1. הבקשה בתיק העיקרי הינה לקביעת שיעור הפיצויים המלא המגיע למבקש מאת המשיבה בגין הפקעת מקרקעין אשר לו זכויות בהם. החלטה זו עניינה בטענת המשיבה לפיה הסמכות העניינית הייחודית לדון בבקשה זו נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, ולא לבית משפט זה.
רקע עובדתי וטענות הצדדים
2. הנכס נשוא הסכסוך הינו חלקה 10 בגוש 30130 (להלן: "החלקה"). המבקש הוא יורש של 4/5 מן הזכויות הרשומות על שם המנוחה חנון רבקה, ומנהל עזבונה. שטח החלקה 1,958 מ"ר ועל פי תוכנית בנין ערים 3045 החלקה מיועדת לאיזור מגורים 1, שטח ציבורי פתוח ודרך. ביום 27.7.88 פורסמה הודעת הפקעה לצרכי ציבור לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: "פקודת הקרקעות"), המתייחסת לשטח של כ- 1,194 מ"ר המיועד למטרת דרך ורצועת שטח ציבורי פתוח. ביום 3.6.99 פורסמה הודעה לפי סעיף 14 לפקודה, המבטלת את הודעת ההפקעה הנ"ל ביחס לרצועת השטח הציבורי הפתוח ששטחה כ- 360 מ"ר (להלן: "החלק שבוטל"). בתאריך 10.12.02 פורסמה הודעת הפקעה נוספת לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה, ביחס לחלק מהחלקה ששטחו כ- 399 מ"ר המיועד לדרך (נספח ז1 להמרצת הפתיחה).
3. בתובענה עותר המבקש כי בית המשפט יקבע מהו סכום הפיצויים המלא המגיע לו, תוך הכללת השטח שבוטל בחישוב השטחים שהופקעו, היות ולדידו הודעת הביטול אינה תקפה. משכך,
טוענת המשיבה, כי השאלה העיקרית העומדת לדיון הינה תקפות הודעת ביטול ההפקעה בנוגע לחלק שבוטל ובלעדיה לא ניתן להכריע בשאלת הפיצויים. תקיפה זו, הינה תקיפה ישירה של מעשה הרשות המנהלית מכוח חוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965, הנמצאת בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים, בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס - 2000 (להלן: "חוק בתי המשפט לעניינים מנהליים"). סמכות בית המשפט לעניינים מנהליים מוכרעת לפי מבחן העניין ולא לפי מבחן הסעד, לשם כך רשאי בית המשפט "להרים מסך" ולא להסתפק בצורה הפורמלית אותה קבע התובע. במקרה זה, גם אם הסעד המבוקש הינו כספי, הוא תוצאת לוואי של בחינת חוקיות החלטת הרשות. במקרה זה אין מדובר בעניין הנכנס לגדרו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984. השאלה המרכזית הטעונה הכרעה הינה חוקיות ההחלטה המנהלית לביטול ההפקעה והיא למעשה המסגרת, ואין מדובר בשאלה העולה כבדרך אגב.
לטענת המבקש, לבית המשפט המחוזי סמכות ייחודית לדון הן בתביעות לפיצויים בגין זכויות שהופקעו, והן בתביעות פיצויים בגין ביטול הפקעה. מדובר בשתי עילות שונות ונפרדות, ודי בכך כדי להקנות סמכות לבית משפט זה. לחילופין, סמכותו של בית המשפט לדון בסוגית ביטול ההפקעה, נתונה לו מכוח סמכותו הנגררת על פי סעיף 76 לחוק בתי המשפט. מטרת הסעיף הינו למנוע פיצול בלתי ראוי של דיונים, ואין לקבל מצב בו בית משפט אחד ידון בשאלת הפיצויים ובית משפט אחר ידון בשאלת תקפות ביטול ההפקעה. העובדה כי שאלת חוקיות ביטול ההפקעה עלתה במפורש בהמרצת הפתיחה, אינה הופכת את טענות המבקש בהקשר זה לתקיפה ישירה של מעשה הרשות. שאלה זו הועלתה על ידי המבקש אך ורק לצורך חישוב הפיצוי המגיע לו בגין הפקעת השטחים. העניין שלפנינו נבדל מפסקי הדין עליהם נסמכת המשיבה בכך שבענייננו לא התבקש בית המשפט להצהיר כי ההפקעה בטלה. המבקש, מסתמך על המצב החוקי הקיים ואינו מבקש לשנותו.
דיון
4. המבקש אינו חולק כי עתירה נגד החלטה של רשות בענייני תכנון ובניה תידון בפני בית המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מינהליים, תש"ס - 2000, וסעיף 10 לתוספת הראשונה). מנגד, המשיבה אינה חולקת על סמכותו של בית משפט זה לדון בשאלת הפיצויים (סעיף 2 לפקודה), הן מכוח הפקעה (סעיף 9 לפקודת הקרקעות) והן מכוח ביטול הפקעה (סעיף 14(3) לפקודת הקרקעות). המחלוקת הינה בשאלה האם תקיפת החלטת ביטול ההפקעה עולה כתקיפה ישירה, או אז הסמכות נתונה לבית המשפט לעניינים מנהליים, או שמא מדובר בתקיפה עקיפה במסגרת סעיף 76 לחוק בתי המשפט, המקנה לבית משפט הדן בעניין סמכות לדון בשאלה שהועלתה לפניו אגב הדיון ושהכרעתה דרושה לבירור הענין, וזאת לצורך אותו ענין אף אם הדיון בשאלה נמצא בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר או של בית דין אחר.
5. לדעתי, שאלות אלה אינן עולות במקרה שלפנינו. השאלה המקדמית אותה יש לשאול הנה האם טענת המבקש בדבר בטלות ביטול ההפקעה הינה בבחינת
"עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה", ונראה כי התשובה לכך שלילית. המבקש אינו מעלה טענות כנגד החלטתה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה ואף אינו מבקש לשנותה. טענתו הינה כי לא הייתה החלטה היות ולדידו החלטת הביטול לא נכנסה לתוקפה מטעמים פרוצדורליים, ואין טענותיו מופנות כלפי ההחלטה גופה. שאלת תוקפה של ההחלטה מטעמים פרוצדורליים הינה שאלה עובדתית, אשר תוכרע על פי העובדות ובהתאם למצב המשפטי הנוגע לשאלת תקפות ההחלטה, ואין לה ולא כלום עם תקיפת עצם ההחלטה. שאלה זו, אף אם עולה באופן ישיר בתובענה, הינה שאלה שבעובדה המבוססת על כללים משפטיים ואין היא עונה על ההגדרה שבסעיף 5(1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים.
6. למעלה מן הדרוש אציין כי אף אם הייתי מגיע למסקנה כי מדובר בשאלה התוקפת החלטה של רשות וממילא נמצאת בסמכותו הייחודית של בית המשפט לעניינים מנהליים, לא היה מנוס מהקביעה כי בפנינו תקיפה עקיפה הנכנסת לגדריו של סעיף 76 לחוק בתי המשפט. מהות הסכסוך הינה כספית. הסעד הנתבע הוא סעד למתן פיצויים בנוגע לשטח של כ- 1,227 מ"ר אשר לגביו אין מחלוקת שהוא הופקע, והמחלוקת בשאלת ההפקעה מתייחסת לשטח נוסף של כ- 366 מ"ר. מקרה זה שונה מהעניינים עליהם ביקשה המשיבה להסתמך, שם נדונה שאלת חוקיות החלטת הרשות באופן ישיר. כך למשל ברע"א 5664/04
מדינת ישראל, מינהל מקרקעי ישראל נ' מנהל עזבון המנוחה שרה לוי ז"ל, פ"ד נט (6) 193, נתבקש בית המשפט להורות על העברת הזכויות במקרקעין לידי העיזבון וכי יינתן סעד הצהרתי, לפיו בטלה ההפקעה נוכח פקיעתה של עילת ההפקעה; בה.פ. 702/03
כ.ב. ניהול מסעדות בע"מ נ' עיריית ירושלים (ניתן ביום 10.12.03, פורסם באתר פקסדין (להלן: "ניהול מסעדות")), נתבקש בית המשפט להצהיר כי המבקשת מקיימת אחר החלטת העירייה ולחילופין להורות כי החלטת העירייה נגועה בחוסר סבירות קיצונית ודינה בטלות.
7. טענת המשיבה לפיה סמכותו העניינית של בית המשפט לעניינים מנהליים נבחנת על פי מבחן מהות הסכסוך ולא על פי מבחן הסעד נסמכת על פסקי דין מחוזיים (פסק דין
ניהול מסעדות הנ"ל), הנסמך אף הוא על פסק דין מחוזי (בשא (ב"ש) 3874/03
עיריית אשדוד נ' אס. פי. פרסומים 1989 בע"מ (ניתן ביום 4.11.03, פורסם באתר נבו) (להלן: "עיריית אשדוד")), בו לא הובאה כל אסמכתא לקביעה זו). מנגד פסיקת בית משפט עליון המאוחרת לפסקי דין אלה קבעה כי המבחן היחיד הקובע הוא מבחן הסעד
"ואין נפקא מינה לדינא, אם עילתה של התובענה נולדה בתחום המשפט המינהלי, שגם במקרה זה אין מדובר אלא ב'תביעה אזרחית', שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה ומי שתובע כסף אין לומר עליו שתביעתו היא 'כיסוי' לדבר אחר" (רע"א 3879/05
עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ (ניתן ביום 12.7.05, פורסם באתר נבו) (להלן: "עיריית חדרה"), בפיסקה ד(4)). למען שלמות התמונה יוער, כי השופט הנדל ציין בפסק דינו בעניין
עיריית אשדוד הנ"ל כי אף שמבחן המהות הוא הקובע בעניינים מנהליים ולא מבחן הסעד, הסעד הוא כלי המסייע לבית המשפט לדעת מה העניין (
שם, בפיסקה 3).
8. לאור האמור, מהות התביעה בענייננו הינה אזרחית, ושאלת תקפות ההפקעה עולה בה כשאלה נגררת, אשר לבית המשפט סמכות לדון בה לצורך ההליך הנדון. והשווה לעניין זה פסק הדין בעניין
עיריית חדרה הנ"ל, שם נדונה שאלת הסמכות לדון בתביעה כנגד עיריית חדרה והוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה, להשבת הוצאות גינון ופיתוח בחלקות סמוכות לחלקתה של המשיבה שאותן הוציאה כתנאי לקבלת היתר בניה, ואשר לטענתה חויבה בהן שלא כדין. בית משפט השלום קיבל את טענת הרשויות לחוסר סמכות עניינית בקבעו כי עיקר התובענה עניינו חוקיות החלטתה של הרשות להתנות את מתן ההיתר בביצוע עבודות גינון ופיתוח בשטחים ציבוריים או שאינם בבעלותה של המשיבה, ומכאן שסמכות הדיון בתובענה נתונה לבית המשפט לעניינים מינהליים. ערעור המשיבה לבית המשפט המחוזי התקבל והרשויות ערערו לבית המשפט העליון. שם נאמר, כי יש להבחין בין תקיפה ישירה של החלטה הנוגעת לחוקיות דרישת תשלום לבין תביעה כספית להשבת סכום ששולם. תקיפה ישירה של חוקיות דרישת תשלום באה בגדריה של עתירה מנהלית (
שם, בפיסקה ד(3)). אולם, משעסקינן בסעד כספי, אין מדובר אלא בתביעה אזרחית שהסמכות לדון בה נקבעת לפי סכום התביעה (
שם, בפיסקה ד(4)). ממשיך בית המשפט ואומר כי בתי המשפט לעניינים מינהליים נולדו כיצורים בג"ציים, ואילו הוגשה עתירה לבג"צ בעניין שנדון שם, היה מן הסתם האחרון שולח את העותרים לסעד החלופי בבית המשפט האזרחי. לעומת זאת, התוצאה לפיה יפוצל הדיון באופן שתחילה תידון עתירה מינהלית להצהרה בדבר אופיו של התשלום הנתבע, ואחר כך תובענה אזרחית, יוצרת סרבול ולא לכך כיוון המחוקק (
שם, שם).
9. לאור האמור אני קובע כי אף לגישת אלה הדוגלים בכך שטענת המבקש מופנית כנגד החלטה של רשות, מדובר בהחלטה מנהלית העולה באופן אגבי בתובענה כספית, ולכן הסמכות נתונה לבית משפט זה מכוח פקודת הקרקעות.
התוצאה
10. דין הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית להידחות.
המשיבה תישא בהוצאות המבקש ועוד שכ"ט עו"ד בסך 3,000 ש"ח + מע"מ.
נקבע לקד"מ ליום 25.4.2007 שעה 8:00.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ניתנה היום, א' באדר התשס"ז (19 בפברואר 2007), בהעדר הצדדים.