1. המבקש הגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין, שניתן ביום 29/6/2000 בתיק אזרחי 1288/00 של בית משפט השלום באשדוד, בתביעה שהגיש המשיב נגד עמותה שהמבקש הוא מפרקה.
2. פסק הדין בערכאה דלמטה ניתן ביום 29/6/2000, לטענת המבקש, במעמד צד אחד והוא הגיש ביום 19/5/2004 בקשה בבימ"ש השלום לבטלו ולחילופין להאריך את המועד להגשת בקשה לביטול פסק הדין ולהורות על ביטולו, וזאת מ"חובת הצדק" ובשל טעמים הנעוצים בשיקול דעתו של בית המשפט (1316/04). כב' הרשמת אלפסי דחתה את הבקשה.
על החלטת כב' הרשמת בבש"א הנ"ל, הוגש ביום 15/11/04 לבית משפט השלום באשדוד, ע.א. 27/04.
3. במקביל לע.א. 27/04, המתנהל בבימ"ש השלום באשדוד, הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור בבש"א 5998/04 שבפני.
4. המשיב מתנגד לבקשה מטעמים של שיהוי, מעשה בית דין ותוך שהוא מפנה לספרו י. זוסמן
סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית-1995) עמוד 745 שם נאמר:
"
... אין הוא רשאי לעשות שימוש בשתי התרופות בעת ובעונה אחת, היינו, אין הוא רשאי גם לערער וגם לבקש ביטול לפי תקנה 201. את הדגש יש לשים כאן על מילים "בעת ובעונה אחת". בעל דין שהגיש בקשת ביטול לפי תקנה 201 והיא נדחתה בטרם עבר המועד להגשת ערעור על פסה"ד שלא בפניו, עודנו יכול להגיש ערעור. זכות הערעור ניתנה לו, מכח המשפט המהותי (הסובסטנטיבי) והתקנות יכולות אמנם להוסיף עליו, אבל לא לגרוע ממנו. וכן להפך: בעל דין שהגיש ערעור, ולא נענה, במועד להגשת ביטול לפי תקנה 201 טרם עבר, עודנו יכול להגיש בקשת ביטול, ולא מן הנמנע הוא, כי בית המשפט יעשה שימוש לפי שיקול דעתו ויבטל את פסק הדין אף על פי, שהערעור נדחה. לאחרונה, חל ריכוך בתכולת הכלל שאין בעל דין רשאי לעשות שימוש בשתי התרופות בעת ובעונה אחת ונקבע שאין מניעה בעד בעל דין שהגיש בקשה לביטול, להגיש מאוחר יותר ערעור, כשמועד הערעור עומד לחלוף".
5.
המבקש הפנה לתקנה 398א (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הקובעת:
"המועד להגשת ערעור או בקשה רשות ערעור על החלטה במעמד צד אחד או בהעדר
כתבי טענות מהצד השני (בתקנה זו - ההחלטה הראשונה), שהוגשה לגביה בקשת ביטול לפי תקנה 201 או תקנה 214, יימנה מיום מתן ההחלטה בבקשה הביטול (בתקנה זו - ההחלטה השניה)"
6. נקודת המוצא של תקנה זו הינה, שהבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד. אם לא תאמר כך, פירושו של דבר שהרוצה לערער על פסק הדין שניתן בהעדרו, למעשה, לא מוגבל מבחינת המועד להגשת הערעור. לשם הדגמה, גם בחלוף תקופה של 10 שנים יוכל הרוצה לערער, להגיש בקשה לביטולו של פסק הדין, שניתן במעמד צד אחד, לבקש הארכת מועד לגבי אותה בקשה, וגם אם בקשתו להאריך את המועד תדחה, הרי על פי פרשנותו של המבקש, לא איחר הוא להגיש ערעור על פסק הדין לאור התקנה הנ"ל.
בבית המשפט השלום בפני כב' הרשמת לא זכה המבקש להארכת מועד כפי שביקש ובקשותיו שם נדחו. לפחות לעת עתה, ובהעדר החלטה אחרת בערעור שהוגש על אותה החלטה, המצב המשפטי הוא שלא נתנה הארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין.
7. מהמצוטט לעיל מספרו של י. זוסמן
"סדרי הדין האזרחי" עולה שהמבקש אינו רשאי גם לערער על פסק הדין וגם לבקש ביטול פסק הדין
בעת ובעונה אחת. לעת עתה, ההליך שענינו בקשה לביטול פסק הדין לא הסתיים, שכן, בעניין זה נשמע הערעור בבית המשפט השלום.
8. תקנה 528 לתקנות סד"א, תשמ"ד - 1984, קובעת:
"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין, או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה;
נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו". (ההדגשה שלי - נ.ז.)
גם כשהמבקש אינו חייב להראות טעם מיוחד לבקשתו להארכת מועד, המועד לא יוארך כדבר שבשגרה. (ראה זוסמן, "
סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 888.)
בענייננו, מדובר במועדים הקבועים בחיקוק ואין להאריכם ללא טעם מיוחד.
"...בעיקרון ניתן להאריך מועד בשל טעם מיוחד, כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין, להבדיל מטעמים הנעוצים בבעל הדין עצמו העשויים שלא להצדיק הארכת מועד, אם לא הצביע המבקש על קיומם של טעמים מיוחדים המצדיקים את הדבר." (ראה בספרו הנ"ל של זוסמן, עמ' 890).
יש לייחס משקל רב למידת האיחור וככל שהאיחור גדל, מצבו של מבקש הארכה קשה יותר.
לרשלנות משקל רב בהחלטות בבקשות להארכת מועד כנגד המבקש. בבש"א 6235/00,
רמי זבידאת נ' פקיד השומה חיפה, דינים עליון כרך נח, 396, נפסק על ידי כב' הרשמת של בית המשפט העליון, כי אפילו שריפת משרדו של בא כוח המערער, כשהצטרפה לסיבה הנ"ל רשלנות באי הגשת הערעור במועד, אינה סיבה להארכת מועד.