החלטה בתיק מ"ח 2058/10

1.        לבקשה זו לקיומו של משפט חוזר בענין הרשעתו של המבקש ברצח - אחד מבין מספר אישומים בהם הורשע בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 16.10.05 - אין כל עילה להיעתר.

2.        המבקש נמצא אשם בכך שבליל 6.1.04 הוא רצח בדקירות סכין את המנוח דני בן-סימון, סוחר סמים ממנו נהג לרכוש סם ושבביתו הוא שהה באותו לילה. ההרשעה התבססה על עדויותיהם של שלושה - אברהם ויצמן, שאותו ניסה המבקש לרצוח מספר ימים לאחר מכן בדרך דומה בעודו מצהיר: "מה שעשיתי לדני אעשה לך"; אחיו של אברהם, משה ויצמן, שהעיד כי שמע מאחיו על דבריו אלה של המבקש; ונפתלי אמסלם - שכן שהתגורר בסמוך למנוח והעיד כי במהלך הלילה שמע את האחרון קורא לעזרה. בית-המשפט המחוזי העדיף עדויות אלו על פני דבריו של המבקש, שנמסרו בלא פחות משלוש גרסאות סותרות, ואותן מצאה הערכאה הראשונה בלתי מהימנות. חיזוקים לראיות שלחובת המבקש נמצאו בהודאתו של המבקש כי שהה, כאמור, במחיצת המנוח בליל הרצח, באיכונו של מכשיר הטלפון הנייד שלו, בסביבות השעה 05:00 של אותו הלילה בסמוך לדירתו של המנוח, ובדמיון בין האופן שבו נרצח המנוח לבין התנהלותו של המבקש בניסיונו ליטול את חייו של ויצמן.

           חומר הראיות, ובכלל זה שאלת מהימנותם של עדי התביעה, נבחנו לפני-ולפנים בידי הערכאה הראשונה, והם שבו ועמדו לבחינתו המקיפה של בית-משפט זה בערעור שהגיש המבקש ונדחה ברובו המכריע ביום 3.3.08, בפסק-דין מפורט מפי השופטת ע' ארבל (ע"פ 10943/03). בין היתר נקבע בפסק-הדין, כי אין יסוד לטענת המבקש לפיה אברהם ויצמן בחר להפליל אותו ברצח המנוח עקב טינתו על הפגיעה שפגע בו. עדותו של ויצמן, שהמבקש טען כי אין לסמוך עליה בשל היותו של ויצמן משתמש מוכר וידוע בסמים, נמצאה מהימנה ועקבית. לכתחילה, צוין עוד, היסס ויצמן להעיד נגד המבקש "כי בעולם הפשע לא מדברים" (פסקה 13 לפסק-הדין), לאמור - הוא לא חפץ לטפול על המבקש אשמת שקר כלל ועיקר. נדחתה גם הטענה בדבר מהימנות עדותו של אמסלם, חרף העובדה כי הוא שתה לשוכרה באותו הערב.

3.        על קביעות אלו ממש חפץ המבקש להשיג בבקשתו שבפני. הוא ממקד את טענותיו במהימנותו המפוקפקת, כנטען, של אברהם ויצמן; בהעדר בסיס ליתן אמון גם בעדותו של אמסלם, שהוא "אלכוהוליסט כרוני"; בכך ששתי העדויות הנזכרות לא היו אלא "עדויות שמיעה", הואיל וויצמן העיד כי שמע מפי המבקש על שהוא מבקש להורגו, ואמסלם שמע את המנוח זועק לעזרה; ושגיאה ששגה, לשיטת המבקש, בית-המשפט המחוזי שעה שבחר שלא ליתן אמון בעדותו-שלו, כמו גם בטענתו כי לא היה לו מניע לרצוח את המנוח, שהיה חברו הטוב.

4.        מאחר שאין המבקש מיוצג בהליך זה, אין להלין עליו על שהטענות שהוא מעלה אינן אלא ניסיון לעריכתו של מקצה שיפורים לתוצאתה של ההכרעה בערעורו. ואולם, בכך אין כדי לשנות מן המסקנה כי הטענות שהועלו אינן מקימות אף לא אחת מבין העילות לקיומו של משפט חוזר, כמפורט בסעיף 31(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המבקש אינו מוסיף בטענותיו דבר אשר יש בו כדי לערער את מסקנותיהן של שתי הערכאות שבחנו לעומק את ענינו, מצאו את עדי התביעה מהימנים ואילו את עדותו שלו דחו כשקרית. ועוד ברור כי לא "עדות מפי השמועה", כמובנה בדיני הראיות, מסרו העדים אברהם ויצמן ואמסלם, כי אם עדויות ישירות על כוונת רצח שעליה הצהיר המבקש ועל קריאתו של המנוח בלילה בו נקטל.

5.        באין כל ראיה חדשה, ובהיעדר בסיס לקביעה כי על יסוד חומר הראיות הקיים הורשע המבקש על לא עוול בכפו, אין מקום להיעתר לבקשה, והיא נדחית. 

           ניתנה היום, כ"ד בסיון התש"ע (06.06.2010).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    אז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il