1. בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ב' צ' גרינברגר) בהפ"ב 38241-11-12 מיום 9.12.13.
רקע והליכים
2. בין המבקשת למשיב 1 (להלן: המשיב) מחלוקת מתמשכת שעניינה זכויות בנכס מקרקעין (להלן: הנכס). המבקשת היא הבעלים הרשום של הנכס, שאותו רכשה למטרת בניית פרויקט מגורים למגזר החרדי. הרכישה נעשתה מחברה בשם אנגטל פרופרטיס לימיטד (להלן: אנגטל). המשיב הוא אדם פרטי, אשר טוען לזכויות חלקיות בנכס, מכוח זכויותיו בחברת אנגטל. בין המבקשת למשיב התנהלו במרוצת השנים הליכים רבים בעניין הבעלות בנכס ופינויו של המשיב ממנו. הליכים אלו נסקרו בהרחבה בהחלטתו של בית משפט זה ברע"א 627/13 מיום 19.2.2013 (השופט י' דנציגר) ומשכך אעמוד על עיקרי הדברים.
במסגרת אחד מאותם הליכים, בפסק דין של בית משפט השלום מיום 10.1.2010 (ה"פ 783/05) נקבע כי המשיב ויתר על הזכויות שהיו לו בעבר בנכס. בתגובה המשיב פנה לבית דין צדק של העדה החרדית בבקשה להורות למבקשת להימנע מעשיית פעולות בנכס. בית הדין נתן את צו המניעה המבוקש, והפנה את הצדדים לבוררות זבל"א. עצם קיום בוררות זו הוא מרכז המחלוקת בהליך הנוכחי. המבקשת ביקשה מהבוררים לבטל את צו המניעה, ולמשמע בקשה זו חייבו אותה הבוררים לחתום על שטר בוררות. משהחל הליך הבוררות, טענתה המרכזית של המבקשת היתה כי אין לה יריבות עם המשיב, הואיל ואת הנכס רכשה כדין מחברת אנגטל. למשמע טענה זו חוייבה המבקשת לחתום על שטר בוררות נוסף אשר מסמיך את הבוררים לדון גם בטענות של המשיב בדבר זכויות בנכס. הסכמה זו איימה לפגוע בזכויותיה של המבקשת בנכס.
3. בדומה למבקשת, גם חברת אנגטל לא שבעה נחת מקיומם של הליכי הבוררות בין המשיב למבקשת, ועתרה בהמרצת פתיחה (ה"פ 49906-03-11) למספר סעדים שתכליתם העיקרית לצמצם ככל הניתן את הליכי הבוררות. בית המשפט קבע כי אין מניעה לקיים את הבוררות, אך צמצם את ההליך ליחסי in personam, שתחולתם במישור שבין המבקשת למשיב בלבד (להבדיל מתוקף כלפי אגנטל או כלפי כולי עלמא in rem) (להרחבה: פס' 58 לפסק הדין; או רע"א 627/13, בפס' 5)). ערעור על פסק דין זה נדחה (מכוח תקנה 406(ב) לתקסד"א. ראו: ע"א 401/12 מיום 17.6.2013 (השופטים רובינשטיין, דנציגר, ברק-ארז)).
4. ביום 15.8.2011 הודיעה המבקשת לבוררים כי לשיטתה הליך הבוררות פקע, בין היתר בשל שיהוי, ושחררה עצמה ממנו. במקביל, המבקשת עתרה בהמרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי קמא (עליו הערעור בהליך הנוכחי) בבקשה לבטל את הליך הבוררות. כן ביקשה צו מניעה כלפי הליכי הבוררות (עד להכרעה בע"א 401/12 שצוין). צו המניעה המבוקש ניתן בהחלטת ביניים (השופט י' הכהן). המשיב ערער על החלטה זו, וערעורו נדחה (רע"א 627/13, השופט דנציגר). בהמרצת הפתיחה, טענותיה העיקריות של המבקשת היו שיהוי המשיב בניהול הליכי הבוררות; חלוף המועד למתן פסק הבוררות; וסתירה בין עצם ניהול הליכי הבוררות לבין תקנת הציבור ולקביעותיהם של בתי משפט בהליכים קודמים בין הצדדים. טענותיה נדחו, ומכאן הערעור ומכוחו הבקשה לעיכוב ביצוע שמונחת לפניי.
הבקשה
5. אשר למאזן הנוחות נטען, כי אם לא יעוכבו הליכי הבוררות, הנזק למבקשת יהיה גדול מהנזק למשיב, שכן המשיב הוא פולש והמבקשת היא בעל הנכס הרשום. כן נטען, כי קיום הליכי הבוררות ימנע את החזרת המצב לקדמותו. לגרסת המבקשת, היא רכשה את הנכס לצורך השבחתו ובניית פרויקט דיור למגזר החרדי. לכן, לשיטתה, הואיל והצדדים נמנים על המגזר החרדי, די במתן פסק בוררות המקבל את טענות המשיב, כדי להסב למבקשת נזקים כבדים הן מבחינה כלכלית והן מבחינה חברתית; וזאת גם אם ניתן יהיה לבטל את פסק הבוררות לכשיינתן.
6. אשר לסיכויי הערעור נטען, כי הם טובים מכיוון שהליכי הבוררות סותרים את תקנת הציבור. זאת, בית היתר, משום שנקבע בבית המשפט המחוזי (בה"פ 49906-03-11) כי הבוררים מנועים מקביעות שתוקפםin rem ולכן עצם ההידיינות בהליכי הבוררות באשר לזכויות בנכס סותר את תקנת הציבור. עוד במסגרת סיכויי הערעור נטענו טענות דיוניות, לפיהן שגה בית המשפט קמא בקובעו כי המערערת מושתקת מלטעון לביטול הליך הבוררות; בקובעו כי אין לתחם את הליכי הבוררות המתנהלים בין הצדדים; ובקובעו כי המבקשת היא אכן יריבה של המשיב לפי דין תורה.
תגובת המשיב 1
7. המשיב סבור כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע. לשיטתו מרבית טענות המבקשת הוכרעו זה מכבר בערכאות השונות ובפרט בבית המשפט המחוזי קמא, ובין היתר, הטענה לפיה עצם קיום הליך הבוררות סותר את תקנת הציבור. נטען כי המבקשת נכנסה מרצון להליך הבוררות. בנסיבות אלה, נטען, כי סיכויי הערעור נמוכים. אשר למאזן הנוחות נטען, כי לא הוכחה פגיעה במבקשת.
דיון והכרעה
8. אין בידי להיעתר לבקשה. הסעד הזמני המבוקש הוא צו למניעת המשך בוררות בין הצדדים. בכך הוא דומה לסעד בהליך העיקרי בבית המשפט קמא ובהליך הערעור לבית משפט זה. צו מניעה זמני ניתן, בתחילה, בידי בית המשפט קמא, אך משניתן פסק הדין הסופי הוא בוטל. כפי שיובהר להלן, ביטולו נעשה בדין.
9. תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקסד"א) קובעת כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים". עיכוב ביצועו של פסק הדין הוא החריג לכלל וכך גם לגבי סעדים זמניים. לשם קבלתם, נדרשים סיכויי ערעור טובים ומאזן נוחות אשר נוטה לטובת המבקשת (ראו ע"א 12/46 אסייג ייעוץ וניהול בע"מ נ' אדרת פסקה 19 (5.3.2012) והאסמכתאות שם).
10. אפתח בסיכויי הערעור. הטענה לפיה יש לבטל את הליכי הבוררות נדונה בבית המשפט המחוזי קמא ונדחתה, ובכללה, הטענות בדבר זניחת ההליך ופקיעתו בשל חלוף הזמן. כן נדונה, ובכך העיקר, הטענה לפיה המשך ניהול הבוררות עומד בסתירה לתקנת הציבור שכן נדונות בה שאלות שכבר הוכרעו בבתי משפט אזרחיים. בית המשפט קמא דחה את הטענה שעצם ניהול הבוררות כשלעצמו הוא פתח לשינוי קביעותיהם של בתי המשפט האזרחיים. הין היתר הוטעם, "כלום מוסמך בית המשפט לבטל הליך בוררות המצוי באיבו מפאת שהמבקשת מניחה ספקולציות אודות הכרעה של הבוררים, שלבטח תסתור את פסיקת בית המשפט המחוזי? ברי כי התשובה לכך היא שלילית... מסקנתי אף מתחדדת לאור העובדת שהמבקשת מעלה טענה זו על אף שבית המשפט המחוזי כבר דחתה מפורשות בהחלטתו האמורה, בה קבע כי מקום בו טרם ניתן פסק דין על ידי הבוריים המתיימר להכריע בזכויות של צדדים שלישיים, שאינם צד לבוררות, לא ניתן לקבל את הטענה כי הבוררים אינם מוסמכים לפסוק בסכסוך שנמסר להכרעתם, וכי פסיקתם תעמוד בסתירה לתקנת הציבור" (פסקה 69; ההדגשות במקור). יובהר, כי איני מבקש לקבוע מסמרות בשאלת סיכויי הערעור, אלא לציין כי המשוכה שבפני המבקשת אינה נמוכה.
11. אולם הטעם המרכזי לדחיית הבקשה אינו סיכויי הערעור, אלא מאזן הנוחות. המבקשת טענה טענות כוללניות ביותר באשר למאזן הנוחות מבלי שפירטה באופן ממצה את טיב הפגיעה בה או את היעדר הפגיעה במשיב, למעט טענה אחת שפורטה. לפי טענה זו, מכיוון שהצדדים נמנים על המגזר החרדי, די במתן פסק בוררות המקבל את טענות המשיב, כדי להסב למבקשת נזקים כבדים, שכן המבקשת רכשה את הנכס לצורך השבחתו ובניית פרויקט דיור למגזר זה. על פני הדברים, טענה זו אינה משוללת היגיון. עם זאת, בנסיבות המקרה לא אוכל לקבלה. ראשית, טענה לפיה השתייכותם המגזרית של בעלי הדין עלולה להביא לפגיעה כלשהי בשל פסק הבוררות אינה מצויה בידיעה השיפוטית של בית המשפט, ומשכך היא מצריכה בסיס ראייתי. בסיס כזה לא נמצא בכתב הבקשה לסעד הזמני או בתצהיר, שהתפרש על פני 11 עמודים. שנית, בבסיס טענה זו עומדת ההנחה לפיה פסק הבוררות העתידי יסתור פסקי דין של בתי המשפט האזרחיים ויחייב את פסילתו. להנחה זו אין בסיס כלשהו בשלב הנוכחי והיא נדחתה בבית המשפט קמא, ובבית המשפט המחוזי ב-ה"פ (י-ם) 49906-03-11 (פסקה 26). מעבר לכך, נקבע כממצא עובדתי ב-ה"פ 49906-03-11 כי המבקשת נכנסה להליך הבוררות מרצונה. מתן סעד זמני המעכב את הליכי הבוררות אינו מתיישב עם ההתחייבות שלקחה המבקשת לקיים את הליך הבוררות.
12. יוער, כי אין בדברים אלה כדי לדון במחלוקת המרכזית שבין הצדדים באשר לזכויותיהם בנכס. בהליכים הקודמים בין הצדדים נפסק, בין היתר, כי המבקשת היא בעלת הזכויות הרשומה של הנכס, וכי המשיב מנוע מהעלאת טענות מסוימות בהקשר זה. עם זאת, השאלה שלפניי הדרושה הכרעה מצומצמת מכך ועוסקת אך בצורך במתן סעד זמני בנסיבות העניין. כפי שצוין, מן החומר המונח לפניי לא התרשמתי שצורך זה קיים במידה המחייבת מתן סעד זמני.
13. בשולי הדברים אציין שני עניינים נוספים. ראשית, הבקשה הוכתרה בכותרת של "עיכוב ביצוע". גם בגוף הבקשה נסקרת המסגרת הנורמטיבית הדרושה למתן עיכוב ביצוע ובכללה הפניה לתקנות סדרי הדין ולספרות משפטית (למשל בפסקאות 12, 50). עם זאת, הסעד המבוקש בסופו של דבר הוא צו מניעה, שהוא סעד זמני (פסקה 52). אמנם תקנה 467 לתקסד"א שתוקנה בשנת 2013 איחדה את שני אלה תחתיה; אולם במציאות העובדתית - כך במקרה הנוכחי - קיים הבדל בין השניים. המבקשת מעוניינת כי יעוכבו הליכי הבוררות - דבר שמשמעותו היא לשנות מצב עובדתי קיים. זאת בשונה מרצונו של צד לעכב שינוי במצב דברים, עד להכרעה בערעור.
14. שנית, ביום 19.2.2014 דחיתי בלא נימוקים את בקשת המשיב להורות למבקשת להגיש תיקון לבקשה לעיכוב ביצוע בשל אורכה הבלתי סביר. הדחייה נעשתה משיקולי יעילות ההליך מתוך כוונה ליתן הכרעה מהירה ולהקנות לבעלי הדין ודאות. אולם לגופו של עניין, בנסיבות המקרה, מקובלת עלי עמדת המשיב כי אין הצדקה ממשית להגשת בקשה לסעד זמני בהיקף של 31 עמודים שצורף לה תצהיר בהיקף של 11 עמודים. הבקשה כללה חלקים שלמים שזהים לכתב הערעור שהוגש. למותר לציין כי ההכרעה בסעד זמני אינה הכרעה בערעור גופו, ותכליתה הוא שונה. המבחנים לסעד זמני הם ברורים ומצומצמים ואינם דורשים יריעה רחבה כבכתב הערעור. בנוסף, הדבר מחייב את בית המשפט ויתר בעלי הדין לבור מוץ מבר, ומקשה שלא לצורך על איתור הטענות הרלבנטיות שבכוחן לסייע למבקשת. בהקשר דומה ציין השופט צ' זילברטל כך: