כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות בשני מקרים, סרסרות למעשי זנות בשלושה מקרים, וכן עבירה של איומים. בד בבד, עתרה המדינה למעצרו של המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בעניינו.
בתחילת הדיון הודיע הסניגור המלומד, עו"ד משה סוחמי, כי הוא מסכים לעובדות המפורטות עלי כתב האישום, תוך שהוא מציין כי אינו מסכים ל"לבושן המשפטי".
כתב האישום מייחס למשיב שני פרטי אישום שונים.
ע"פ העובדות המתוארות בפרט האישום הראשון, פגש המשיב במונגוליה, בסביבות חודש אפריל 2005, בבחורה אזרחית מונוגוליה (להלן: "המתלוננת א.א."), אשר הגיעה אליו על סמך מודעה שפורסמה בעיתון, והציעה עבודה בארץ. המשיב הציע למתלוננת א.א. לעבוד בישראל במסז' בלבד, ועל סמך הבטחתו זו, הסכימה המתלוננת להצעת המשיב. בהמשך, רכש המשיב עבור המתלוננת א.א. כרטיס טיסה לישראל. המתלוננת א.א. הגיעה לארץ, ופגשה בבחור אשר מסר לה מכשיר פלאפון בשם המשיב והסיעה למלון בעיר הרצליה.לאחר מכן, העביר המשיב את המתלוננת א.א לדירה אחרת, ושם הסביר לה כי עליה לקיים יחסי מין עם לקוחותיה. לאחר כשבועיים, ומשהביעה המתלוננת א.א. את סירובה לקיים יחסי מין עם הלקוחות, איים עליה המשיב כי ישיבה למונגוליה בשל חוסר התאמתה לעבודה, תוך שהוא "יגבה" ממשפחתה את הכסף שהיא חייבת לו על ההוצאות שהוציא.
בעקבות איומים אלה מצידו של המשיב קיימה המתלוננת א.א. יחסי מין עם לקוחות תמורת תשלום- שהועבר במלואו מהמתלוננת א.א. למשיב- במשך כתקופה של כחודשיים.
לאור האמור לעיל, אליבא דמדינה, סירסר המשיב במעשיו אלה במתלוננת א.א. ואיים עליה.
ע"פ העובדות המפורטות בפרט האישום השני, במועד כלשהו במהלך החודשים ספטמבר- אוקטובר 2005, פגשה המתלוננת א.א. במשיב במונגוליה, וביקשה הימנו לסייע לה לשוב לארץ ולעבוד בה בזנות. המשיב הביע הסכמתו לסייע למתלוננת א.א. בבקשתה זו.
ועוד, במהלך אותה התקופה פגש המשיב במתלוננת ב.ב. במונגוליה, יחד עם פלונית, והשניים הסבירו למתלוננת ב.ב. כי היא יכולה להרוויח כסף רב מעיסוק בזנות בישראל, תוך שהם מציינים בפניה כי הרבה מונגוליות עושות כן, ותוך שהנאשם מבטיח למתלוננת ב.ב. כי היא תרוויח כסף רב- והכל במטרה לגרום לה להגיע לארץ על מנת לעסוק בזנות.
בהמשך לאמור לעיל, פעל המשיב לרכישת כרטיסי טיסה למתלוננות לישראל, תוך שהוא מבהיר להן כי יהיה עליהן להשיב את הכסף מעבודתן בארץ. כן, המשיב "תידרך" את המתלוננות מה עליהן לומר בביקורת הגבולות בארץ, ודאג כי מיד עם בואן לארץ חברו ישכן במלון, עד לשובו ארצה יומיים לאחר מכן, וכן עד למציאת מקום אחר עבורן.
עם הגיעו ארצה, פגש המשיב במתלוננות והסביר להן על העבודה המצופה מהן. בנוסף, מסר המשיב למתלוננת ב.ב. מכשיר פלאפון, והזהיר את המתלוננות לבל ימסרו לאיש את מספר הפלאפון שמסר לידיהן. כן הזהיר המשיב את המתלוננות שלא יאמרו לאיש היכן הן מתגוררות, וכי לא ידברו עם אף אדם שכן "בחוץ מסוכן".
לאחר כשבועיים מהגעת המתלוננות ארצה, העביר המשיב את המתלוננות לדירת מגורים ששכר בקאנטרי בגלילות, ומרגע הגעתן של המתלוננות ארצה, סירסר בהן המשיב למעשי זנות למעלה מחודש, אליבא דמדינה, בכך התקשר להודיע להן כאשר היו להן לקוחות, הסיע אותן ללקוחות וחזרה לדירה. כאשר המתלוננות קיימו יחסי מין עם הלקוחות (לקוח בין שלושה לקוחות ליום בממוצע)- תמורת תשלום, שהועבר למשיב, תוך שהמשיב מציין בפני המתלוננות כי התשר שהן מקבלות מהלקוחות יספיק להן למחיה, ואחרי שיסיימו את תקופת העסקתן אצלו, הנ"ל יערוך עימן "חשבון" וינכה להן את כל הוצאותיו שנגרמו לו בגינן.
התובע המלומד, עו"ד דניאל בן- טולילה, טען כי המדובר במשיב שהביא ארצה בחורות ממונגוליה, ואף סירסר בהן בארץ, בכסות של סוכנות דוגמנות. התובע ציין בטיעוניו, שיטת "עבודת" המשיב, ולמשל, המשיב ענה לטלפון שלו במהלך מעצרו, כאשר מעבר לקו היה שוטר. המשיב ציין בפני השוטר: "אני מקווה שאתם לא שוטרים, כי פעם קודמת עשו לי תרגיל". התנהגות זו מצביעה על מסוכנות השוללת שחרור לחלופת מעצר. ראוי לאמץ המלצת שירות המבחן, שכן המשיב יוכל להמשיך ולבצע עבירות בהיותו שוהה בחלופת מעצר, נוסף לכך שאשתו אינה ראויה כלל כחלופת מעצר.
הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, כי דינם של העוסקים בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות הינו, ככלל, מעצר עד תום ההליכים.
כבוד השופט חשין ציין כי המלחמה בסחר בבני אדם לעיסוק בזנות אף היא כ"מלחמת ישראל בעמלק": "אף זו מלחמה היא שאין בה לא שביתת נשק ולא פשרה". לגישת בית המשפט העליון, חלופת מעצר אינה הולמת מעשים קשים ומכוערים כאלה (ראה בש"פ 7542/00, ועוד: בש"פ 9274/01; בש"פ 4501/04; בש"פ 723/05; בש"פ 10251/04; בש"פ 3438/02, בש"פ 291/01, בש"פ 2878/03).
המשיב הואשם בעבירה לפי סעיף 203 א(ב) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977, הקובע: "הגורם לאדם לעזוב את המדינה שבה הוא מתגורר כדי שיעסוק בזנות".
בית המשפט העליון אמר את דברו לעניין עבירה בסעיף 203א(א). מדובר בעבירה שחומרתה רבה, ע"פ כל אמת מידה, לאין שיעור מן העבירה הבזויה והחמורה בה הואשם המשיב.
לעבירה שבמוקד דיוננו נדרש בית המשפט העליון בבש"פ 7318/05.
בית המשפט העליון הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים. המקרה בבש"פ 7318/05 שונה, לא מעט, מענייננו. להבדיל מבש"פ 7318/05, שם גרם העורר במספר רב של הזדמנויות לנשים לעזוב את מדינותיהן על מנת לעסוק בזנות בישראל. העורר שלפני הואשם לגבי שתי נשים, שאחת מהן פנתה אליו וביקשה "עזרתו" לבוא לארץ ולעבוד בה.
העורר בבש"פ 7318/05 הפעיל קשרים עם סוכנים, והבריח נשים אל תוך שטח ישראל מתוך גבול מצרים. העורר שם אינו תושב ישראל, מרכז חיו נמצא ברוסיה. העורר שלפני, מרכז חייו, ומשפחתו- בישראל.