבד
B
...וזאת עקב הוכחה לוירמיה ע"ס בדיקת
PCR
לנגיף
B
..
. ניתן לקבוע שקיים קשר בין התאונה והטיפול בתוצאותיה לבין התלקחות מחלת הכבד".
עוד רשם שככל הנראה המשיב זוהה... ב-1985 כנשא של נגיף דלקת כבד B בזמן תרומת דם.
ועדת העררים החליטה להפוך את החלטת הועדה הראשונה וקבעה בהחלטתה מיום 26.3.03 כדלקמן:
" ... יש לקבוע שלחולה היתה הידבקות קודמת ידועה מקבלת דם בתרומת דם ב- 1985 בוירוס של הפטיטיס
B
. תוך כדי הטיפול במחלקה האורטופדית בבי"ח רמב"ם ולאחר מכן במחלקת השיקום של ביה"ח בני ציון התברר שלחולה מחלה אקטיבית של הפטיטיס
B
כפי שהיא מפורטת במכתבו של ד"ר צוקרמן . מקובלת על הועדה הדעה שמביעים שני הרופאים דלעיל [פרופ' ד' שובל וד"ר א' צוקרמן- ב' ג'] שיש לראות בתאונה החמרה-אקטיבציה של נשא הפטיטיס
B
קודם..."
בהתאם לכך, קבעה ועדת העררים למשיב אחוזי נכות זמניים בגין מחלת הכבד (25%).
החל מ-1.4.04 נקבעה למשיב נכות צמיתה בשיעור 20% בגין דלקת הכבד לפי סעיף 16(1)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.
לטענת המבקשת אימצה הועדה את חוות דעתו ה"מוזמנת" של פרופ' ד' שובל ומכתב ד"ר צוקרמן. בכך, לשיטת המבקשת, נפגע שיקול דעתה החופשי של הועדה, דבר הנופל לגדר פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי המצדיקה מתן רשות להביא ראיות לסתור קביעה על פי דין מכוח סעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן-"חוק הפיצויים"). המבקשת מוסיפה כי אף פרופ' ד' שובל, בחוות דעתו, לא קבע קשר סיבתי חד משמעי בין התאונה והטיפול בתוצאותיה לבין התפרצות מחלת הכבד אצל המשיב וציין כי על מנת לחוות דעה מדויקת יותר יש צורך בהשלמת מידע לפי מסמכים שמנה בחוות דעתו ואשר לא הונחו לעיונו.
כדי לבחון את האמור בחוות דעתו של פרופ' שובל פנתה המבקשת לקבל חוות דעת מד"ר א' מלצר-מנהל המכון לגסטרואנטרולוגיה במרכז הרפואי "קפלן". ד"ר א' מלצר בחוות דעתו מיום 12.2.05, חזר על קביעותיו של ד"ר סלזק (המומחה מטעם הוודעה הרפואית הראשונה) בציינו כי בספרות הרפואית לא נמצא תאור של ריאקטיבציה של הפטיטיס B על רקע STRESS או טראומה, לכן הוא סבור שאין אפשרות לקשור בין התאונה להחמרה במחלת הכבד.
עוד טוענת המבקשת כי, במקרה דנן מדובר באסכולות רפואיות שונות, כעולה מחוות דעתו של פרופ' ד' שובל, מחד, ומחוות דעתו של ד"ר סלזק, מאידך. אי לכך, יש מקום למינוי מומחה מטעם בית המשפט, בתחום מחלות הכבד, שיבדוק את המשיב ויחווה את דעתו בשאלת הקשר הסיבתי.
4. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיונים ובהחלטות ועדות המוסד לביטוח לאומי, בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו בעניינו של המשיב לרבות חוות הדעת האמורות, הגעתי לכלל דעה כי יש לדחות הבקשה.
5. כפי שעולה מפרוטוקול החלטת ועדת העררים נשוא הבקשה, עמדו בפני הועדה, בין היתר, המסמכים הבאים: ממצאי ביופסיית כבד שבוצעה למשיב, חוות דעתו של ד"ר סלזק, סכום אשפוז מבית החולים "בני ציון", דו"ח חדר מיון מבית החולים "רמב"ם", חוות דעתו של פרופ' ד' שובל ומכתבו של ד"ר א' צוקרמן. המשיב נבדק על ידי חברי ועדת העררים שהיתה מורכבת מרופא אורטופד, רופא נוירולוג ורופא פנימאי (ד"ר אלרועי).
ועדת העררים קיבלה את חוות דעתו של פרופ' ד' שובל, לאחר שהמשיב נבדק על ידי חבריה וגם לאחר שעיינה בחוות דעתו הסותרת של ד"ר סלזק, המומחה הרפואי שנתן את חוות דעתו לבקשת הועדה הרפואית הראשונה.
על כן, נראה שלא נפל פגם בעצם הבאת חוות דעת של מומחה רפואי מטעם המשיב בפני ועדת העררים. כך גם באשר להסתמכות ועדת העררים על רישומיו של ד"ר א' צוקרמן, הרופא אשר טיפל במחלת הכבד ממנה סובל המשיב, שנכתבו בזמן אמת ולא לצורך מתן חוות דעת.
6. זאת ועוד, העובדה כי קיימות שתי חוות דעת סותרות- מחד, חוות דעתם של ד"ר סלזק וד"ר א' מלצר ומאידך, חוות דעתו של פרופ' ד' שובל התומך בד"ר צוקרמן - אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק היעתרות לבקשה. הבאת ראיות לסתור לא תותר רק משום שישנה מחלוקת בין מומחים רפואיים או כאשר מומחה כלשהו סובר אחרת מהוועדה הרפואית.
אם מדובר באסכולות רפואיות שונות, מה יועיל מינוי מומחה רפואי שאולי תומך בעמדת פרופ' שובל, או שמראש מינויו צריך להיבחן על פי השתייכותו לאסכולה רפואית כזו או אחרת.