1. זוהי עתירה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון ברע"א 104/08 כהן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 2.2.2011), שניתן מפי כבוד השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן וי' דנציגר.
עניינו של פסק-הדין בשאלת חובת הגילוי היזום של מבוטח בפוליסת ביטוח חיים, שכללה ביטוח מפני אובדן כושר עבודה, בתקופה שבין חתימת המבוטח על הצעה לרכישת ביטוח ועל הצהרת בריאות לבין כריתת חוזה הביטוח (להלן: תקופת הביניים). המבוטח בפוליסה, הוא המשיב בעתירה, חתם על ההצעה ועל הצהרת הבריאות ביום 29.10.1997. חוזה הביטוח נכרת, לאחר שבוצע חיתום, ביום 8.2.1998 ונקבע כי תוקף הביטוח יחל רטרואקטיבית, מיום 1.1.1998. לאחר החתימה על ההצעה ועל הצהרת הבריאות ולפני כריתת החוזה, אובחן המשיב כחולה במחלת קרון. המשיב לא עדכן את המבטחת על שינוי זה במצבו הבריאותי. כשנתיים מאוחר יותר החריפה המחלה, המשיב חדל לעבוד ופנה למבטחת בדרישה לתשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כושר עבודה. המבטחת דחתה את הבקשה בטענה כי המשיב נמנע מלגלות לה אודות מחלתו לפני כריתת חוזה הביטוח.
2. בית המשפט העליון, שדן בסוגיה במסגרת בקשת רשות ערעור, קבע כי חובות הגילוי של מבוטח בתקופת הביניים האמורה מוסדרות במסגרת סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 ולא במסגרת סעיף 17 לחוק זה. סעיף 6(ב) לחוק חוזה הביטוח מסדיר את חובות הגילוי של מבוטח בתקופה הטרום-חוזית והוא קובע חובת גילוי יזום של המבוטח, שהיא נפרדת מחובתו להשיב תשובות מלאות וכנות על השאלות שמציגה לו המבטחת. הפרת חובה זו עשויה להקים למבטחת זכות לבטל את החוזה, אך זאת רק אם המבוטח הפר את חובתו והסתיר מידע מהותי בכוונת מרמה ומתוך מודעות למהותיות המידע עבור המבטחת. סעיף 17 לחוק חוזה הביטוח, לעומת זאת, מסדיר את חובות הגילוי היזום של מבוטח לאחר כריתת החוזה. הוראות סעיף זה לא חלות על חוזי ביטוח שבהם הסיכון המבוטח כולל את האפשרות של החמרת הסיכון, ועל-כן מתבטאת האפשרות של החמרת הסיכון בגובה הפרמיה. לפיכך, סעיף 17 לא חל על חוזה ביטוח חיים ומבקרים מסוימים גם לא על ביטוח מפני תאונה, מחלה ונכות.
3. בית המשפט העליון נימק את הכרעתו, לפיה הסעיף הרלוונטי לתקופת הביניים הוא סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח, בכך שבעוד שהסיכון לשינוי במצבו של המבוטח בתוך תקופת הביטוח מבוטח במסגרת הפוליסה ועל-כן לא חלה לגביו חובת גילוי, הרי שעל כריתת החוזה להתבסס על שיוויון במידע. לפיכך אין להשלים עם מצב שבו מבוטח יסתיר מידע רלוונטי טרם כריתת החוזה, במודע ומתוך כוונת מרמה וזאת גם אם מידע זה נותר לאחר שמילא המבוטח את הצהרת הבריאות. מנגד, בית המשפט העליון דחה את העמדה שלפיה יש להטיל על המבוטח בתקופת הביניים חובת גילוי יזום רחבה מזו המוגדרת בסעיף 6(ג) לחוק.
בית המשפט העליון הוסיף כי החלת סעיף 6(ג) הנ"ל על "תקופת הביניים" תיעשה בשינויים המתחייבים מאופייה של נקודת הזמן שבה נמצאים הצדדים לחוזה. ביחס לנסיבות מקרה זה נקבע כי מקום בו חלף פרק זמן מסוים מאז החתימה על הצהרת הבריאות, לא ניתן עוד ללמוד על קיומה של כוונת מרמה מעצם מודעותו של המבוטח למהותיות המידע ואי גילויו למבטחת. בעוד שבעת החתימה על הצהרת הבריאות מודע המבוטח לכך שהוא נמצא ב"שעת מבחן", שבה מצופה ממנו לגלות למבטחת את מלוא המידע הרלוונטי, הרי שלאחר חלוף הזמן מצבו התודעתי שונה ומעייניו עשויים להיות נתונים למצבו הרפואי ולא לצורך לעדכן את המבטחת בשינויים. כן צוין כי המבטחת היא בעלת יכולת השליטה באורכה של תקופת הביניים וכי המבוטח מתחיל תכופות בתשלום הפרמיה עוד במהלכה וטרם כריתת החוזה. לאור זאת נקבע כי במקרה שלפנינו לא הוכחה כוונת מרמה; ומשכך לא הופרה חובת הגילוי הקבועה בסעיף 6(ג) והמבטחת חייבת בתשלום תגמולי הביטוח לפי הפוליסה.
4. המבטחת, היא המבקשת בעתירה שלפנינו, טוענת כי בפסק-הדין נקבעה הלכה חדשה, המבחינה בין חובת הגילוי היזום במועד הצהרת הבריאות לבין חובת הגילוי היזום במועד מאוחר יותר, אך טרם כריתת החוזה. בכך, טוענת המבקשת, הבחין בית המשפט העליון בין חוזה ביטוח לבין חוזים אחרים וחרג מן ההלכה שלפיה חלים על חוזה הביטוח דיני הכריתה הכלליים. המבקשת טוענת כי ההלכה שנקבעה יוצרת אי-ודאות ביחס לשאלות רבות, ובכלל זה באשר לאופן שבו יש להוכיח כוונת מרמה בתקופת הביניים. עוד מביעה המבקשת חשש כי הקושי להוכיח כוונת מרמה בתקופת הביניים יוביל לכך שהלכה למעשה יאלצו חברות הביטוח לכרות את חוזה הביטוח עם המבוטח על בסיס מידע לא עדכני שאינו משקף את הסיכון הממשי של המבוטח.
5. המשיב, מנגד, סבור כי השאלה העיקרית שנדונה בפסק-הדין - שאלת קיומה של חובת גילוי יזום בתקופת הביניים - הוכרעה לטובת העותרת, ואילו השאלה אם חובה זו הופרה על-ידי המשיב, אם לאו, הוכרעה על-פי נסיבות המקרה באופן שאינו מקים עילה לדיון נוסף. לעמדת המשיב גם לא נקבעה כל הלכה חדשה ביחס להגדרת התקופה הטרום-חוזית, שכן חובת הגילוי היזום חלה על כל התקופה. המשיב מתנגד אף לטענה כי נקבע שיש להחיל על חוזה הביטוח דיני כריתה שונים, ומדגיש כי בית המשפט העליון קבע במפורש כי רשות הערעור מוגבלת לדיון בשאלת קיומה של חובת גילוי וכי שאלות אחרות העשויות לעלות ביחס לתקופת הביניים לא יידונו. עוד גורס המשיב כי לאי הוודאות ולקשיי היישום, שלקיומם טוענת המבקשת, ניתן מענה מפורט בפסק-הדין.
6. דין העתירה להידחות. אכן, ההכרעה המרכזית בפסק-הדין היא כי בתקופת הביניים שלאחר החתימה על ההצעה ועל הצהרת הבריאות חלה חובת גילוי יזום לפי הוראות סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח. אלא שלא על קביעה זו עותר המבקשת לקיים דיון נוסף. המבקשת טוענת כי הקביעה שלפיה לצורך הוכחת כוונת מרמה מצד המבוטח, לא ניתן להסתפק בהוכחת ידיעה על מהותיות השינוי שחל במצב בריאותו, היא קביעה חדשנית המעוררת קשיים משמעותיים ומצדיקה לפיכך קיום דיון נוסף.
7. בקביעה זו אין חידוש משפטי מן הסוג המצדיק נקיטה בהליך הנדיר של דיון נוסף, ולמעשה אין היא אלא יישום של העקרונות המקובלים בפסיקה על נסיבות ספציפיות, האופייניות לתקופת הביניים שקיימת באופן טיפוסי בעת כריתת חוזה ביטוח.
הוראות סעיף 6(ג) לחוק חוזה הביטוח מטילות על המבטחת את הנטל להוכיח כי המבוטח פעל מתוך כוונת מרמה. כפי שקבע בית המשפט בפסק-הדין נשוא העתירה, "בעוד שבמעמד מילוי הצעת הביטוח ומתן הצהרת הבריאות על ידי המבוטח ניתן בחלק מן המקרים לקשור בין מודעות המבוטח למהותיות המידע לבין כוונה לרמות..., הרי שבתקופת הביניים לא קיימת הצדקה להסיק אוטומטית כי עצם מודעותו של המבוטח למהותיות המדיע מעידה גם על כוונה לרמות" (ההדגשות הוספו - א' ר'). משמע - הוכחת כוונת המרמה היא עניין עובדתי, והיא תלויה בנסיבות המקרה אף במעמד מילוי ההצעה והצהרת הבריאות. אמנם, באופן טיפוסי הנסיבות הספציפיות של מילוי ההצעה והצהרת הבריאות מעמידות את המבוטח במצב תודעתי מיוחד, שבמסגרתו ניתן להסיק כי מבוטח שמודע למהותיות המידע ואינו מגלה אותו עושה כן מתוך כוונת מרמה. אלא שמצב תודעתי זה אינו נמשך עד אין קץ, ובחלוף תקופה מסוימת לא ניתן עוד להניח כי המבוטח כה ערני לצורך לעדכן את חברת הביטוח, עד שהיעדר גילוי מלמד באופן אוטומטי על מרמה. קביעה זו של בית המשפט העליון מבטאת את העיקרון הרגיל שלפיו ההנחות שניתן להניח על מצבו הנפשי של אדם תלויות במידה רבה בנסיבות שבהן פעל. בכך אין כדי להקים עילה לדיון נוסף. עוד ראוי להדגיש כי שלא כטענת המבקשת, חובת הגילוי שחלה על המבוטח בתקופת הביניים זהה בתוכנה לחובה שחלה עליו בעת מילוי הצהרת הבריאות. אף לא נקבעה כל הנחה לרעת המבטחת ביחס למצבו הנפשי של המבוטח בתקופת הביניים. כל שנקבע הוא כי לאור מאפייניה של תקופה זו לא ניתן גם להניח אוטומטית לטובתה של המבטחת כי קיימת כוונת מרמה בכל מקרה שבו קיימת מודעות למהותיות המידע.
8. המבקשת סומכת את עתירתה גם על קשיים מעשיים שונים המתעוררים, לטענתה, בעקבות פסק-הדין. ראשית ייאמר כי מרבית העניינים שביחס אליהם טענה המבקשת כי קיימת עמימות, הוכרעו בפסק-הדין או שהיו מחוץ לגדר הדיון משלא ניתנה לגביהם רשות ערעור. נוסף על כך, בית המשפט העליון הצביע על פתרונות מעשיים שונים לקושי שנוצר עקב חובת הגילוי היזום המצומצמת, יחסית, בתקופת הביניים ולא עלה בידי המבקשת להראות כי פתרונות אלה אינם מספקים. ודוק: חובת גילוי זו אינה רחבה יותר בתקופה שקודמת לתקופת הביניים, אלא שלכך ניתן מענה בדמות החובה לענות תשובות מלאות וכנות לשאלות המבטחת במסגרת הצהרת הבריאות. כפי שצוין גם בפסק-הדין, קיצור משך תקופת הביניים אף הוא יתרום להפחתת אי הוודאות, עבור שני הצדדים, ולמבטחת האפשרות הטובה יותר לגרום לכך. לא עלה בידי המבקשת להראות כי הפתרונות השונים שהוצעו אינם מתאימים. מכל מקום, קשיים מעשיים ישמשו לעתים נדירות ביותר צידוק לקיום ההליך הנדיר ממילא של דיון נוסף.
התוצאה היא לפיכך כי העתירה נדחית. המבקשת תשא בשכר-טרחת עו"ד המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.
ניתנה היום, ב' בתמוז התשע"א (4.7.2011).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il