בעניינו של משיב 2
1. ביום 5.5.11 הוגש נגד המשיבים כתב אישום המייחס להם עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 335 + 333 (א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז - 1977.
2. עפ"י הנטען בכתב האישום, בתאריך 24.4.11 סמוך לשעה 03:00 היו המשיבים סמוך לכנסיית הלטינים בכפר יפיע; באותו מועד הגיע למקום טוני ח'ורי (להלן: "
המתלונן"), שבינו ובין המשיבים היה סכסוך ישן. משיב 2 קילל את טוני באופן בוטה. מיד בהמשך, התקרבו המשיבים אל המתלונן ותקפו אותו במשותף. משיב 1 שלף סכין קפיצית והחל לדקור את המתלונן, אשר נפל לארץ, ומשיב 2 בעט במתלונן באמצעות רגליו בחלקי גוף שונים לאחר שהמשיב 1 החל לדקור אותו. כתוצאה מהדקירות נפצע המתלונן מדקירות ברגל שמאל, מעל מותן שמאל, בחזה ובישבנו פעמיים, והוא הובהל לבית חולים בנצרת שם טופל.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, עתרה המבקשת למעצרם של המשיבים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם בת.פ. 13556-05-11. בבקשתה טוענת המבקשת, כי בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתם הלכאורית של המשיבים (עדות המתלונן לגבי נסיבות התקיפה והדקירה והודיית המשיב 1 בתקיפה ובדקירה), אשר לחובתם עומדת עילת מעצר מכוח סעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996.
4. בדיון שהתקיים בפני ביום 17.5.11, הסכים ב"כ המשיבים לקיומן של ראיות לכאורה בעניינו של המשיב 1, שהופנה לקבלת תסקיר מעצר. לעומת זאת, בעניינו של משיב 2 טוען הסניגור נגד עוצמת הראיות לכאורה הקיימות נגדו ומבקש לשחררו לחלופת מעצר.
5. לחובת המשיב 2 הרשעה קודמת בגין עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו ועבירות נוספות שבוצעו בזמן שהיה שתוי (ת.פ. 51/09 - מחוזי נצרת); משיב זה נידון למשך 12 חודשי מאסר בפועל ו - 12 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים. לטענת ב"כ המבקשת, התקיפה האלימה המיוחסת למשיב 2 כיום, שאף היא ארעה תוך שכרות, מלמדת על הסיכון הרב הנשקף ממשיב זה המחייבת את מעצרו מאחורי סורג ובריח.
6. הסניגור מצדו טוען, כי קריאה של חומר החקירה מעלה תהיות לגבי אמינות העדויות, במיוחד כאשר כל התיק, לשיטתו, נסמך ומבוסס על הודעות המתלונן וחברו, מר רביע בשאראת. לטענת הסניגור, בשתי ההודעות הראשונות של המתלונן ושל חברו שנגבו בבית החולים, נמסר, כי משיב 2 דקר את המתלונן, כאשר בהודעותיהם שניתנו במועד מאוחר יותר, הם שינו את גרסתם ומסרו, כי משיב 2 רק בעט במתלונן; עוד טוען משיב 2, כי הוא נדרס ע"י המתלונן ואז התפתח כל האירוע שהביא לדקירת המתלונן. הסניגור מבקש לשחרר את המשיב 2 לחלופת מעצר בבית דודו בכפר אעבלין, שיש בה כדי להשיג את הרחקתו הגיאוגרפית מאיזור האירוע.
ראיות לכאורה
7. אירוע התקיפה המיוחס למשיבים התרחש ביום 24.4.11 לפנות בוקר סמוך לשעה 03:00. המתלונן מסר את הודעתו הראשונה בבוקרו של אותו יום בשעה 11:20 עת שהה בבית חולים לקבלת טיפול רפואי בפצעיו. המתלונן סיפר, כי הוא זיהה את שני המשיבים שמוכרים לו, שהתקדמו לכיוונו סמוך לכנסייה ביפיע כשהם שתויים, והחלו לקלל אותו. שניהם דקרו אותו במקומות שונים בגופו. המתלונן הוסיף, כי קיים סכסוך בינו ובין המשיבים מלפני כשלוש שנים, וכי חברו רביע בשאראת (להלן: "
רביע") היה עד לאירוע.
גם רביע מסר הודעה עת שהה עם המתלונן בזמן הטיפול, לפיה, שני המשיבים החלו לקלל את המתלונן ובהמשך ראה את שניהם דוקרים את המתלונן, ומשם הובהל המתלונן לבית החולים.
8. בהודעתו מיום 30.4.11 מסר משיב 1, כי ביום האירוע הוא עמד יחד עם משיב 2 סמוך לכנסייה ביפיע לרגל תפילת חג הפסחא; הוא ראה קטטה שהחלה בין המתלונן ובין בחורים אחרים ממשפחת זעאתרה, וראה כי אחיו, משיב 2, וחברו נדרסו בכביש על ידי המתלונן; בהמשך ירד המתלונן מהרכב כשהוא מצויד בצינור ברזל בכוונה להמשיך ולתקוף את משיב 2. המתלונן רץ לעברו של משיב 1 וניסה לתקוף אותו באמצעות הצינור שהחזיק; משיב 1 הודה, כי החזיק בסכין שבאמצעותו הוא תקף את המתלונן ומיד נמלט מהמקום. משיב 1 אישר, כי קיים סכסוך קודם עם המתלונן.
9. משיב 2 מסר בהודעתו מיום 30.4.11, כי הוא ניסה להפריד בין המתלונן ובין בחורים אחרים, אך המתלונן סבר שהוא מתכוון לתקוף אותו והחל לקלל את משיב 2 ולאיים עליו; בהמשך דרס המתלונן את משיב 2, וזה התעלף בעקבות כך ואינו יודע איך הגיע אח"כ לביתו. משיב 2 הכחיש את תקיפת המתלונן, אם כי, אישר כי בעבר היה ויכוח ביניהם.
10. המתלונן מסר הודעה נוספת במשטרה ביום 2.5.11, לפיה, אין אמת בטענות המשיבים בדבר אירוע הדריסה, וכי גירסה זו נמסרה בעקבות הסתבכותם בדקירתו של המתלונן. המתלונן הדגיש בהודעתו, כי הוא פגש את המשיבים לאחר שכבר החנה את רכבו והיה בלוויית חבריו ואז החלו המשיבים לקללו ובהמשך שני המשיבים תקפו אותו, כאשר משיב 1 דקר אותו באמצעות סכין שתי דקירות ואז נפל ארצה, ומשיב 2 בעט בו ברגליו; המתלונן איבד הכרה והתעורר כשהוא מטופל בבית החולים.
באשר לגרסה שמסר בהודעתו הראשונה, הסביר המתלונן, כי הוא זוכר שמשיב 1 דקר אותו שתי דקירות, האחת ברגלו השמאלית והשניה מעל מותן שמאל, ואז הוא נפל ארצה והתעלף; המתלונן לא ידע מי דקר אותו את יתר הדקירות וסבר שזה היה משיב 2.
11. גם רביע מסר הודעה שניה ביום 3.5.10, לפיה, הוא ראה את המתלונן עת החנה את רכבו אך לא ראה כי הוא דרס את משיב 2 או כי היה אירוע דריסה כלשהו. רביע חזר על גרסתו, אותה מסר בהודעתו הראשונה בהדגישו, כי שני המשיבים קיללו את המתלונן, ואח"כ משיב 1 דקר את המתלונן באמצעות סכין שהחזיק בידו ושני המשיבים המשיכו ותקפו את המתלונן גם כשנפל ארצה, כשמשיב 2 בועט ומכה את המתלונן. רביע הסביר, כי בהודעתו הראשונה מסר, כי גם משיב 2 דקר את המתלונן, היות והמתלונן נדקר הרבה דקירות והוא סבר שגם משיב 2 החזיק סכין ודקר אותו.
יצוין, כי בהודעתו של משיב 2 מיום 3.5.11 אישר האחרון, כי רביע היה נוכח בעת האירוע וליווה את המתלונן, אם כי, הכחיש, כי תקף את המתלונן. משיב 2 הפנה לשני עדים אשר לגרסתו, נכחו בזירה וראו את אירוע הדריסה. דא עקא, עדים אלה (אמיר יזבק ובגין אבו נאג'י) הכחישו בהודעותיהם, כי היו במקום האירוע.
12. בנוסף, כולל תיק החקירה תיעוד רפואי אודות פגיעתו של המתלונן ותצלומים של סימני הדקירות במקומות שונים בגופו, דו"חות פעולה ומזכרים שונים.
13. בשלב הבקשה למעצר עד תום ההליכים על בית המשפט לבחון אם יש בחומר הראיות פוטנציאל להקים סיכויי הרשעה בעבירות המיוחסות לנאשמים בכתב האישום; בבש"פ 2745/11
יורי אברמוב נ' מדינת ישראל (החלטה מיום 28.4.11), חזר בית המשפט העליון על הלכה זו באומרו:
"
כידוע, בשלב הארכת המעצר עד תום ההליכים, אין בית המשפט בודק את אשמתו של הנאשם מעל לכל ספק סביר, אלא בודק האם קיימת תשתית ראיות לכאורה להוכחת אשמתו, על פי העבירות המיוחסות לו בכתב האישום. זאת יעשה על ידי בחינת הראיות, שהינן בשלב זה ראיות גולמיות, אשר עתידות לעבור את כור ההיתוך של ניהול המשפט ולעבור סינון ועיבוד באמצעות חקירות והתנגדויות. בסופו של ההליך יינתן לראיות המשקל הראוי בהתאם להערכתן ועל פי כל המכלול תקבע הערכאה הדיונית אם הוצגה תשתית ראייתית עליה ניתן לבסס את הרשעת הנאשם. ואולם, בשלב המעצר נדרשת כאמור תשתית לכאורית שאינה עוסקת במהימנות, ואין עניינה במשקל, אלא היא תשתית גולמית, כפי שקבע בית משפט זה, שהיא בחינת הכח ההוכחתי הפוטנציאלי האצור בחומר החקירה (ראו בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133 (1996); בש"פ 10512/05 פינר נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 24.11.2005); בש"פ 826/08 קיאל קשאש נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 14.2.2008))".