החלטה בתיק בש 2365/05

1.         בפני ערר על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט כ. ח'יר) מיום 28.7.05 בב"ש 4478/05, לפיה נעצר העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו בתיק פלילי 2949/05.

2.         כנגד העורר הוגש לבית משפט קמא כתב אישום המייחס לו עבירות של איומים ותקיפה כלפי גרושתו ובנו.

מכתב האישום עולה כי בתאריך 19.7.05 בעת שהעורר שהה בבית גרושתו, תקף העורר את גרושתו, סטר בחוזקה בפניה, היכה באמצעות חגורה שהוריד ממכנסיו בגבה ובידיה וכן היכה באמצעות ידיו ובאמצעות מטאטא בכל חלקי גופה ועל ראשה.

כתוצאה ממעשים אלה נחבלה גרושתו של העורר באופן שנגרמו לה חבלות בגופה.

במעמד זה תקף העורר אף את בנו הקטין יליד נובמבר 1987, בחגורה ופגע בידיו ובראשו.

העורר אף איים בפגיעה שלא כדין בחיי גרושתו ובנו, באופן שאמר להם שיהרוג אותם, זאת כדי להפחידם.

3.         בית משפט קמא בחן את הראיות שהובאו בפניו ובהחלטתו מיום 28.7.05 קבע כי יש יותר מאשר ראיות לכאורה  הקושרות בין העורר לבין המעשים המיוחסים לו.

כמו כן קבע בית משפט קמא כי נוכח עברו של העורר והיותו נאשם בעבירות של אלימות במשפחה, אין מקום להורות על חלופת מעצר.

4.         העורר טוען בערר דנן הן ביחס לעוצמתן של הראיות לכאורה והן ביחס לעילת המעצר וחלופת המעצר.

המשיבה מתנגדת לערר ותומכת בהחלטת בית משפט קמא.

5.         עיינתי בחומר הראיות שהונח בפני בית משפט קמא ושוכנעתי כי קביעת בית משפט קמא לפיה קיימות ראיות לכאורה הקושרות את העורר למעשים המיוחסים לו, מעוגנת בחומר הראיות.

בשלב בו אנו מצויים, היינו שלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים, אין בוחנים את הוכחת האשמה מעבר לכל ספק סביר, ודי אם יש בראיות את "הכח הראיתי הפוטנציאלי", כדברי כב' הנשיא ברק בבש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד נ(2), 113.

בית המשפט אינו בודק את אמיתות דברי העדים שמסרו הודעותיהם ואינו נכנס לבדיקה מעמיקה של מהימנות הראיות, אלא בודק אם יש בחומר שלפניו, אם יתקבל כאמין, ראייה לכאורה לאשמתו של הנאשם, שכן בדיקת מהימנות הראיות תעשה על ידי בית המשפט שידון בעניינו של הנאשם במהלך המשפט.

וכפי שנאמר בבש"פ 4805/94 סלאמה נ' מדינת ישראל, תק-על 94(3), 1634, מפי כב' השופט לוין (לא פורסם):

"אין זה מתפקידו של בית המשפט וגם אין בידיו הכלים להיכנס בשלב זה לעובי הקורה ולבחון את הראיות באותן משקפיים בהן הן נבחנות כאשר מתנהל המשפט".

6.         הראיות עליהן מבוסס החשד נגד העורר הינן עדות המתלוננת, עדות בנו ובתו של העורר וכן עדות חברה נטרלית שהיתה נוכחת בדירה בזמן האירוע.

גם העורר בהודעתו מודה כי הוא הוציא את החגורה מהמכנסיים כדי להפחיד את הבן.

בין הראיות יש להוסיף גם את התעודות הרפואיות מהן עולה כי המתלוננת נפגעה בכל חלקי גופה תוך שחשה רגישות בבדיקה בגב ובצוואר ונצפו סמני חבלה בגב תחתון. כך אף לגבי הבן אשר צויין בתעודה הרפואית כי נחבל באצבע 5 בכף יד שמאל. כן ראה זכ"ד של שוטרת שהמתלוננת הראתה לה את החבלות והיא מתעדת את מה שראתה.

מכל האמור, אני קובעת כי לא נפל כל פגם בהחלטת בית משפט קמא משקבע כי קיימות ראיות לכאורה, להוכחת אשמתו של העורר.