בפניי בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה שיפוטי, אשר ניתן כנגד מבנה ששטחו כ-80 מ"ר המצוי דרומית לכלא באר-שבע. צו הריסה ניתן במעמד המבקשת (המשיבה כאן) בלבד לפני כארבע שנים, ביום 4/7/02 על ידי כב' השופטת נצר, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ז - 1965(להלן: "החוק").
המבקש אינו מפרט מה תקופת עיכוב הביצוע המבוקשת על ידו, אולם בדיון שהתקיים בקש בא כוחו כי העיכוב יהיה למשך שנה. נימוקי הבקשה הם, בתמצית כדלקמן: המבנה משמש למבקש מקום מגורים; למבקש נודע על קיומו של צו ההריסה רק בימים אלה, כאשר חולקו בסמוך לביתו הודעות על כוונה לבצע צווי הריסה; הבית נשוא צו ההריסה נבנה על ידי הורי המבקש לפני שנים רבות וכי הוא ואחיו השתמשו בבית עוד לפני שנולדו; המשיבה התעלמה מן האינטרס האישי של המבקש ובני משפחתו; המשפחה מצויה במשא ומתן עם מנהל מקרקעי ישראל לצורך מציאת מקום מגורים חלופי והולם למשפחה; ביצוע צו ההריסה יותיר את המבקש ובני משפחתו מחוסרי דיור; למבקש לא ניתן יומו בבית המשפט שכן צו ההריסה ניתן במעמד צד אחד בלבד; למבקש סיכויי הצלחה טובים אם יינתן לו יומו בבית המשפט; לא יגרם למשיבה נזק אם יעוכב ביצועו של הצו; המבקש ובני משפחתו הם חלק מהליך הסדר שבו נוטלת חלק מנהלת הבדואים, במסגרתו מתנהל משא ומתן למציאת חלופת דיור כאמור; המבקש לא בנה את המבנה נשוא הצו אלא רק שיפץ אותו.
ב"כ המשיבה בקש לדחות את הבקשה וטען: בעת מתן צו ההריסה, היה המבנה בתהליך בניה ואין המדובר הוא במבנה ישן; המבקש לא טרח להתייצב לחקירה, לאחר שהודבקה הזמנה בטרם הוגשה הבקשה למתן צו ההריסה; למרות שפעולת המצאת צו ההריסה תועדה בדרך של הדבקה, כמצוות בית המשפט שנתן את הצו, לא עשה המבקש דבר, אלא התעורר רק משנודע לו, לאחר ארבע שנים, כי עומדים לבצע את הצו; צו ההריסה הפך חלוט, באשר לא הוגש ערעור לפי סעיף 250 לחוק; המבקש לא הוכיח כי בקש מגרש בישוב של קבע וסורב; המבקש לא נקב בלוח זמנים ריאלי לפינויו מן המקום; טענת ההפליה סותרת את האמור בקשה, לפיו הגיש את הבקשה משנודע לו כי עומדים לבצע צווי הריסה בשכנות לביתו.
לאחר ששקלתי את הדברים, סבור אני כי דין הבקשה לעיכוב ביצועו של הצו להידחות, הן בשל הפן הדיוני והן בשל הפן הענייני.
אשר לפן הדיוני, הרי הבקשה היא לעכב את ביצועו של צו ההריסה לתקופה של 12 חדשים. המבקש לא הגיש ערעור על ההחלטה שבמסגרתה ניתן הצו, וגם לא בקשה להאריך את המועד להגשת ערעור, אם חלף המועד להגשתו. בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו. באין הליך אשר עד למתן ההחלטה בו יש לשקול עיכוב ביצוע צו ההריסה, הרי אין לבית משפט זה סמכות לעכב את ביצועו של צו הריסה.
שאלת סמכותו של בית משפט זה לעכב ביצוע צו הריסה שניתן לפי סעיף 212 לחוק נידונה בהרחבה על ידי השופט המלומד י. שפסר בבש 1/04 אבו קוידר ואח' נ. מדינת ישראל. באותו המקרה החליט השופט שפסר לעכב את הביצוע ל-60 יום, באשר כנגד הצו היתה תלויה ועומדת עתירה לבג"צ. לא כך הם פני הדברים במקרה דנן, בו לא תלוי ועומד כל הליך לביטולו של צו ההריסה. לכן, ספק רב אם לבית משפט זה סמכות לעכב את ביצועו של צו ההריסה במקרה דנן.
גם אם מוסמך בית משפט זה לעכב את ביצועו של צו ההריסה ל-12 חודשים, הרי אני סבור כי אין מקום במקרה הזה להיעתר לבקשתו של המבקש.
טענתו של המבקש כי הוא מתגורר בבית נשוא צו ההריסה עם משפחתו מזה עשרות שנים אינה נכונה. מתמונות שצולמו בשנת 2002, בסמוך לפני הגשת הבקשה למתן צו ההריסה, ברור כי באותה העת, היה המבנה בתהליך בניה, ללא תריסים או חלונות, עם גג פתוח. ב"כ המבקש טען בעצמו כי המדובר במבנה שנבנה בשנת 1999 וכי מאז הוא מאוכלס. אם כך הם פני הדברים, הרי הצדק עם ב"כ המשיבה, משטען כי היה על המבקש לחפש לעצמו מקום מגורים בישוב מוסדר, בו ניתן לבנות כדין לאחר קבלת היתר בניה.
טענותיו של המבקש בדבר משא ומתן למציאת מקום מגורים חלופי וראוי למבקש נטענו בעלמא, ללא כל פירוט או ביסוס. לא הוגש כל מסמך ממנו ניתן היה ללמוד על כך שהמבקש הינו חלק ממשא ומתן כאמור, או ממנו ניתן היה להסיק מסקנה כלשהי בדבר לוח זמנים למציאת מקום חלופי. במצב דבר זה, אין להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. כך החליט בית המשפט המחוזי במקרה דומה בבש 20769/06 מחמד אלקרעאן נ. מדינת ישראל, בהחלטתו מיום 9/5/06.
בע"פ 3413/05 אשר פרי נ. מדינת ישראל נדון ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה בקשה לעיכוב ביצוע צו הריסה שניתן לפי סעיף 212 לחוק. השופט הנכבד א. רובינשטיין התייחס בהחלטתו להלכה בדבר השיקולים למתן צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, וכך קבע:
"לאחר העיון אין בידי להעתר לבקשה. לאמיתו של דבר אין בפי המערער טענה אמיתית באשר לזכויות בשטח; לפיכך אין לערעור סיכויים של ממש המצדיקים עיכוב. טענותיו של המערער נסבות בעיקר על ותק בשטח, על מצבו האישי, וכן על מעין טענת אפליה, קרי, שלא נאכף על-ידי המשיבות חוק התכנון והבניה כלפי אחרים ובמקומות אחרים. לטענות אלה אין בידי להיענות. אכן, לפי פסיקתו של בית משפט זה, יש צורך, בנוסף לעצם הבניה שלא כדין, להציג את הענין הציבורי המחייב את הריסת המבנה (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב (1) 136, מפי השופט קדמי; רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (3) 151 (השופטת נאור). בענין ניקר נאמר, עם זאת, כי "לעיתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה, והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד... (לגבי מבנה פלוני - א"ר) צויין . . . כי אין סיכוי שאי פעם יינתן היתר" (עמ' 156-155)). אכן, כל מקרה צריך להיבחן לעניינו, ואין אלה דומים לאלה בעובדותיהם; אך כשהמדובר כענייננו בפלישה ללא כל זכויות, למקרקעי הציבור, ה"לא כדין" הוא כפול - פלישה לא כדין, בניה לא כדין, ומצווים בתי המשפט ליתן יד למאבק בכך. העובדה שנגד חריגות שונות אין הרשויות אוכפות די הצורך, אינה יכולה לייתר אכיפה כל עיקר, בודאי כשהמדובר על פני הדברים בהפרה קשה של זכויות הציבור, ובהיעדר סיכוי להיתר, אכן, כשהמדובר בפינוי ממקום מגורים גישת בתי המשפט זהירה, אך במה דברים אמורים, ככלל, כשעסקינן במי שהגיע כדין למקום מגוריו ולא מי שפלש ויצר לו מקום מגורים ללא זכויות..."
במקרה דנן, האינטרס הציבורי מחייב הריסת המבנה. המדובר הוא במבנה אשר נבנה או לכל הפחות שופץ לפני כשש שנים. המבנה נבנה ללא היתר, על קרקע שאינה בבעלות המבקש. מכאן ברור כי לא קיים סיכוי שיינתן היתר למבנה. אינטרס הציבור הוא כי לא ייבנו מבנים ללא קבלת היתר, וכי הבונים ללא היתר לא יצאו נשכרים מפעולות בלתי חוקיות אשר מבוצעות על ידם. המדובר הוא במקרקעי ציבור, כך שה"לא כדין" במקרה זה הוא כפול: גם פלישה שלא כדין וגם בניה בלתי חוקית. אמנם המדובר הוא במקום מגורים, אולם אין המדובר באדם שהגיע כדין למקום אלא בפולש.
למען הסר ספק אדגיש כי הדברים דלעיל נאמרים אך ורק בקשר לשאלה האם ראוי לעכב את ביצועו של הצו, ואין הם באים ליתן התייחסות כלשהי באשר לשאלה אם נכון היה ליתן את הצו אם לאו, שהרי אינני דן בערעור על החלטתה של השופטת הנכבדה נ. נצר, אשר נתנה את הצו.
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כל נימוק או עילה לעיכוב ביצועו של צו ההריסה.
יחד עם זאת, לפנים משורת הדין ועל מנת ליתן למבקש שהות להתארגנות להעתקת מקום מגוריו ולשקול את צעדיו, אני מעכב את ביצועו של צו ההריסה עד ליום 15/9/06.
ניתנה היום כ"ב בסיון, תשס"ו (18 ביוני 2006) בהעדר הצדדים.
שם הקלדנית: שרונה מימון