המשיב הועמד לדין בשל מעשי אלימות שיוחסו לו כלפי גרושתו ('המתלוננת'). כתב האישום מתאר את הרקע לאירוע שבגינו הובא המשיב לדין ומספר, כי למשיב ולגרושתו שתי בנות 'בגיל גן'. המתלוננת מתגוררת עם הבנות בצפת. המשיב מתגורר בחצור הגלילית. בחודש נובמבר בשנה החולפת הוציא בית משפט לענייני משפחה צו, האוסר על המשיב להיכנס לביתה של המתלוננת או ליצור עמה כל קשר. בית המשפט גם אסר עליו להיפגש עם בנותיו, כי אם אחת לשבוע, במרכז קשר בצפת, ובפיקוח עובדת סוציאלית.
ביום 30.6.2005 בשעה 14:30 הגיע המשיב לדירתה של המתלוננת. בבית היו בנותיו, יחד עם שמרטף, נערה כבת 17. הוא נקש בדלת, הנערה פתחה, והוא ביקש לראות את בנותיו. הואיל והנערה ידעה, מפי המתלוננת, כיצד לנהוג בכגון דא, מסרה למשיב, כי לא יוכל לראות את בנותיו. אותה עת התקשרה המתלוננת לנערה (באקראי), והאחרונה עדכנה אותה במתרחש. המשיב נטל את מכשיר הטלפון מהנערה והחל צועק על גרושתו ומבקש לראות את בנותיו. הוא חרף וגדף את גרושתו. הוא איים עליה באמירה 'חכי תראי מה אני אעשה לך'. המתלוננת התקשרה למשטרה, וביקשה לשלוח ניידת. בד בבד היא עזבה את מקום עבודתה, ושמה פניה אל ביתה.
בעת שהיתה המתלוננת בדרכה לביתה היא הבחינה, כי המשיב נוסע אחריה במכוניתו. היא הלכה על המדרכה, בעוד המשיב נוסע בכביש במקביל אליה, במהירות הליכתה, כשהוא מטיח באוזניה 'אני רוצה את הבנות, לא תקבלי מזונות'. המתלוננת התעלמה מדבריו, והמשיכה בהליכתה.
כשהגיעה המתלוננת למקום בו היה עליה לחצות את הכביש היא ירדה מן המדרכה, ובעוד היא במרכז הכביש החל המשיב מאיץ בנסיעה ופוגע במתלוננת. מעוצמת הפגיעה התגלגלה המתלוננת על הרכב, נפלה ארצה ונחבלה בראשה ובירכה. המשיב נמלט מייד מן המקום. המתלוננת פונתה בידי עוברי אורח, ואושפזה בבית חולים.
משום כל המעשים הללו הואשם המשיב בחבלה בכוונה מחמירה בנסיבות מחמירות, הפרת הוראה חוקית בנסיבות מחמירות, איומים, והפקרה אחר פגיעה.
עם הגשת האישום ביקשה המבקשת לעצור את המשיב עד תום משפטו. לטעמה קיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום. היא סבורה עוד, כי קיימת עילה למעצרו של המשיב, משום מסוכנותו לציבור בכלל ולגרושתו בפרט. היא סבורה עוד, כי הוא עשוי לשבש מהלכי משפט, על ידי פגיעה בגרושתו, אם ישוחרר מן המעצר. היא חוששת גם מהימלטותו מן הדין. לבסוף סבורה המבקשת, כי את תכלית המעצר לא ניתן להשיג בחלופה, שתפגע פגיעה פחותה בחירותו.
המשיב כפר בקיומה של תשתית ראיה לכאורה להוכחת האישום. סניגורו תיאר בפנינו את הרקע לסכסוך, סכסוך מר בין המשיב לגרושתו, שבמהלכו לא בחלה האחרונה באמצעים על מנת לפגוע בו ובאפשרות כי יראה את בנותיו. האירוע המדובר בכתב האישום איננו אלא עלילה שהעלילה עליו גרושתו. הוא מאשר, כי הגיע לבית בו היא מתגוררת, וביקש לראות את בנותיו. משהיה מודע לצו, האוסר עליו להיכנס לביתה, הוא לא נכנס אל תוך הבית, גם כאשר פתחה לו הנערה שהשגיחה על הבנות, כי אם המתין מחוץ לדלת. משנענה - מפי הנערה - כי אין הוא יכול לראות את הבנות, משום הוראתה של גרושתו, שוחח עם גרושתו, שבאקראי התקשרה אותה עת למטפלת-הנערה, וביקש גם ממנה, כי תיתן בידו לראות את בנותיו, אך זו סרבה. משכך - הוא עזב את המקום, ושם פעמיו לביתו שבחצור. ולאחר שנסע כברת דרך פגע באקראי במי שאחר כך נסתבר לו כי היא גרושתו, שאז נבהל ונסע מן המקום. הוא כופר מכל וכל בטענה, כי התכוון לפגוע בה. הוא טוען, כי כלל לא הבחין כי מדובר בגרושתו, כי אם לאחר הפגיעה. הוא טוען, כי היא קפצה אל עבר הכביש. מייד אחר שנמלט מן המקום, משום הבהלה כאמור, הוא התקשר עם עורך דינו, שהינחה אותו להגיע לתחנת משטרה, וכך עשה.
עיינתי היטב בחומר החקירה שהונח בפניי ובאתי לכלל מסקנה, כי זה מבסס את הוכחתו לכאורה של האירוע שתואר בכתב האישום. תחילה אציין, אין חולק בכל הנוגע לנסיונו של המשיב לראות את בנותיו - בניגוד להוראת בית המשפט לענייני משפחה, באשר גם המשיב אינו כופר בדברים. המחלוקת נתונה ביחס לאירוע הדריסה, אם אמנם באקראי ארע, או שמא במתכוון. המתלוננת סיפרה לחוקרי המשטרה, כי בעת שהלכה ממקום עבודתה לעבר ביתה ראתה את המשיב נוסע לצידה בכביש, כשהיא הולכת על המדרכה. הוא נסע במהירות הליכתה, תוך שהוא מדבר עמה, משמע דורש כי היא תיתן לו את הבנות, והיא מתעלמת ממנו. וכשירדה אל הכביש - שמעה את תאוצת מכוניתו, ואחריה הפגיעה בה, בצד השמאלי של גופה. המשיב כופר - בהודעותיו במשטרה - כי שוחח עם גרושתו במהלך אותה הליכה-נסיעה משותפת וטוען, כי לא ראה את גרושתו אלא בעת שפגע בה במכוניתו, כשחצתה את הכביש. במחלוקת זו שבין השניים יכריע בבוא העת המותב שישב בדינו של המשיב. לעת הזו יש לראות בהודעת המתלוננת, שאין לראות בה סתירות כלשהן (כטענת הסניגור, ועל כך נרחיב קמעא מייד), משום תשתית ראיה, העשויה לבסס את הוכחתו לכאורה של האירוע המדובר. לדברים אלה שבאו מפיה של המתלוננת יש להוסיף את האירועים שקדמו להם בדקות אחדות, כלומר נסיונו של המשיב לראות את בנותיו בבית אמם, בניגוד גמור לצו של בית משפט שקבע את הסדרי הראיה, והויכוח שהתנהל בין השניים בטלפון, כשהמשיב מנבל את פיו כשהוא מבקש לראות את הבנות (דברים שנתאששו מפי השמרטף), כל אלה מתיישבים עם הדברים שהשמיעה המתלוננת, כלומר שהמשיב פגש בה - ולא באקראי כטענתו - ברחוב, והמשיך את ה'שיחה' שהחל בה באמצעות הטלפון קודם לכן, בנסיון לשכנע אותה ליתן לו לראות את בנותיו. משום התלהטות היצרים, שאיפיינה את כל האירוע מתחילתו, עדותה של המתלוננת מתיישבת היטב עם ההגיון, ואין לומר עליה כי היא משום בדותה שבדתה מליבה. גם הטענה הנרמזת מפי המשיב, שטען בהודעותיו, כי המתלוננת קפצה אל הכביש, כאילו ביקשה להפליל אותו בדריסתה, קלושה מאוד. טענתו של המשיב לאקראיות הפגיעה במתלוננת גם היא מעוררת תמיהה, ומחלישה את גירסתו ומחזקת את גירסתה דווקא. מן המזכרים שבתיק החקירה עולה, כי הדרך בה נסע המשיב אינה הדרך הטריוויאלית המוליכה לביתו שבחצור, לפי שהציע לחוקריו. הוא ידע היכן גרושתו עובדת, משמע ידע היכן להגיע, על מנת לפגוש את גרושתו לאחר אותה שיחה. ראינו גם את הודעתה של הנערה-השמרטף, כי שמעה את המשיב, באותה שיחה עם גרושתו, כי הוא מבקש לפגוש אותה, והנה סמוך לאחר מכן הוא אמנם ידע היכן למצוא אותה, שאז נסע לצידה - כשהיא הולכת במדרכה והוא נוסע בכביש לצידה, וממשיך להפציר בה כי תיתן לו את בנותיו.
אשר להפקרתה של המתלוננת לאחר שנפגעה בתאונה, הדברים מתאששים מהודעתו של המשיב עצמו, הגם שהוא מספר, כי בהלה תקפה אותו ולכן עזב את המקום. גם דברים אלה, ובכללם הלך הנפש של המשיב לאחר הדריסה, ייבחנו בבוא העת במשפט. כיום ניתן לומר, כי קיימת תשתית ראיה להוכחתה של עבירת ההפקרה, והבהלה - גם אם היתה - עשויה היתה לנבוע מן התוצאה שראה המשיב לנגד עיניו לאחר שדרס את גרושתו, ומכל מקום אין בה כדי לנקותו מן המסקנה, כי קיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת העבירה, משמע ההפקרה.
כאמור, הסניגור ביקש ליתן לאירועים שתוארו בכתב האישום נופך אחר, כאלה שהתרחשו על רקע של סכסוך מר בין המשיב לגרושתו, סכסוך שנסב בעיקרו סביב הבנות המשותפות. הוא הסביר, כי המשיב לא הגיע לבית גרושתו ולא נכנס לתוכו, אף שיכול היה לעשות כן, שהרי הנערה-המטפלת לא היתה יכולה לעצור בעדו, ללמדך, כי ידע לרסן את עצמו מהתנהגות אלימה. מהודעותיה של הנערה ניתן ללמוד, כי הוא ביקש לראות את הבנות, משמע לא כפה עצמו, ומשזו סרבה לבקשתו - לא עשה דבר אלים על מנת לכפות את רצונו לראות את בנותיו. ואמנם אני נכון לראות את הדברים הללו כפי שהם מוצגים מפי המשיב (ומתאששים מפי המטפלת), אלא שבכך אין כדי להושיע, ודאי לא בשלב המוקדם בו אנו מדברים. המשיב הגיע לבית גרושתו על מנת לראות את הבנות, וכבר בכך יש משום ניגוד לצו של בית משפט, שקבע את הסדרי הראיה. מכל מקום, גם אם בשלב בו ניסה לראות את בנותיו בביתן הוא נהג זהירות ולא נכנס אל תוך הבית, כמו שלא כפה את רצונו על המטפלת ולא ראה בכוח את הבנות, הרי שמכאן ואילך החלו מתלהטים היצרים בינו לבין גרושתו, משמע החל משיחת הטלפון שקיים עמה, כשהוא חוזר ודורש לראות את הבנות, וגרושתו מסרבת, והוא מחרף ומגדף אותה ואומר כי הוא רוצה לפגוש בה, ואחר כך הוא נוסע מן המקום ופוגש את גרושתו, נוסע לצידה וממשיך ודורש את בנותיו ממנה והיא מתעלמת, וחמתו עולה ועולה, עד כי היא חוצה את הכביש, והוא מאבד את הריסון העצמי שלו, שבמידה מסוימת אמנם אפיין את התנהגותו בעת שהיה בבית גרושתו, ופוגע במי שמתעלמת ממנו, במי שמונעת ממנו לראות את בנותיו. סצינריו זה איננו בלתי מתקבל על הדעת, כשאנו מדברים על מסכת יחסים מאוד סבוכה, שנתאפיינה באלימות, איומים, תלונות (הדדיות אגב) במשטרה, צווי הרחקה וגו', מאז התגרשו בני הזוג (מזה שלוש שנים) ועד הלום. רוצה לומר, סיכומה של סוגיה, גם אם המשיב נזהר, בעת שהיה בבית גרושתו, שלא לכפות עצמו על המטפלת ונמנע מלהיכנס לבית גרושתו, אין זה בלתי מתקבל על הדעת, כי ברגע אחד של כעס, שהלך ונצבר מתחילת האירוע והגיע לשיא בעת שהמתלוננת חצתה לפניו את הכביש, הוא ידרוס אותה.
הסניגור הצביע על כך, שהדריסה ארעה במקום הומה אדם, בשעת אחר-צהריים. מדוע יעשה המשיב מעשה שכזה לעיני הרבים? ובכן בטענה זו אין כדי לשכנע. אין בה כדי לשלול את גירסת כתב האישום בדבר האפשרות כי המשיב אמנם ביצע את המעשה במתכוון, אם אנו מביאים בחשבון את ההתפתחות של האירוע מתחילתו, משמע את אבדן השליטה שאפיין את המשיב, כפי שתיארנו למעלה, עד כי דרס את גרושתו.
טענותיו של המשיב לפיהן לא נמצאו כל סימנים על המכונית אינם למן העניין, כאשר המשיב עצמו מאשר את דבר הדריסה. הוא הדין ביחס לדברי הסניגור באשר לפגיעה בגופה של האישה-המתלוננת, טענה שמבקשת לקעקע את גירסתה. המתלוננת טענה, שהפגיעה היתה בצד שמאל של גופה, בעוד התעודה הרפואית מצביעה על פגיעה בצד ימין של הגוף. ובכן תחילה נציין, כי המתלוננת אושפזה משך חמשה ימים, ופשיטא שאשפוז שכזה לא היה בכדי, כי אם משום הפגיעה שנפגעה, תוצאת הדריסה. ואשר למקום הפגיעה, המתלוננת העידה, כי המכונית פגעה בה בצד שמאל של גופה, שאז היא הושלכה לכביש או למדרכה. אין זה בלתי מתקבל על הדעת, כי הפגיעה הממשית בגופה, משמע זו שהותירה בה חבלות, נגרמה דווקא מן המפגש של גופה עם הכביש, משמע בצד ימין של הגוף, ולאו דווקא משום המפגש עם פח המכונית.
גם בטענת הסניגור, כאילו גירסת המתלוננת אינה עקבית, בשל כך שטענה כי איבדה את הכרתה, בעוד שהיא יכולה היתה לספר, כי ראתה לאיזה כיוון נוסע המשיב, אין כדי להושיע. שוב נציין, המשיב עצמו מאשר את דבר הפגיעה, כמו גם את דבר בריחתו מן המקום. מה משמעותה של טענה זו, איפוא? איזו גירסה של המתלוננת היא מבקשת לקעקע?
לבסוף ניתן את הדעת לטענתו של הסניגור בדבר מחדליה של המשטרה, שלא ביקשה מבוחן תנועה שיבדוק את התאונה, ונציין, כי גם אם יש ממש בטענה, אין בה כדי להחליש מגירסת המתלוננת, שבאה בפה מלא בהודעותיה, משמע אודות נסיעתו האיטית של גרושה-המשיב לצידה, כשהוא מפציר בה לראות את בנותיו, דברים שהוכחשו מפיו בהודעתיו שלו. מכל מקום אינני רואה, כי בחינה של בוחן תנועה היתה מסייעת כלשהו בידי המשיב, שהודה בדריסה, ולא טען טענה של ממש כי בלם את מכוניתו, שהרי לשיטתו גרושתו קפצה אל הכביש.
סופו של פרק אנו באים לידי מסקנה, כאמור, כי מתקיימת תשתית ראיה לכאורה להוכחת הפרתו של צו ההגנה, להוכחת הדריסה המכוונת של המתלוננת, ולהפקרתה לאחר דריסתה. מכאן אנו באים לשאלת קיומה של עילה למעצר, וגם עליה יש לומר, כי היא מתקיימת, לכל הפחות משום מסוכנותו של המשיב. האירוע האלים עליו דיבר כתב האישום מעיד, כשהוא לעצמו, על הסכנה שהמתלוננת עשויה להיחשף לה, אם ישוחרר המשיב ממעצרו. תולדות הסכסוך בין השניים בשלוש השנים שחלפו מאז הגירושין, ובכלל זה איומים שלו כלפיה, הטרדות ושאר מעשים, כל אלה מחזקים את החשש מפני מעשה אלימות חמור עוד יותר שהמשיב עשוי לעשות לגרושתו אם ישוחרר מכלאו. עברו הפלילי של המשיב, הכולל הרשעות במגוון רחב של עבירות, ובכללן עבירות אלימות (לרבות אינוס), מצביע על אופי אלים של המשיב, ומכאן יש לראות חיזוק רבתי לסכנה שעשויה שתארוב למתלוננת אם ישוחרר המשיב מן המעצר. כל אלה מביאים אותנו לידי מסקנה, כי מתקיימת עילה למעצרו של המשיב, משום הסכנה ממנו לגרושתו.
מכאן אנו באים לבחינת קיומה של חלופה למעצר. לטעמי - בשל האופי הקשה של האירוע האלים בו עסקינן, ומשום הרקע שעליו נעשה המעשה, משמע סכסוך מר בין המשיב לגרושתו, אין בנמצא חלופה למעצרו של המשיב, כשם שהציע סניגורו, ובכלל זה מעצר בית מלא במרכז הארץ או בדרומה. על אלה נוסיף, כי את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום, שכללו הפרה של צו שיפוטי, עשה המשיב בעת שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי. נוסף לאלה ראינו הרשעות של המשיב בהפרת הוראה חוקית. כשאת כל אלה אנו רואים לנגד עינינו כי אז יש לומר על המשיב, כי מורא החוק איננו נר לרגליו, וצווים של בית משפט (צו הגנה, הוראות חוקיות שהפר בעבר, ומאסר מותנה שנגזר עליו) אינם מרתיעים אותו. מדוע, אם כן, נאמין, כי הוא יקיים עתה אחר תנאי שחרור בערובה, חמורים כפי שיהיו? והרי אמון בנאשם עומד בבסיסו של כל שחרור בתנאי ערובה.
סוף דבר, משמצאנו את קיומה של תשתית ראיה להוכחתו לכאורה של האישום, משקבענו את קיומה של עילה למעצר, ומשלא ראינו כיצד ניתן להשיג את תכלית המעצר בלא שהמשיב יושם מאחורי סורג ובריח, אין לנו אלא לומר, כי יש להותירו במעצר עד תום משפטו.
אשר על כן אני עוצר את המשיב עד תום הליכים.
ניתנה היום י"ב בתמוז, תשס"ה (19 ביולי 2005) במעמד הנוכחים.