החלטה בתיק בש 92685/07

בית המשפט דן בפומבי. פומביות הדיון פירושה שתוכן הדיון ופרטיו ניתנים לפרסום ברבים. זה עקרון הפומביות שהוא מאושיות היסוד של השפיטה. עקרון הפומביות נתון למגבלות וסייגים הקבועים בחוק. בין המגבלות והסייגים מצויה גם זו המונעת פרסום שמו של חשוד שקוים בעניינו דיון בבית המשפט, אם הפרסום עלול לגרום לחשוד נזק חמור (סעיף 70[ה1][1] לחוק בתי המשפט). מהם גדריו של סייג הפומביות הזה? מתי יועדף חיסוי על גילוי פרטיו של חשוד? היכן יוצב הרף המבדיל בין נקיטת הליך דיוני שמתקיים במסגרתו של גוף החקירה על פי דין אשר איננו נתון לעקרון הפומביות לבין נקיטה בהליך דיוני לפני בית משפט הכפוף לעקרון הפומביות? שאלות אלה משמשות נושא לערר דנן.

הנסיבות

העורר יועץ מס לפי עיסוקו, נחקר ביחידת החקירות של רשות המיסים (להלן: " רשות המיסים" או " הרשות") בחשד לקשירת קשר לקבל החזרי מס עבור לקוחותיו בטענות כזב (סעיפים 45 ו-160 לפקודת מס ההכנסה). עיקרו של הקשר הפלילי הנטען הוא בפניה אל רופאים לקבלת אישורים רפואיים כוזבים עבור לקוחותיו של העורר במגמה שהאישורים ישמשו בסיס להחזרי מס.

העורר הוזמן ביום 16.7.07 לחקירה ברשות. הוא נחקר - במעמד של "מעוכב" - תחת אזהרה משך מספר שעות ובתום התשאול ניתנה לו רשות ללכת לדרכו תוך דרישה שיתייצב למחרת היום בבית משפט השלום בתל אביב לשם קיום הליך של "שחרור בערובה על ידי בית המשפט".

מששוחרר העורר לביתו ועוד לפני שקוים ההליך בבית המשפט פנה בא כוחו עוה"ד פרופ' קנת מן לסגן פקיד שומה חקירות תל אביב והמרכז וביקש את הסכמתו לשחרור העורר במשרדי רשות המיסים ולא בבית המשפט כדי שלא יינתן פומבי לשמו של העורר או לחילופין שתינתן הסכמת גורמי החקירה להוצאת צו איסור פרסום בהתאם להוראה הנ"ל של חוק בתי המשפט. סגן פקיד השומה סרב. הוא אמר לעו"ד מן כי קיימת מדיניות של הרשות שלא להסכים להטלת צווי איסור פרסום על שמות חשודים שחקירתם מתנהלת ברשות.

ממסמך שערך סגן פקיד שומה חקירות תל אביב ביום 9.8.07 עולה כי ההחלטה לבצע את הליך השחרור בערובה של העורר בבית המשפט קיבל גם פקיד השומה מכח ההנחיות הפנימיות הכלולות בחוזר מס ההכנסה 38/93 שבו נקבע, בין היתר, שהליך השחרור בערובה יבוצע לפני שופט אם החליט פקיד השומה לדרוש מהחשוד חתימה על ערבות בסכום העולה על 300,000 ש"ח. בעניין דנן הוסכם על ערבויות בסך 500,000 ש"ח ולפיכך עמדה הרשות על כך שהשחרור ייעשה בבית המשפט.

ביום 17.7.07 קוים הליך לפני בית משפט השלום בתל אביב (כב' השופטת דניאלה שריזלי). בית המשפט קבע את תנאי השחרור בערובה של העורר . במסגרת אותו דיון ביקש בא כח העורר שבית המשפט יוציא צו איסור פרסום מכח סמכותו שבחוק בתיק המשפט שכן פרסום שמו של העורר עלול לגרום לו נזק חמור. הבקשה נשקלה וביום 20.7.07 יצאה מלפני השופטת החלטה הדוחה את הבקשה. מכאן הערר.

טענות העורר ותשובת המדינה

בא כח העורר ערך את טענותיו בשני ראשים. הראשון האחד מהווה השגה על החלטת הרשות להימנע מהליך של שחרור בערובה במסגרת הרשות והראש השני הוא השגה על החלטת בית משפט השלום שלא לאסור פרסום.

הימנעות מנקיטת הליך שחרור ברשות המיסים

אין מחלוקת בין הצדדים שבאופן עקרוני ניתן לבצע מהלך של שחרור בערובה של חשוד במסגרת הרשות הממונה על החקירה וכי הליך כזה אינו מתפרסם וממילא גם אין מפרסמים את שם החשוד.

בא כח העורר טוען כי לא היתה כל סיבה שלא לנקוט עם שולחו את ההליך ברשות. שהרי העורר אפילו לא נעצר לצורך חקירה. מעמדו בעת התשאול היה כמעמד "מעוכב". עם סיום התשאול ניתנה לו הרשות ללכת לדרכו בלי שהוטלה עליו כל מגבלה (פרט לדרישת התייצבות למחרת היום לבית המשפט). נטען גם שאין בידי הגורם החוקר ראיות מספיקות לתמיכת חשד העבירה המיוחס לו. ייתכן שלגורמי החקירה של רשות המיסים יש הנחיות פנימיות שמכוחן מתקבלת החלטה אם לבצע שחרור במסגרת הרשות או במסגרת הליך בבית המשפט. אלא שהוראות פנימיות אלה אינן מתפרסמות והרשות לא נענתה לבקשת הפרקליט הנכבד לקבל לידיו לעיון את ההנחיות. ההנמקה שכלולה במסמך שערך סגן פקיד השומה המבוססת על היקף גובה הערבויות איננה מסבירה את הטעם להצבת רף ההבחנה בין הליך ברשות לבין הליך בבית המשפט על היקפן של הערבויות.

באת כח המדינה עו"ד זמיר סרבה להתייחס לטענה משום שסוגיית ההבחנה בין הליך לפני הגורם החוקר ובין הליך בבית המשפט כלל לא התעוררה בדיון לפני בית משפט קמא וממילא יש בה משום העלאת נימוק ערר המוסיף חזית טיעון חדשה שאינה מהווה כשלעצמה השגה על החלטת בית המשפט. בכל זאת בינות לדברים שהשמיעה כלולות מספר תשובות לטענה. ראשית, שיקול הדעת בדבר החלטה בעניין אופי הליך השחרור בערובה הוא שיקול דעת בלעדי של הגורם החוקר. לגורם זה טעמים משלו בעניין הבאת אדם לשחרור לפני בית משפט [כגון נסיבות חומרה מיוחדות של מקרה קונקרטי, העובדה שהחשוד הוא בעל עבר פלילי או נושא על גבו פטור מאישום פלילי כנגד תשלום כופר (העורר כבר שילם כופר בעבר כנגד אי הגשת כתב אישום) או נסיבות אחרות].  לדידה של הפרקליטה אין לציבור זכות קנויה לקבל את ההנחיות הפנימיות לעיון. שנית, שחרור בתנאי ערובה במסגרת הגורם החוקר מוגבל בהסדרי הערובה הנתונים לסמכותו של הגורם החוקר.  כך למשל החוקר רשאי לאסור יציאה מן הארץ לתקופה שלא תעלה על 3 חודשים. הגורם הזה מוסמך לאסור קיום קשר או פגישה עם גורמי מסויימים בתקופה שלא תעלה על 30 ימים, ועוד כיוצ"ב. בית המשפט איננו מוגבל בקביעותיו לעניין הסדרי הערובה. אכן תוקף הערובה הנקבעת בידי בית המשפט פוקע בתום 180 ימים למן ההחלטה אם לא הוגש כתב אישום. אולם לא זו בלבד שמשך חייה של הערובה מכח צו בית המשפט הוא פי שניים מזה של הסדרי ערובה שנעשו בידי הגורם החוקר, אלא אף גם זו שהדברים ניתנים להארכה נוספת בידי בית המשפט. אין לבוא בטרוניה כלפי רשות המיסים שביקשה במקרה דנן לקיים בידיה פרק זמן הולם לבצע חקירה מבלי שיתקיים חשש שהעורר יעזוב את המדינה. 

איסור פרסום

בא כח העורר טען לפני הערכאה הראשונה וחזר על הטיעון הזה לפני שהעורר כיועץ מס נשען בעיסוקו בעיקר על המוניטין שלו ושמו הטוב. בשלב הנוכחי כשהחקירה נגדו בחיתוליה וכלל לא ברור שיוגש נגדו כתב אישום עלול פרסום שמו לגרום נזק חמור לשמו הטוב עד כדי הכרתת מקורות הפרנסה שלו. כל עוד לא הוגש כתב אישום עומדת לעורר חזקת החפות במלוא עוצמתה ולפיכך הפגיעה בו שתגרם מן הפרסום עלולה להיות בלתי מידתית. חוק בתי המשפט הכיר באפשרות למנוע פרסום של חשוד טרם הגשת כתב אישום בנסיבות שבהן מתעורר חשש ממשי לפגיעה או לנזק העלולים לנבוע מן הפרסום.

באת כח המדינה סומכת בהקשר לטיעון זה את יתדותיה בהחלטת כב' השופטת שריזלי. ההחלטה מדגישה את חשיבותו של עקרון פומביות הדיון. משמעות העיקרון היא ששיטת המשפט הדמוקרטית מזמינה את הציבור להתבונן במלאכת השפיטה, לבקר אותה, להעריך אותה ולדעת את כל המתרחש באולם בית המשפט. לעיקרון יש חשיבות עקרונית בגדרה של "זכות הציבור לדעת" וגם חשיבות מעשית מפני שלעיתים הליך שיפוטי המתנהל בפומבי מסייע לגורם החוקר לקדם את החקירה. כך הדבר כאשר מתנהלת חקירה בהקשר לעבירות מס "בעלות היבט ציבורי רחב יריעה". נוסף לכך פומביות הדיון מאפשרת להתריע נוכח הציבור על קיומם של מעשי עבירה ולהרתיע עבריינים בכח מביצוע עבירות בעתיד. השופטת אמנם היתה ערה לכך שבשלב הדיוני המוקדם שבו נתון עניינו של העורר עשויה הפומביות להוות פגיעה בכבודו, בשמו הטוב ואולי גם להשפיע על מקורות פרנסתו. לכן, מתבקש איזון בין האינטרסים המתנגשים; האינטרס החשוב ביותר של פומביות המשפט מזה והאינטרס של שמירה על כבוד האדם ופרטיותו מזה. נקודת האיזון, לשיטתה של השופטת, מצויה באמת המידה הקבועה בחוק שמכוחה הפומביות תיסוג מול נזק חמור העלול להיגרם לעורר.

בדיקת טיבו של הנזק העלול להיגרם לעורר בהשוואה לנזק הצפוי להיגרם לכל חשוד אחר שעניינו מובא לפני בית המשפט לשם קבלת החלטה בדבר שחרור בערובה הניע את השופטת לקבוע שאין בנזק הצפוי לעורר חומרה מיוחדת. היא סברה שנזקו הצפוי של העורר הוא "נזק מהסוג הנלווה באופן טבעי להליך הפלילי בעבירות מס". העמדת הנזק הזה מול האינטרס הציבורי המגולם בזכות הציבור לדעת שמתנהל נגד אדם הליך פלילי שבו הוא מואשם בביצוע עבירות הונאה ועבירות חמורות על פקודת מס ההכנסה מביאה למסקנה שהאינטרס הציבורי גובר.

דיון

בין שחרור ברשות המיסים לבין שחרור בבית המשפט

אילו בחרה רשות המיסים לשחרר את העורר בערובה בהליך המתנהל בתוככי הרשות פנימה, לא היתה קמה שאלת הפרסום כל עיקר. הדברים החשובים שאמרה כב' השופטת שריזלי אודות הצורך לגלות לציבור " כי מתנהל הליך פלילי נגד אדם המואשם בביצוע עבירות הונאה ועבירות חמורות על פקודת מס ההכנסה..." לא היו באים לידי ביטוי כלל ועיקר אילו נערך הליך השחרור לפני הרשות.

מכאן מתבקש צורך להבין מדוע החליטה רשות המיסים להימנע מנקיטת הליך שחרור אצלה ובחרה לקיים את ההליך בבית המשפט. האם זו החלטה שרירותית? האם היא מבוססת על אמות החלטה (קריטריונים) מוגדרות? היכן מושם הרף המפריד בין זכות הציבור לדעת שמתנהל הליך פלילי כנגד אדם החשוד בעבירות מס חמורות לבין לוט האיפול המונע מן הציבור את הידיעה האמורה.

באת כח המדינה לא הניחה לפני תשתית מתאימה כדי לבחון את הסוגיה. היא סברה שהדבר אינו מעניינו של בית המשפט בהליך דנן שכן השאלה לא הוצגה לפתחו של בית משפט השלום. גישה זו אינה נכונה. בית משפט הדן בערר על ההחלטות הנוגעות להליכי שחרור בערובה ובכלל זה גם ההחלטה בדבר איסור פרסום מוסמך לבחון את הסוגיה שלפניו כאילו הוא יושב לדין בדרגה הראשונה. מכאן שבית המשפט איננו כבול לאותן שאלות ואותן סוגיות שהתעוררו בדרגה הראשונה.