א. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סוקול, יו"ר, ורואי החשבון יחזקאלי-גולן ופסטנברג) בו"ע 1449-10-10 מיום 6.5.13, בגדרו נדחה עררם של המבקשים על שומות מס רכישה ומס שבח שהוצאו להם.
רקע
ב. כעולה מפסק דינה של ועדת הערר, ביום 24.5.09 נחתם הסכם בין המבקשים, בגדרו מכר המבקש 1 למבקש 2 את זכויותיו בחלק ממקרקעין, הידועים כגוש 12165 חלקה 51 בישוב ערערה, בשטח של 895 מ"ר. תמורת המכר הועמדה בהסכם על 40,000 ש"ח. המשיב בחן את העסקה, וקבע כי שווי השטח הנמכר עומד על 224,000 ש"ח. בהתאם, הוצאו למבקשים שומות מס רכישה ומס שבח. המבקשים השיגו על קביעתו של המשיב, ומשנדחו - הגישו ערר לועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין שליד בית המשפט המחוזי בחיפה.
ג. בפסק דינה מיום 6.5.13 דחתה הועדה את הערר. טענותיהם של המבקשים לעניין שיעור מס שבח החל נדחו, באשר אלה נטענו בהשגה "באופן כללי בלבד ללא כל פירוט", ונזנחו בערר. באשר לשווי המקרקעין נאמר בפסק הדין, כי "העיקרון שנקבע על ידי המחוקק הינו קביעת השווי על פי מבחן אובייקטיבי המתעלם מהתמורה המוסכמת ומרצון הצדדים", וכי לצד זאת נקבע חריג לפיו ניתן לאמץ את התמורה החוזית בהתקיימם של התנאים הקבועים בחוק - תום לב והעדרם של יחסים מיוחדים. ועדת הערר ציינה, כי "שני הצדדים מסכימים כי השווי ייקבע לפי שווי השוק" (פסקה 13). שני הצדדים הגישו חוות דעת שמאיות, שנערכו שתיהן לפי גישת ההשוואה. ועדת הערר ביכרה את שומתו של השמאי מטעם המשיב, לפיה שווי השטח הנמכר עומד על 265,500 ש"ח, על פני שומתו של שמאי המבקשים. נאמר, בין היתר, כי שמאי המבקשים "פירט רשימה של חלקות להשוואה ... מבלי שפירט את נתוני הנכסים השונים", ומנגד שמאי המשיב "התייחס ל-5 עסקאות השוואה אשר כולן פורטו על ידו בהרחבה". עוד נאמר, כי שמאי המבקשים "לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע התעלם מנתונים בעלי חשיבות", וכי "התעלם בחוות דעתו מנתונים ומאפיינים רלבנטיים ובעלי חשיבות". על כן נפסק, כי הערכת המשיב לפיה שוויו של כל מ"ר היא 250 ש"ח "הינה הערכה סבירה המעוגנת בעסקאות ההשוואה שהובאו". לבסוף צוין, כי בין המבקשים שוררים יחסים מיוחדים - חברות וקרבת משפחה, וכי נמנעו מהצגת ראיות בדבר הסכומים ששולמו למבקש 1 בפועל, עובדה - כך נאמר - המחזקת את המסקנה כי "השווי המוסכם אינו משקף את התמורה האמיתית, לא כל שכן אינו משקף את שווי השוק של המקרקעין". המבקשים חויבו בהוצאות בסך 10,000 ש"ח.
הבקשה
ד. המבקשים עירערו על פסק דינה של ועדת הערר, וביום 1.8.13 עתרו לעיכוב ביצועו וכן לעיכובם של הליכי גביה שננקטו. בבקשה לעיכוב ביצוע נטען, כי על עסקת המכר חל סעיף 91 לחוק חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 (להלן: חוק מס שבח) בנוסחו טרם תיקונו בשנת 2011, הקובע עיכוב ביצוע אוטומטי של תשלום מס שנוי במחלוקת עד הכרעה בערעור, וכי התיקון ששינה כלל זה חל על עסקאות שנערכו מיום 31.3.11 ואילך. המבקשים טוענים, כי גם אם מחילים את המבחנים ה"רגילים" לעיכוב ביצוע יש להיעתר לבקשה, באשר סיכויי הערעור גבוהים ובאשר מאזן הנוחות נוטה לטובתם. בהקשר האחרון נטען, כי ככל שלא יעוכבו פסק הדין והליכי הגביה ייגרם נזק למבקש 1 ומשפחתו, באשר יימנע ממנו להעביר כסף לילדיו לצורך מימון הוצאות לימודיהם ומחייתם. נטען, כי משכורתו החודשית של המבקש 1 היא 11,000 ש"ח (ברוטו), והוא מחזיק בנכסי מקרקעין בישוב ערערה, ובבעלותו ובבעלות אשתו שני כלי רכב, כך שלא יהא קושי לגבות ממנו את יתרת המס. עוד נטען, כי המבקש 2 - הנדרש לשלם יתרת מס רכישה בסך 8,869 ש"ח - משתכר 9,266 ש"ח (ברוטו) בחודש, ובבעלותו רכב בשווי 41,000 ש"ח וכן נכסי מקרקעין, ולפיכך לא יתקשה לשלם את יתרת המס בעתיד. המבקשים טענו גם להעדר מידתיות בהליכי הגביה.
ה. ביום 7.8.13 הודיעו המבקשים לבית המשפט, כי לאחר הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע עידכן המשיב את שיעור מס השבח החל על עסקת המכר, באופן שיתרת מס השבח אותה על המבקש 1 לשלם עומדת על סך 8,129 ש"ח.
ו. בתגובת המשיב מיום 7.8.13 נמסר, כי שיעור מס השבח אכן עודכן, בחישוב היסטורי, ובהתאם בוטלו חלק ניכר מהליכי הגביה, ובין היתר הליכי הוצאה לפועל שנפתחו בעניינו של המבקש 1, והודעות עיקול שהוצאו בנוגע לדירת מגוריו ולקרקעות שבבעלותו. נמסר, כי נותרו על כנם עיקולים שהוטלו על חשבונות הבנק של מבקש 1 ועל רכבו, וכן הודעות עיקול שנמסרו למעסיקיו. עוד נמסר, כי יתרת חובו של המבקש 1 בגין מס שבח עומדת על סך 8,115 ש"ח, ויתרת חובו של המבקש 2 בגין מס רכישה עומדת על 9,195 ש"ח. באשר למבקש 2 נמסר, כי בחשבון הבנק שלו נתפסו כספים בגובה חוב מס הרכישה, ואלה צפויים לעבור לידי המשיב בימים הקרובים, ועם קבלתם יבוטלו יתר הליכי הגביה שננקטו בעניינו. לגוף הדברים נטען, כי המבקשים לא הראו קיומו של נזק בלתי הפיך אם לא יעוכב פסק הדין, וכי נוכח העובדה שעסקינן במדינה, אין כל חשש שלא ניתן יהא להשיב את המצב לקדמותו. נטען, כי הערעור מופנה כנגד קביעות עובדתיות, דבר שאינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 90 לחוק מס שבח, לפיה ניתן לערער על פסק דינה של ועדת הערר בשאלה משפטית בלבד, ומכל מקום ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאים עובדתיים. על כן נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים.
הכרעה
ז. אדרש תחילה לטענתם המקדמית של המבקשים: בעבר קבע סעיף 91(א) לחוק מס שבח, כי "אם השיג החייב בתשלום המס על השומה, ישלם את המס שאינו שנוי במחלוקת ויתן ערבות בנקאית או ערבות אחרת שיקבע המנהל, להבטחת תשלום המס, הפרשי ההצמדה והריבית והקנס שהוא עשוי להתחייב בהם. תקפה של הערבות עד למתן פסק דין סופי". ביום 15.3.2011 תוקנה הוראה זו (חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) (תיקון מס' 70), תשע"א-2011 (ס"ח 2281 (תשע"א) 402, 407)), וכיום קובע סעיף 91(ב1) כי "ניתנה החלטה של ועדת ערר לפי סעיף 89, ישולם סכום המס המגיע לפי ההחלטה בתוך 45 ימים מיום שניתנה, זולת אם קבע בית המשפט העליון אחרת". בע"א 455/13 המבר נ' מנהל מיסוי מקרקעין אזור תל אביב (23.4.13) נאמר, מפי השופטת ברק ארז, כי "התיקון חל על בקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו לאחר כניסתו לתוקף" (פסקה 14), וכי "יש לדון בבקשות לעיכוב ביצוע תשלום מס לפי השיקולים ה'רגילים' בבקשות לעיכוב ביצועו של פסק דין: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות" (פסקה 15). על רקע החלטה זו, שניתנה במותב תלתא, אין ניתן לקבל את טענתם של המבקשים.
אוסיף, למעלה מן הצורך, כי לפי נוסחו הקודם של סעיף 91 לחוק מס שבח, כמצוטט מעלה, היה על הנישום להעמיד ערבות בנקאית כנגד עיכוב ביצוע יתרת המס. בתגובת המשיב נאמר (סעיף 10), כי הוצע למבקשים להפקיד "ערבות בנקאית חלף הליכי הגביה", אולם הצעה זו סורבה; פשיטא, כי אין המבקשים יכולים לטעון לקיומו של "משטר ישן", ובד בבד להתעלם מהוראותיו של אותו משטר. בית המשפט אינו יכול שלא להתייחס בחשדנות ובביקורת כלפי המנסה להחזיק במקל משני קצותיו.
ח. ועתה לגוף הדברים: כידוע, הכלל הוא כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984). על המבקש עיכוב ביצוע או סעד זמני בערעור להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד, כי סיכויי הערעור להתקבל - טובים; השני, כי מאזן הנוחות, המתמקד בעיקרו בהשוואת הנזקים ובקיומו של קושי להשבת המצב לקדמותו, נוטה לטובתו (ראו, למשל, ע"א 4270/13 כמיפל בע"מ נ' ניאופרם השקעות 1966 בע"מ (2.8.13)).
ט. ראשית, על פני הדברים ומבלי לטעת מסמרות, סבורני כי בפני המבקשים ניצבות משוכות גבוהות מאוד בנוגע לסיכויי הערעור, באשר גם לשיטתם נדרשת התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינה של ועדת הערר, ובקביעתה כי יש להעדיף את שמאי המשיב על פני שמאי המבקשים. יש להזכיר גם את הוראת סעיף 90 לחוק מס שבח, לפיה "על החלטתה של ועדת-ערר ניתן לערער בבעיה משפטית לבית-המשפט העליון"; על פני הדברים, ערעורם של המבקשים יתקשה לצלוח מבחן זה.
י. באשר למאזן הנוחות; כעולה מן הבקשה ומתצהיריהם של המבקשים, לשניהם נכסים - מקרקעין וכלי רכב. המבקשים אינם מפרטים מדוע אין ניתן לממש נכסים אלה לצורך תשלום יתרת החוב, ולמצער לשעבדם כנגד נטילת הלוואה. אכן, נוכח הבהרת המשיב, עסקינן בסכומים של אלפי ש"ח בודדים, שגם אם לא ניתן להקל בהם ראש, על פני הדברים אין מדובר בסכומים שידם של המבקשים אינה משגת, וירדו לדרגת תביעה קטנה, עד כי ניתן לתמוה אם לא היה מקום לויתור על הבקשה. בבקשה לא נטען, כי יהא קושי בהשבת המצב לקדמותו, וממילא כשמדובר במשיב שהוא המדינה על דרך הכלל פשיטא, שקשה להלום טענה כגון דא (ראו למשל ע"א 4779/09שעבאן נ' פקיד שומה רמלה (2009)). נוכח זאת, איני סבור כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים.
כללם של דברים
יא. על יסוד האמור מעלה, אין בידי להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע. עם זאת, ונוכח הפחתת יתרת חובו של המבקש 1 וביטולם של הליכי גביה, כנמסר על ידי המשיב ולא בלי התלבטות, לא ייעשה צו להוצאות.
ניתנה היום, ב' באלול תשע"ג (8.8.2013).