בקשה לעיון חוזר בהחלטתי בב"ש 3017/06 (מיום 20.3.06), לפיה הוריתי על שחרורו של המבקש ממעצר בתנאים שנקבעו, ובמסגרת זו - שהייתו בחלופת מעצר בבית הגב' ציביסוב סבטלנה, בפיקוחה ובפיקוח אחותו, הגב' שולה בן שושן, ובקשה למעצר עד תום ההליכים, זאת נוכח הפרות הצו מחד וביצוע עבירה נוספת לכאורה של הדחה באיומים מאידך וכתב אישום שהוגש כנגדו, בעניין זה, בד בבד עם הגשת הבקשות.
משיב זה מעסיק את בית המשפט שוב ושוב, באופן שלא היה מבייש סידרת נאשמים לא מבוטלת, ולא פחות מ-8 בקשות לעיון חוזר הוגשו בעניינו של המשיב, בתוך מספר לא רב של חודשים, חלקן לשינוי תנאי שחרורו, וחלקן לבחינת שאלת שחרורו על רקע הפרות חוזרות של התנאים שנקבעו בעניינו. בכל הפעמים הקודמות הוריתי על שחרורו של המשיב.
לאחרונה שוחרר על ידי המשיב אך ביום 20.3.06 לאחר שבקשה נוספת לעיון חוזר הנוגעת ל-3 הפרות הוראה קודמת שנתתי, הוגשה לעיוני. באותו תיק, שוב חזר ב"כ המשיב על הסברי המשיב בדבר הצדקים, תירוצים ואי הבנות, כאלה או אחרים, ליציאות המשיב מהבית והפרות תנאי שחרורו, ולאחר שהקשבתי רוב קשב לטיעוניו ובהסכמת הצדדים, והואיל וסוג תירוציו בין היתר, לשהותו ללא ערב כבר היו מוכרים לי קודם החלטתי, קבעתי מפורשות שוב את תנאי שחרורו, תוך שציינתי במודגש כדלקמן:
"נוכח ההפרות החוזרות ונשנות, מובהר בזאת באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי ביהמ"ש לא יטה לקבל כל תירוץ שהוא בדבר יציאת המשיב שלא בליווי אחת מהערבות הנ"ל משום סיבה שהיא, וככל שתובא בפניו בקשה שלפיה נמצא המשיב מפר את התנאים האמורים או נמצא שלא בנוכחות אחת מהערבות הנ"ל, עלול הוא להעצר מיידית עד תום ההליכים המשפטיים כנגדו".
והנה, בטרם יבשה הדיו על החלטתי זו, הובא בפני שוב המשיב, כשהוא מפר את התנאים שנקבעו לשחרורו.
עיון בחומר הראיות מלמד, כי אכן הפר המשיב לכאורה את ההוראות שניתנו. הוא שהה במרפאה ללא ליווי כשתירוצו הוא שהמלווה שהתה כביכול מחוץ למרפאה, למטה. זולת העובדה כי אין אימות לכך, אף לא מטעם המלווה, הרי שיש בכך הפרה נוספת של תנאי השחרור. אח"כ שוב היתה הפרת הוראה לא ברורה, באירוע מיום 26.3.06, בו עזבה את המשיב הערבה שלו, כשהוא עצמו הלך להפגש עם עיתונאית, דבר המהווה לכשעצמו הפרת הוראה, שכן יציאותיו הותרו לצרכים מיוחדים, כגון צרכים רפואיים, ביטוח לאומי וכיוצ"ב, ולא לצורך זה.
די באמור לעיל, אף מבלי להיכנס לפירוט הראיות הנוגעות לעבירה הנוספת המיוחסת למשיב והנוגעת להדחה באיומים, כדי ללמד על הקושי הרב הטמון במתן אמון במשיב.
התלבטתי בשאלה, האם יש לשקול כלל את שחרורו של המשיב, על רקע העובדה כי המשיב רומס שוב שוב, ברגל גסה את תנאי שחרורו, בניגוד להחלטות מפורשות שהתקבלו ספציפית בעניינו ותוך זלזול, לכאורה, בהחלטות ביהמ"ש ונראה כי המשיב אינו מפנים את העובדה כי אין בשחרורו משום חולשה אלא משום רצון לעזור לו. לא אחת קבעתי, כי אינני יכול ואינני מוכן, להתעלם מהחלטות שיפוטיות ובמידה ואעשה כן, אתן חלילה את ידי לזילות החלטות בית המשפט, ואכרות בכך במו ידי, את הענף עליו אני יושב.
איני מוכן אף לקבל את הטענה, כי המשיב עשה כן מתוך מצוקה או טעות הנובעת מאי הבנה. המשיב עושה דין לעצמו, פעם אחר פעם, תוך ששם ללעג את החלטות בית המשפט ומותח את החבל עד דק, הרבה מעבר לכושר אפשרות מתיחתו, וזאת למרות שהסברתי לו בעל פה ובכתב באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי לא אסבול כל הפרה נוספת שהיא.
כידוע, תנאי לחלופת מעצר הינו אמון שרוחש בית המשפט לנאשם שיקיים את תנאיה. יפים לענין זה דברי בית המשפט העליון ב
בש"פ 507/00
ששון מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד נד (1) 385:
"חלופת מעצר, לרבות מעצר בית, מתבססת על אמון שבית המשפט רוחש לנאשם... אם... בית המשפט מסתפק בחלופת מעצר, אין זאת אלא משום שהוא סומך על הנאשם, שלא ינצל את השחרור מן המעצר כדי לעבור עבירה...אם נשמט האמון, מתמוטטת גם החלופה. לכן, אם נאשם ניצל לרעה את השחרור מן המעצר והפר את האמון שבית המשפט נתן בו, אם בדרך של ביצוע עבירה נוספת ואם בדרך אחרת, הוא הוכיח כי יותר אין הוא ראוי לאמון של בית המשפט...
אם בית המשפט לא יקפיד עם נאשמים שהפרו את האמון שבית המשפט נתן בהם ...יהיה בכך, לא רק משום זילות בית המשפט, אלא גם משום פיתוי לעבריינים ובעקיפין אף לעידוד העבריינות". (סעיף 8 להחלטה).
כאמור הפרת ההוראה החוקית אינה אירוע חריג וחד פעמי לאופיו של המשיב, כזה הנובע מתוך מצוקה גרידא, אלא חוזרת היא שוב ושוב ומעלה תהיה של ממש בדבר יחסו של המשיב לבית המשפט ולהחלטותיו. משיב זה העומד בפני, תחת שיקפיד עם עצמו פי כמה ממשיב רגיל, ובמקום שישים גדר וסייגים לפעולותיו, הרבה מעבר למותר לו, עושה בדיוק ההיפך מהמצופה, תוך שתירוצו הוא שמקפידים עימו שלא לצורך.
נוכח האמור לעיל והשתלשלות העניינים המפורטת, אינני סבור כי ניתן ליתן בו עוד אימון ומשהפר את תנאי שחרורו בכל החלופות שנקבעו לו עד כה, אינני מוצא כי יש מקום לשחרורו עוד ומורה על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.
ניתנה היום ג' באייר, תשס"ו (1 במאי 2006) במעמד הצדדים.
003540/06בש 134 חגית איטח