1. בפני מונחת עתירת העותר לגילוי תוכן המידע המתועד בדו"ח ידיעה מספר 348104110204 ודו"ח ידיעה מספר 348104110140, שלגביהם הוצאו תעודות חיסיון. כן ביקש הוא לחשוף את זהות מוסרי המידע על מנת שיתאפשר להגנה לזמן את מוסרי הידיעה כעדים מטעמה, הכל בהתאם לסמכותו של בית המשפט לפי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971. בנוסף ביקש העותר כי בית המשפט יורה למשיבה למסור לעיונו את כל המידע הנוגע למעצרו ולשחרורו של אדם בשם סאבר אסד, וזאת מכוח סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982 ולחילופין, להורות על גילוי המידע החסוי הנוגע למעורבותו של סאבר אסד בפרשה, באם קיים.
2. במהלך הדיון שהתקיים בפני ביום 1.3.05 בבקשה דנן, הוסיף וביקש ב"כ העותר כי המשיבה תעביר לידיו פראפרזה של דו"ח ידיעה 348104110204 לגביו הוצאה תעודת חיסיון. העותר בא על מבוקשו מהסכימה המשיבה להעביר לידי ב"כ העותר פרפרזה של ידיעה זו. מתוכן הפראפרזה ניתן ללמוד על קיומו של מידע הקושר את סאבר אסד כמי שפעל יחדיו עם המבקש במטרה משותפת ליבוא סמים.
3. ב"כ המשיבה טענה כי אין בראיות החסויות כדי להוות פוטנציאל להגנת המבקש וכי קיים צורך ממשי כי הראיות תשארנה חסויות לרבות המידע הנוגע לזהותם של מוסרי הידיעות. בנוסף, התנגדה ב"כ המשיבה כי מוסרי הידיעה יובאו לבית המשפט כשהם מחופשים. אשר לחומר החקירה הנוגע לסאבר אסד, ציינה ב"כ המשיבה כי זה הועבר לב"כ העותר וכי החומר החסוי הנוגע אליו הנו אותו מידע חסוי הנוגע לעותר, נשוא ידיעה 348104110204, אשר פראפרזה לגביו נמסרה לב"כ המבקש במהלך הדיון שהתקיים בפני.
4. נותר, אם כך, מחלוקת אחת לדיון הנוגעת לגילוי תוכן המידע אשר לגביו הוצאו תעודות החסיון וכן גילוי זהותם של מוסרי המידע האמורים ולחילופין אפשרות חקירתם מעל דוכן העדים כשהם מחופשים.
5.
העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן כדלקמן
: ביום 26.11.04 הוגש כתב אישום כנגד העותר המייחס לו עבירה של יבוא סמים מירדן לתחומי מדינת ישראל. כתב האישום מיחס לו כי בסמוך ליום 10.11.04, בעת ששהה בירדן פגש הוא באדם בשם אבו - סלים אשר הציע לו לייבא סמים לישראל. ביום 17.11.04 פגש העותר בשנית את אבו סלים בירדן ומסר לו את כלי רכבו, על מנת שהלה יטמין בתוכו את הסם המסוכן. לאחר מספר שעות, החזיר אבו סלים את כלי הרכב לעותר, כשבתוכו מוטמן הסם המסוכן. העותר נתפס במעבר הגבול בנהר הירדן, ביום 21.11.04, על ידי שוטרי מג"ב, אשר הגיעו למקום בעקבות מידע מודיעיני שהיה ברשותם, כשהוא נוסע בכלי רכבו יחד עם אדם אחר בשם יוסף אל עביד ובכלי רכבו נמצאו 4.9 ק"ג של סם מסוג הרואין וק"ג אחד של סם מסוג קוקאין. העותר נטל על עצמו את מלוא האחריות למעשים שיוחסו לו והודה בביצועם. דע עקא, שלגירסת העותר, המעשה נעשה על ידו בכפייה ולא מרצונו החופשי. לטענתו הוא פגש באבו סלים לראשונה בקיוסק הסמוך לבית המלון בו לן בירדן, וכי אבו סלים יזם שיחה ידידותית עמו ובמהלכה דלה מפיו אבו סלים פרטים אודות משפחתו ומקום מגוריו בארץ. לטענתו, במהלך אותה שיחה הודיע לו אבו סלים כי עליו להעביר 1 ק"ג סם מסוג קוקאין לישראל, שאם לא כן יפגעו בני משפחתו, לא לפני שציין בפניו כי הנו עבריין מוכר וכי יממש את איומיו. לשמע דברים אלו נבהל העותר ובלית ברירה ותוך תחושת כפיה הסכים לבצע את המשימה.
6. טוען העותר כי על פי חומר החקירה והפראפרזות אשר הועברו לידיו ניתן ללמוד כי שוטרי מג"ב הגיעו למעבר הגבול לעצור את העותר, על פי מידע מוקדם אשר היה ברשותם ואשר כלל מידע מדויק הנוגע לסוג כלי הרכב (הונדה סיוויק) בו נוסע העותר ובו מוסתרים הסמים (להלן: "כלי הרכב"), צבע כלי הרכב, מספר הרישוי של כלי הרכב, שמו של העותר הנוהג בכלי הרכב, המועד המדויק של הגעת כלי הרכב למעבר הגבול וכן כמות החומר - הסם המוחבא בתוך כלי הרכב. מידע זה טוען העותר יכול היה להגיע לידי המשטרה רק על ידי אדם או אנשים שהיו בסוד העניינים לגבי הברחת הסמים ובמעגל הקרוב למבצעי המעשה, וזאת משום שמדובר היה במידע עדכני ומדויק ביותר הכולל לא רק את שמו של הבלדר המוביל את הסם בכלי רכב לישראל אלא גם את המועד המדויק בו יגיע כלי הרכב למעבר הגבול. מכאן מסיק העותר כי מי שמסר את המידע למשטרה, מכיר את הנפשות הפועלות ויכול להוביל את המשטרה למקום הימצאו של אותו אבו סלים ושאר שותפיו לעבירה ולפחות לתמוך בגרסת ההגנה לפיה עשיית המעשה נכפתה על העותר. לטענתו במצב הקיים בו קיימות תעודות חסיון על המיידעים האמורים, תוכנם וזהות מוסרם, נוצר מצב בלתי אפשרי בו מונעת ממנו המשיבה להוכיח את גרסתו. מפרט העותר ואומר כי מחד גיסא, אין בחומר החקירה כל הודעה מאת אבו סלים, למרות שהוא העבריין העיקרי, כשהודעה של אבו סלים יכולה להוכיח את טענת העותר כי המעשה נכפה עליו, ומאידך גיסא, המשיבה מונעת מהעותר להעיד את מוסרי המיידעים ובכך מונעת היא ממנו את האפשרות לחקור את אותם אנשים היכולים לסייע באיתורו של אבו סלים ולחילופין לאשר את טענת ההגנה של העותר. מעבר לכך טען העותר כי עדותם של מוסרי הידיעות תתרום לקידום האינטרס הציבורי של הבאת עבריינים לדין ובענייננו זה את אותו אבו סלים אשר כפה על העותר את הובלת הסמים לתוך שיטחה של מדינת ישראל.
המסגרת הנורמטיבית
7. סעיף 74 (א) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשנ"ב - 1982 קובע כי:
"הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסניגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנרשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו."
החריג לכלל זה מצוי בהוראת סעיף 78 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע כי :
"
הוראות סעיף 74 אינן חלות על חומר שאי-גילויו מותר או שגילויו
אסור לפי כל דין, אולם הוראות סעיף 77 חלות עליו"
הבסיס החוקי לאי גילוי חומר ראיות מצוי בהוראת סעיף 45 לפקודת הראיות
(נוסח חדש) תשל"א- 1971 הקובעת כי :
"
אין אדם חייב למסור, ובית המשפט לא יקבל, ראיה אם שר הביע דעתו, בתעודה חתומה בידו, כי מסירתה עלולה לפגוע בענין ציבורי חשוב, אלא אם מצא בית המשפט הדן בדבר, על פי עתירת בעל דין המבקש גילוי הראיה, כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן הענין שיש לא לגלותה."
8. בעתירה זו לגילוי ראיה נלחמים שני אינטרסים על הבכורה: האינטרס הציבורי שלא לגלות את הראיה אל מול קיום משפט הוגן לנאשם. המדובר בשני אינטרסים שלציבור יש עניין בהם. על מלאכת ההכרעה בדבר חיוניותה של העדות החסויה להגנת הנאשם אומר בית המשפט העליון מפי כב' השופטת דורנר בע"פ 621/01
מדינת ישראל נ' חמדאן דרוויש
, פ"ד נה(2) 823 כי:
"
בית-המשפט יכריע באשר לחיוניותה של עדות חסויה להגנת הנאשם, לפי השאלה, האם בעדות זו מצוי פוטנציאל ראייתי, שעשוי - על-פי קנה-מידה אובייקטיבי - לעורר ספק סביר באשמת הנאשם (ע"פ 889/96 מאזריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, דברי הנשיא אהרן ברק בע' 466). באותו מקרה ציינתי, בע' 443, כי בגדר המבחן האובייקטיבי תיקבע חיוניותה של העדות להגנת הנאשם "על סמך ההנחה כי היא תניב את המידע שהוא מבקש להגיש באמצעותה, ובלבד שקיים פוטנציאל ראייתי לנכונותה של הנחה זו ואין היא מופרכת"
עוד נאמר, מפי כב' השופט מ' חשין בע"פ 889/96
מאזריב נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(1) 433 בעמ' 445) כי:
"במאבק אינטרסים זה שבין הצורך לשמור על חסיונה של ראיה לבין הצורך לעשות צדק לנאשם, אמור להכריע בית-המשפט. זאת יעשה בית-המשפט, לאחר שיבדוק בדקדקנות עד כמה יש בו בחיסיון כדי לפגוע בהגנתו של הנאשם, הגנה שכל נאשם זכאי וראוי לה. לא הרי פגיעה שולית וזניחה בהגנה כהרי פגיעה רבה וגדולה בה. בית המשפט אמור לעשות 'מאזן פגיעות', בהטילו על כפות המאזניים, מזה ומזה, את האינטרסים הנוגדים, ולסופה של שקלא וטריא - בינו לבין עצמו - יקבע ויכריע מי יגבר על מי. כיצד יעשה זאת בית-המשפט? הכלל שנתקבל הוא זה, שאם ראיה פלונית 'חיונית' היא להגנתו של נאשם, כי אז לא יקיים בית-המשפט את החיסיון אלא יורה על גילויה של הראיה."
( ראו גם: בש"פ 6392/97
בלביסי נ' מדינת ישראל
, פ"ד נא(5) 176; ע"פ 568/99
עסאף נ' מדינת ישראל
, פ"ד נה(4) 374; ע"פ 621/01
מדינת ישראל נ' דרוויש
, פ"ד נה(2) 823 ובש"פ 4796/03
שלמה מוזס נ' מדינת ישראל
, פ"ד נז(5) 139 ).