נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירת שוד, בניגוד לסעיף 402(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 וכן עבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיף 245(ב) לחוק הנ"ל.
על פי הנטען בכתב האישום הגיע המשיב ביום 5.2.2007, סמוך לשעה 22:00, לדירתם של שני המתלוננים. השניים הם, אנטולי אובלינסקי, קשיש בן 68 ו-יורי פטרושקין, נכה קשה. להלן יקראו השניים על פי שמותיהם,
"יורי" ו
"אנטולי". בין השלושה שוררת היכרות קודמת. יורי פתח את הדלת בפני המשיב וזה דרש ממנו סכום של 500 ש"ח בטענה כי הוא חייב לו כספים. משסירב יורי לדרישה התנפל עליו המשיב והצמידו בכוח לספה שבסלון הבית, התיישב עליו, סטר לו ודרש ממנו את הכסף באיומי אגרוף. הוא דרש מיורי לרוקן את כיסיו והנ"ל נענה לדרישתו, אך לא נמצא בהם דבר פרט למצית. באותה עת הצטרף אליהם אנאטולי, ודרש מהנאשם להניח ליורי ולעזוב את הבית. בתגובה לכך תפס המשיב באנאטולי, דחף אותו והצמידו לקיר תוך שהוא מחפש בכיסיו ומוציא משם ארבעה שטרות של 20 ש"ח ומסמכים, אותם נטל ועזב עמם את המקום.
עוד נטען בכתב האישום כי בדרכם להתלונן בתחנת המשטרה פגשו המתלוננים במשיב אשר הבטיח להם כי יחזיר להם את הכסף בסוף החודש ואיים עליהם לבל ילכו למשטרה אחרת "יעשה להם רע" והורה להם לחזור לביתם. המתלוננים שחששו מהמשיב חזרו על עקבותיהם בלא שהגישו תלונה באותו יום. למחרת הם פנו לעזרת העובדת הסוציאלית.
עם הגשת כתב האישום מבקשת המאשימה לעצור את המשיב עד תום ההליכים. בדיון בפני לא חלק למעשה הסניגור כי בידי המאשימה תשתית ראייתית באשר לעיקר העובדות אם כי הוא העלה את הטענה כי אין בחומר הראיות שנאסף בתיק החקירה כדי לקיים את יסוד הגניבה שבעבירת השוד וכי המשיב, על פי גרסתו, נטל את הכספים מהמתלוננים כהלוואה אותה הוא התכוון להחזיר בסוף החודש. כן טען כי רמת האלימות שהופעלה כנגד המתלוננים אינה מקימה את יסוד האלימות שבעבירת השוד ויש בה לכל היותר כדי לבסס עבירה של תקיפה לשם גניבה בניגוד לסעיף 381(א) (2) לחוק העונשין.
אומנם היסוד הראשון שהוכחתו דרושה להרשעה בעבירת שוד הוא גניבה ("הגונב דבר") על שני רכיביה, הפיזי והנפשי. על פי עובדות כתב האישום נראה כי יסוד הגניבה בעבירת השוד שיוחסה למשיב מושתת על סעיף 383(א)(1) ו- 383(ג)(ב) לחוק העונשין שבו מדובר בגניבה לפי החלופה הראשונה בסעיף, דהיינו כי המשיב נטל את הכסף מהמתלוננים בלי הסכמתם ובהפחדה, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הכסף מבעליו שלילת קבע.
טוען הסניגור כי לא התקיים בענייננו היסוד הנפשי הדרוש בעבירת הגניבה, שהוא הכוונה לגנוב כמשמעותה בסעיף 383(א)(1) הנ"ל אלא שאינני שותף לעמדה זו.
המתלונן יורי נשאל בחקירתו האם המשיב אכן הבטיח להחזיר את הכסף שהוא נטל מאנאטולי והנ"ל העיד כי רק לאחר שנפגשו מחוץ לבית, לאחר מעשה הגניבה, אמר להם המשיב כי הוא יחזיר להם את הכסף, אלא שאין בכך כדי לשלול את הטענה בדבר קיומה של כוונה לשלילת קבע של הכסף בעת הלקיחה כפי שנדרש בסעיף הנ"ל, שכן הכוונה נבחנת במועד ביצוע העבירה והעובדה כי המשיב, בשלב מאוחר יותר הבטיח להחזיר למתלוננים את הכסף, אין בה כשלעצמה כדי לשלול את כוונתו המקורית לשלילת קבע של הכסף (ראה בעניין זה ספרו של קדמי, הדין בפלילים, חלק שני בעמ' 656).
לא מצאתי ממש בטענת הסניגור ולפיה אין במידת האלימות שננקטה על ידי המשיב כדי לקיים את יסוד "האלימות" הנדרש בעבירת השוד. בעדויותיהם של השניים יש בסיס ראוי לכאורה להוכחת הטענה כי המשיב הפעיל הן כלפי יורי והן כלפי אנטולי אלימות, דברי איום ואף אלימות פיזית ממש כדי לקדם מטרתו ודי בכך כדי לקיים את יסוד האלימות הנדרש בעבירת השוד (ראה בעניין זה את ספרו של קדמי הנ"ל בעמ' 758). נפסק כי כל תלישה בכוח של נכס מן ההחזקה היא מעשה שאותו רואה המחוקק בחומרה רבה יותר, וכי התולש או מושך נכס מהחזקתו של אדם בכוח, צפוי להרשעה בעבירת שוד (ע"פ 5299/92 אבנר (בן יוסף) הררי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 485).
האישום כנגד המשיב מבוסס אמנם על עדותם של שני המתלוננים, אלא שאין מקומה של טענה בדבר משקל העדויות אלה, להיבחן בשלב המעצר שכן בדונו בבקשה למעצר עד תום ההליכים אין בית המשפט בוחן שאלות של מהימנות עדים ואין הוא נדרש באופן פרטני למשקלן של העדויות, אלא אם כן מדובר בפירכות מהותיות וגלויות לעין בחומר הראיות, עד כי יש בהן כדי להצביע על כרסום ממשי בקיומן של הראיות לכאורה כבר בשלב המעצר (בש"פ 8660/05 עטיה אבו גאנם נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 3968 ) ואין זה המקרה שבפנינו.
באשר לעילת המעצר. טוענת המאשימה כי נסיבות ביצוע העבירה שהופנתה כלפי המתלוננים, האחד בן 68 שנה והשני נכה, שאין ביכולתם להגן על עצמם ולהתנגד למעשי המשיב, נוסף לעברו המכביד של המשיב בעבירות רכוש וגניבה ובצירוף העובדה כי תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על תנאי בר הפעלה בגין עבירות גניבה, תומכים בעמדה כי יש להחזיק המשיב במעצר עד תום משפטו. מנגד טען ב"כ המשיב כי יש בחלופת מעצר "בית מלא" בבית אמו שבנצרת עילית, נוסף לאזיק אלקטרוני כדי לאיין את מסוכנותו של מרשו.
עבירת השוד שביצע המשיב במתלוננים חמורה היא ומקימה נגדו חזקת מסוכנות. אמנם מצוות המחוקק היא שגם כאשר מתקיימת עילת מעצר מחמת מסוכנות ואף בעבירת שוד, עדיין יש לבחון אפשרות קיומה של חלופת מעצר שיש בה כדי להשיג את מטרת המעצר (ר' בש"פ 5879/06 עידן פרץ נ' מדינת ישרל, פורסם באתר נבו), אלא שבנסיבות הארוע שבפנינו ולנוכח אופיו ואורחותיו של המשיב, כפי שהדבר עולה מתיק החקירה, ברי שאין מקום להסתפק כאן בחלופת מעצר. כאן יש לזכור כי המשיב בחר לו כאובייקט להשגת חפצו בשני מתלוננים, האחד קשיש והאחר נכה קשה, אשר ניתן להגדירם מבחינה מעשית כחסרי ישע. מעדותה של העובדת הסוציאלית גב' קושניר, עולה כי זו אינה הפעם הראשונה בה מטיל המשיב את חיתתו על המתלוננים, חסרי הישע. המתלוננים מסרו כי הם מפחדים מהמשיב, והא ראיה כי הם נסוגו מכוונתם להתלונן כנגדו לאחר שפגשו בו ברחוב וזה איים עליהם. יתרה מזו. מתוך הודעתו של אנטולי עולה כי זה מנהגו של המשיב לבקר בדירתם ולתבוע מהם כספים, בעיקר מיורי הנכה גם תוך שימוש בכח. עוד יש לזכור את עברו המכביד של המשיב בעבירות רכוש הכולל חטיפת ארנקים, התפרצות למקום מגורים, גניבה, שוד, תקיפה, היזק לרכוש, החזקת סמים ותקיפת שוטר ואת העובדה כי הוא ביצע את העבירות נשוא האישום הנוכחי תקופה קצרה לאחר שחרורו ממאסר בגין עבירות רכוש אחרות. (ת"פ 1216/05 של בית משפט השלום בנצרת).
מעיון בגזר הדין בתיק הנ"ל עולה כי ביום 3/3/2005 נידון המשיב לעונש מאסר בן 22 חודש בגין עבירות של גניבה ומעשי אלימות תוך שנקבע כי ביצע אותן תוך כדי הפרת שני עונשי מאסר מותנים שהיו תלויים ועומדים נגדו ואלה הופעלו כנגדו. לא חלף זמן רב מאז שוחרר המשיב מעונש זה והוא ביצע העבירות הנוכחיות כשגם הפעם לא היה בכוחו של עונש מאסר מותנה נוסף שהוטל עליו כדי לעכב בעדו. עובדות אלה מלמדות כי אין בהחלטות שיפוטיות "ערטילאיות" כדי לעצור בעד המשיב מלשוב לסורו. רק מעצרו הממשי יש בו כדי לשמור על בני הציבור מפני פגיעתו הרעה.
אם נוסיף לכל אלה את החשש שהמשיב עשוי לנסות ולהניא המתלוננים מלהעיד נגדו, כפי שכבר עשה, ומאידך נביא בחשבון כי לאור מספרם המצומצם של עדי התביעה, מעצרו אינו עשוי להתארך זמן רב בגין ההחלטה כאן, הרי המסקנה הכוללת הינה כי יש להעתר לבקשת המבקשת - מאשימה ולדחות את עתירת ב"כ המשיב לחלופת מעצר.
אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פלילי 1019/07 של בית משפט זה.
המזכירות תעביר העתקים מהחלטה זו לב"כ הצדדים.
ניתנה היום ח' באדר, תשס"ז (26 בפברואר 2007) במעמד הצדדים.
001304/07בש 054 ורד