1. בפני בקשה לחיוב המשיבים, הם המבקשים בהמרצת הפתיחה לביטול פסק הבורר, בהפקדת ערובה להוצאות, בהתאם לסעיף 29(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: " חוק הבוררות"), ולתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: " התקנות").
2. בשנת 1995 נחתם הסכם שותפות בין המשיבה מס' 3, חברת נתיבי הטבע בע"מ (להלן: " החברה"), אשר המשיבים מס' 1-2 (להלן יקראו שלושת המשיבים במאוחד: " לייזרוביץ" אלא אם נדרשת הבחנה ביניהם) הם בעלי מניותיה, לבין המבקשת מס' 1, כרמל אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן יקראו המבקשים אלא אם נדרשת הבחנה ביניהם: " כרמל"), במסגרתו הסכימו הצדדים להקים מפעל משותף וחברה בשם "כרמל נתיבי טבע בע"מ" (להלן: " החברה המשותפת"), אשר יעסוק בייצור, מכירה ושיווק של מוצרי טופו ומוצרים מאבקת חרובים. השותפות בין הצדדים לא עלתה יפה, המפעל הפסיק לפעול ובין הצדדים התגלע סכסוך לאחריות בקשר לכך. בתמצית יצוין כי לייזרוביץ טענו, ועודם טוענים, למעשי תרמית מצדם של כרמל ושל נציגיה, המבקשים מס' 2-3, ובכללם בכל הנוגע לרישום נכסי החברה המשותפת, לדו"חות הכספיים שהוציאה, למשיכת כספים שנעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב, לשימוש שגוי שנעשה בכספי סיוע של הסוכנות היהודית, פיטורים שלא כדין, אי תשלום משכורות ללייזרוביץ, ועוד. לטענתם, הפועל היוצא הוא כי מפעל חייהם של ליזרוביץ ירד לטמיון, בעוד שכרמל נשארו עם כל הציוד, הידע והסודות המסחריים בידם.
3. מתחילתו של הסכסוך ועד היום התנהלו מספר הליכים בערכאות שונות בין הצדדים. בתחילת הדברים, בסמוך לקריסת החברה בשנת 1996, החלו להתנהל הליכי בוררות בפני הרכב של שלושה רבנים בבית הדין האזורי לממונות בקרית ארבע. בתאריך 31.8.1997 נתן הרכב הבוררים פסק בוררות ראשון. לייזרוביץ הגישו ערעור על תוצאות פסק בוררות זה, ובעקבותיו נתן הרכב הבוררים בחודש אוקטובר 1999 פסק בוררות נוסף, בו שונו מקצת מקביעותיו של פסק הבוררות הראשון. בפסקי הבוררות נקבע, כי על החברה המשותפת לשלם סכומים שונים ללייזרוביץ וסכומים נוספים לכרמל. לצורך ביצוע התשלומים האמורים, מינה בית הדין את מנהל החשבונות, מר משה כלפא, כמפרק לחברה המשותפת.
4. ביום 16.8.2001 הגישו לייזרוביץ לבית משפט זה בקשה לביטול פסקי הבוררות שניתנו על ידי הרכב הבוררים, בטענה של תרמית שבוצעה כלפי הבוררים ובטענה כי אלו לא הכריעו בכל הנושאים המסורים להכרעה (ה"פ (ירושלים) 724/01). בתאריך 13.1.2002 דחה בית המשפט (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) י' צמח ז"ל) את הבקשה ואישר את שני פסקי הבוררות, כאשר הדיון הוחזר להרכב הבוררים על מנת שישלים את מלאכתו בעניין פירוק המפעל.
5. ביום 21.6.2000 מונה אב בית הדין של הרכב הבוררים, הרב יועזר אריאל, דיין בבית הדין האזורי טבריה וצפת, ועל כן נבצר ממנו מלשמש בורר בהמשך ההליכים. נערכו מספר ניסיונות להמשיך את הדיונים בפני ההרכב המקורי או בהשתתפותו של הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע, ואולם אלו לא צלחו והליך הבוררות לא חודש. לפיכך פנו לייזרוביץ לבית משפט זה בבקשה למנות בורר חליפי (ה"פ (ירושלים) 5143/06), וביום 3.8.2008 מינה בית המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) י' עדיאל) את עורך הדין פרופ' דב פרימר (להלן: " הבורר") בורר חלופי, והצדדים חתמו לפניו על הסכם בוררות ביום 3.5.2010.
6. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות באשר לגדרי הבוררות, ולפיכך הגיש הבורר אבעיה לבית משפט זה בבקשה לקבלת הוראות בנוגע להיקף הבוררות והיקף סמכויות המומחה שמונה במסגרתה, רו"ח מוטי שטיינברג (אב"ע (ירושלים) 38304-08-10). ביום 24.11.2010 פסק בית המשפט (כב' השופט (כתוארו אז) א' פרקש) כי אין עוד מקום לדון בנושאים אשר הוכרעו בשני פסקי הבוררות אשר ניתנו בעבר ואושרו על ידי בית המשפט, וכן נתן הנחיות לבורר בדבר גדרי סמכויות המומחה.
7. לאחר שהמומחה נתן את חוות דעתו בהתאם לפסק הדין ורשימת הסוגיות להכרעה שהועברו לו, הגישו הצדדים את כתבי טענותיהם בפני הבורר, ובהם עלו אף טענות מקדמיות רבות. בין היתר הגישו כרמל בקשה לחייב את לייזרוביץ בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם. עובר למתן החלטה התקיים דיון בפני הבורר ביום 17.3.2013. לאחר שניסיונות נוספים למגעים בין הצדדים לא עלו יפה ואלו לא הגיעו לעמק השווה, נתן הבורר ביום 4.11.2013 את החלטתו באשר לכלל טענותיהם המקדמיות של הצדדים. בעוד רובם המוחלט של טענות כרמל לדחיית התובענה על הסף נדחו על ידי הבורר, הוא קיבל את הבקשה להפקדת ערובה, בקבעו כי טענות כרמל בעניין זה מבוססות. הבורר קבע כי הערובה תעמוד על סך של 100,000 ש"ח, וכי במידה שזו לא תופקד, ישקול את מחיקת התביעה. כן קבע הבורר כי לייזרוביץ יודיעו לו עד ליום 17.11.2013 אם בכוונתם להמשיך בהליכי הבוררות. לאחר מספר בקשות לאורכה שנענו על ידי הבורר, הודיעו לייזרוביץ כי אין ביכולתם להפקיד את הערובה, וביקשו כי הבורר יבחן מחדש את החלטתו, ולחלופין יסתפק בהפקדת התחייבות עצמית. בקשה זו נדחתה על ידי הבורר ביום 1.12.2013. לאחר מספר התראות נוספות הורה הבורר לצדדים ביום 19.12.2013 להגיש סיכומים בכתב של טענותיהם בשאלת מחיקת התביעה או דחייתה בשל אי הפקדת הערובה.
8. ביום 7.1.2014 הורה הבורר על דחיית תביעתם של לייזרוביץ בגין אי הפקדת הערובה כנדרש. בהחלטתו פירט הבורר את המסגרת המשפטית להחלטתו ואת נימוקיו. בין היתר הבהיר כי קביעתו לחייב את לייזרוביץ בהפקדת ערובה הושתתה על השיקולים המנחים שנקבעו ברע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (11.2.2009) (להלן: " ל.נ הנדסה"). כן קבע כי על פניו, ומבלי להתייחס לגופן של הטענות המהותיות, הרי שסיכויי הצלחת לייזרוביץ בהליך הינם נמוכים, שכן רובן של הטענות כבר הוכרעו בפסקי הבוררות הקודמים. עוד קבע הבורר כי התנהלות לייזרוביץ' במהלך ההליכים הייתה " בלשון המעטה תמוהה, ועוררה בליבי לא פעם תהיות כבדות משקל בנוגע לתום ליבם. במספר החלטות כבר הבעתי את התנגדותי להתנהלות זו. התנהלות זו לא נסתרה מעיניהן של יתר הערכאות אשר התיק התגלגל לפתחן..." (פסקה 61). הבורר הוסיף וציין כי מצבם הכלכלי הקשה של לייזרוביץ לא זו בלבד שאינו מצדיק פטור מוחלט מהפקדת ערובה, אלא אדרבא, מעלה את החשש כי לא יהיה לכרמל מהיכן להיפרע במידה ותידחה התביעה. הבורר אף התייחס להתנהלותם של לייזרוביץ בעבר בעניין זה, ובין היתר לאי תשלום חלקם בשכר מפרק החברה. לבסוף ציין הבורר כי באשר לקביעת סכום הערובה, הרי שזה הועמד על פחות מ-2% מסכום התביעה שהוגשה, כי הוא אינו סכום גבוה בנסיבות העניין ולאור משך הזמן בו מתנהלים ההליכים, וכי גם אם אין ללייזרוביץ אמצעים כספיים זמינים ניתן להניח כי הם היו יכולים לשכנע גורם מממן כלשהו כי התביעה שהוגשה על ידם מגלמת סיכוי סביר להצלחה, אך זאת לא עשו. לאור כל האמור, קבע הבורר כי אין מנוס מדחיית התובענה.
9. אחר הדברים האלה הגישו לייזרוביץ בקשה לביטול פסק הבורר, בגדרה מבוקש לבטל את החלטתו לדחות את התובענה. בבקשה נטען כי היה על הבורר לדחות את הבקשה להפקדת ערובה, בהתחשב בהתנהלותם של כרמל לאורך הבוררות, ובעובדה שההליך מתנהל מזה כ-17 שנה מבלי שלובנו טענותיהם המרכזיות של לייזרוביץ. עוד נטען כי הבורר חרג מסמכותו ולא הנחה את המומחה לחוות דעתו בשאלות האמיתיות הטעונות הכרעה במחלוקת, כפי שנקבעו על ידי בית המשפט. לייזרוביץ אף מתרעמים על קביעותיו של הבורר בעניין תום ליבם והתנהלותם במהלך המחלוקת. לעניין הסכום שנקבע הם טוענים כי סכום זה הוא בלתי סביר אשר לא היה נקבע על ידי שום בית משפט, ומוסיפים וטוענים כי במצבם הכלכלי קביעת סכום ערובה כה גבוה משמעה חריצת דין תביעתם מבלי לתת להם את יומם. לאור האמור מבקשים לייזרוביץ כי פסק הבורר יבוטל בהתאם לעילה הנקובה סעיף 24(4) לחוק הבוררות.
10. במסגרת הדיון בבקשה הגישו כרמל את הבקשה דנן, בה מבוקש כי לייזרוביץ יחויבו בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם ולהבטחת ביצוע פסק הבוררות. לטענתם, טענות ותביעות לייזרוביץ' נדחו פעם אחר פעם על ידי ערכאות שונות ואולם הם מיאנו לקבל עליהם את הדין והם ממשיכים בניסיונות לפתוח את הדיון מחדש ולהטריד את כרמל. עוד נטען כי ניכר מהתנהלות הבוררות ומפסק הבורר, כי הבורר עשה כל אשר לאל ידו בכדי להימנע מדחיית התביעה, ועשה כן רק בכלות כל הקיצין, ובהתאם לשיקולים שנקבעו בפסיקה. לטענתם קביעת הבורר בדבר הצורך בחיוב לייזרוביץ בהפקדת ערובה מפורטת ומנומקת, ואף מהווה השתק פלוגתא המחייב את לייזרוביץ' כמעשה בית דין. לעניין סיכויי הבקשה לביטול פסק הבורר, מזכירים כרמל את ההלכות המושרשות בנוגע לנטל ההוכחה הכבד המוטל על מי שמבקש לבטל פסק בוררות ואת הסיכויים הנמוכים של קבלת בקשות מעין אלו. באשר למצבם הכלכלי של לייזרוביץ' נטען כי הם הודו כי הוא בכי רע. עוד מוסיפים כרמל כי לייזרוביץ' אינם משלמים את חובותיהם ואף הגיעו לפשיטת רגל, ובעבר נפסקו לטובת כרמל הוצאות משפט במסגרת הליכים קודמים בבית משפט זה, אולם אלו טרם שולמו חרף קיומם של הליכי גבייה בהוצאה לפועל. הם מפנים לכך שלאחרונה הטיל בית המשפט עיקול על זכויות לייזרוביץ' בבנקים, ואולם עיקול זה לא תפס דבר. בנוסף נטען כי באשר לחברה קיימת חזקה בדבר הצורך בחיוב בהפקדת ערובה. גובה הערובה המבוקש הינו כ-50,000 ש"ח בתוספת מע"מ.
11. נוסף לכל אלו מבוקש כי הדיון בבקשה לביטול פסק הבורר יותנה בהפקדת ערובה להבטחת ביצוע פסק הבוררות על ידי לייזרוביץ, בהתאם לסעיף 29(א) לחוק הבוררות. זאת בטענה כי צד האוחז פסק בוררות לטובתו, מאזן הנוחות נוטה מלכתחילה לצידו, ולפיכך בנסיבות העניין, כאשר קיים חשש משמעותי כי כרמל לא יוכלו להיפרע מלייזרוביץ, יש להורות על הפקדת ערובה כאמור, המוערכת בסך של 100,000 ש"ח.
12. לייזרוביץ מתנגדים לבקשה וטוענים כי היא מהווה שימוש לרעה בזכות ונגועה בחוסר תום לב. לטענתם מטרתה למנוע בכל מחיר דיון לגופו של עניין, וכי בדיוק בשל בקשות מעין אלו הגיעו הצדדים להליך שבו הם נמצאים היום. עוד נטען כי קבלת הבקשה להפקדת ערובה משמעה למעשה מתן הסעד העיקרי כבר במסגרת של סעד זמני, שכן כל הבקשה כולה עוסקת בהכרעת הבורר לחייבם בהפקדה זו ממש. עוד טוענים לייזרוביץ כי סיכויי קבלת בקשת הביטול הינם רבים, כמפורט בבקשה עצמה. הם מכחישים את טענותיהם העובדתיות של כרמל בדבר דחייתם על ידי ערכאות שונות, ומטעימים כי כרמל הם אלו אשר לכל אורך ההליכים השונים גררו רגליים ומנעו את השלמת בירור הסכסוך. באשר לחיוב בהפקדת ערובה לקיום פסק הבוררות, הם טוענים כי סעיף 29(א) לחוק הבוררות מעניק בעניין זה שיקול דעת לבית המשפט, וכי בנסיבות העניין אין מקום לחייבם בכך. לייזרוביץ מוסיפים ומתנגדים אף לסכום המבוקש, וטוענים כי יש ללמוד מגובהו על מטרתם האמיתית של כרמל, שהיא לשיטתם מניעת הדיון כולו.
13. בתשובתם לתגובה מפנים כרמל לכך שלייזרוביץ אינם מכחישים את מצבם הכלכלי הקשה ואת העובדה כי הם אינם מתכוונים לשלם הוצאות במידה ואלו יושתו עליהם. עוד מצוין כי לייזרוביץ אף לא עתרו לביטול צווי העיקול שהוטלו נגדם, וכן נמנעו לפרט בתצהיר שצורף לתגובתם את מצבם הכלכלי, יכולותיהם הכספיות ואפשרויותיהם לגיוס משאבים מגורמים חיצוניים על מנת לעמוד בחיוב הפקדת הערובה. אשר לסיכויי ההליך מוסיפים כרמל וטוענים כי לייזרוביץ לא הראו סיכויים גבוהים לקבלת בקשתם, וכי נטל זה מוטל עליהם כאשר עומד לחובתם פסק בוררות, אשר גדר התערבות בתי המשפט בו הוא צר ומוגבל. לטענתם החלטת הבורר הינה סבירה ולגיטימית במסגרת שיקול דעתו, והיא ניתנה במסגרת סמכותו הייחודית לקבוע את סדרי הדיון שבפניו. לייזרוביץ, כך נטען, לא הצביעו על המקור הנורמטיבי שיהווה בסיס להתערבות בהחלטה זו, אף אם היה מדובר בטעות של הבורר, אשר אינה מהווה עילה מספקת לביטול הפסק.
14. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את הבקשה בחלקה.
15. בדיון שלפנינו יש ראשית להפריד בין עניינם של החברה ושל לייזרוביץ. חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות נבחן באופן שונה כאשר מדובר בתובע "בשר ודם" לעומת תובעת שהיא חברה בערבון מוגבל. סוגיית המצאת הערובה לתשלום ההוצאות מוסדרת באופן כללי בתקנה 519 לתקנות, ובסעיף 353א לחוק החברות לחוק החברות, תשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות") ביחס לחברה בעירבון מוגבל. עיקר תכליתם של הסדרים אלו הוא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד מקום שבו סבור בית המשפט כי סיכויי ההליך אינם גבוהים. עם זאת, ביחס לתקנה 519 לתקנות, שעוסקת בחיוב הכללי בערובה להוצאות, נקבע בפסיקה כי אין לחייב אדם בהפקדת ערובה בשל עוניו בלבד וכי אין להגביל את הגישה לערכאות רק לבעלי אמצעים. לפיכך יש להפעיל שיקול דעת זהיר בהטלת ערובה ולנהוג במתינות. לבית המשפט שיקול דעת רחב בעניין, ובין היתר עליו לשקול את סיכויי ההליך, מורכבותו, מיהות הצדדים, התנהלותם ותום ליבם (ר' רע"א 544/89 אויקל תעשיות בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650 (1990), ל.נ הנדסה , פסקאות 8-9 וההפניות שם, רע"א 6353/12 יובל אברהם נ' טל יגרמן, פסקה 6 (להלן: " יובל אברהם") (16.1.2013), רע"א 1481/13 עמוס גבעון נ' מרדכי לוי, פסקה 7 (3.4.2013), רע"א 4037/12 רחל סופר- סייג נ' ארז איתן עו"ד, מנהל מיוחד, פסקה 6 (18.10.2012)). בין היתר על בית המשפט להתחשב בעובדה כי חיוב שכזה עלול לפגוע באופן חמור בזכות הגישה לערכאות ובזכות הקניין, ובהתחשב בכך שמשמעות אי הפקדת ערובה להוצאות הנתבע היא דחייתה של התביעה ולא מחיקתה (יובל אברהם, פסקה 5 וההפניות שם). לפיכך, נקבע בפסיקה כי ככלל אין להתנות את זכותו של תובע להביא את עניינו לבירור אלא במקרים נדירים ובנסיבות חריגות.
16. לעומת זאת, באשר לחברה בערבון מוגבל הרי שנקודת האיזון שונה, וזאת בשל החשש להסתתרות מאחורי האישיות המשפטית של החברה בכדי להימנע מלשאת בהוצאות שנגרמו לנתבע. לאור חשש זה נקבעה חזקה כי חברה בערבון מוגבל מחויבת להפקיד, לפי בקשת הנתבע, ערובה להוצאות. חזקה זו איננה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה באחת משתי חלופות: במקרה שבו הוכיחה החברה כי יהיה לאל ידה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה במשפט, ולחלופין, אם סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה בערובה, על פי שיקול דעת בית המשפט (ר' רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר, פסקה 6 (13.7.2008) (להלן: " נאות אואזיס"), ל.נ הנדסה, פסקה 12). במסגרת הפעלת שיקול דעתו יתחשב בית המשפט בין היתר, גם בשאלת סיכויי התביעה והאם הוגשה בתום לב, וכן האם מצבה הכספי הרעוע של החברה נגרם על ידי התנהלות הנתבע. ככלל התוותה הפסיקה בעניין זה בחינה תלת-שלבית, כאשר בשלב הראשון על בית המשפט לשקול את מצבה הכלכלי של החברה. בעניין זה נקבע בפסיקה כי הנטל להוכיח איתנות הכלכלית מוטל על החברה ולא על מבקש הערובה (רע"א 9618/11 ארט יודאיקה בע"מ נ' ג. טלי עד שינוע בע"מ, פסקה 6 (29.12.2011) (להלן: " ארט יודאיקה")). בשלב השני, יבדוק בית המשפט את נסיבות העניין ואם אלו מצדיקות חיוב החברה בהפקדת ערובה, תוך שיביא בחשבון, בין היתר, את זכויותיהם החוקתיות של הצדדים ואת העובדה כי הפקדת ערובה על ידי חברה הינה הכלל ואילו הפטור הוא החריג. גם בשלב זה הנטל להוכיח את הנסיבות שבגינן לא מוצדק החיוב מוטל על כתפי החברה. לבסוף, בשלב השלישי, יבחן בית המשפט את גובה הערובה הנדרשת בנסיבות העניין, ויקבע סכום מידתי המאזן נכונה את השיקולים הרלוונטיים (ר' ל.נ הנדסה, פסקה 12).
17. יישום עקרונות אלו במקרה שלנו מוביל למסקנה כי יש לחייב את לייזרוביץ' ואת החברה בהפקדת ערובה. באשר לחברה, הרי שלא נטען דבר באשר לאיתנותה הכלכלית ולמעשה לייזרוביץ' והחברה לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להפריך את החזקה שמכוח חוק החברות. בעניין זה יצוין עוד, כי במקרים רבים בפסיקה בחנו בתי המשפט את עניינם של תובעים בכלל, ושל תובע יחיד ותובעת חברה בע"מ בפרט, כל אחד בנפרד על פי שיקוליו ונסיבותיו, ואף חייבו תובעים מסוימים בהפקדת ערובה שעה שתובעים אחרים נפטרו מכך (ר' למשל בעניין נאות אואזיס). אף מקום בו מדובר בבעלי דין שהינם חברה בע"מ ובעלי מניותיה, לא הסתפקו בערבות של בעלי המניות, אלא בדקו את יכולתה הכלכלית הספציפית של החברה עצמה (השוו ת"א (תל אביב) 1677-08 סופיה לוין נ' ויקטור לוין (2.12.2013)). לפיכך, על החברה להפקיד ערובה להוצאות המבקשים.
18. אשר ללייזרוביץ, לאחר שבחנתי את נסיבות העניין אני סבור כי יש מקום להורות על הפקדת ערובה מצדם, אם כי להעמידה על הצד הנמוך. מבלי להתייחס לגופן של הטענות בדבר השתלשלות ההליכים בין הצדדים ועל מי מוטלת האשמה בגרירתם, הרי שבשלב זה אנו עומדים בנקודה בה עומד לחובתם של לייזרוביץ' פסק בוררות הדוחה את תביעתם. כידוע, גדר ההתערבות בפסק בורר הינו מצומצם ביותר, ובתי המשפט חזרו והטעימו כי יש לנהוג בריסון רב בכל הנוגע לביטולו:
"מושכלות יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית-המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי-המשפט, ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב. הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי-הדין. במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת.." (רע"א 3680/00 אהרון גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 וההפניות שם (2003), וכן ר' רע"א 2237/03 אפרים שועלי בניין והשקעות בע"מ נ' מועצה מקומית תל-מונד, פ"ד נט(4) 542, 542-543 (2005), רע"א 6727/10 עיריית אופקים נ' האוסף חברה לשירותים בע"מ (6.10.2010), פסקה 19 וההפניות שם, רע"א 6649/10 עו"ד יצחק אבישר נ' עו"ד שרונה גונן (6.5.2012) פסקה 14, סמדר אוטולנגי, בוררות - דין ונוהל (מהדורה רביעית, 2005), 986).