השופטת ד' ביניש:
בפנינו ערעור הסנגוריה הציבורית על החלטת בית-המשפט המחוזי בנצרת, לפיה נדחתה בקשתה של הסנגוריה הציבורית-מחוז צפון לשחרורה מהמשך ייצוגו של המשיב 2 (להלן: המשיב) בתיק הפלילי המתנהל נגדו.
עיקרי העובדות והטענות
1. על-פי הנטען בכתב האישום התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בנצרת, ביום 9.10.99 נהג המשיב באוטובוס אשר הוביל קבוצת מטיילים לטיול בצפון הארץ. במהלך הנסיעה, איבד המשיב את השליטה באוטובוס אשר התהפך על צידו מספר פעמים והתדרדר לתהום שבצד הכביש. כתוצאה מתאונה זו נהרגו 17 מנוסעי האוטובוס. 37 נוסעים אחרים נפצעו, ובהם המשיב. לטענת התביעה, נגרמה התאונה עקב מחדלים באופן נהיגת האוטובוס על-ידי המשיב, בשילוב עם ליקויים בטיחותיים חמורים שהיוו תוצר של דרך אחזקת האוטובוס. בהתאם לכך, הועמד המשיב לדין בבית-המשפט המחוזי בנצרת יחד עם ארבעה נאשמים נוספים - חברת ההסעות בה הועסק המשיב, מנכ"ל החברה, קצין הבטיחות של החברה ובעל מוסך איתו התקשר מנכ"ל חברת ההסעות בהסכם. לכל הנאשמים יוחסו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הסעה בכלי תחבורה מסוכן לפי סעיף 343 לחוק העונשין וכן חבלה חמורה וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו- 334 לחוק העונשין. למשיב יוחסה גם עבירה של מעשה פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(1) לחוק העונשין וכן שורת עבירות לפי תקנות התעבורה, התשכ"א-1961.
2. בראשית ההליכים בפני בית-המשפט המחוזי יוצג המשיב על-ידי סנגור פרטי, עו"ד עזריאלנט אברהם. בהמשך ההליכים, ולבקשתו של עו"ד עזריאלנט, הורה בית-המשפט קמא על שחרורו של הסנגור הפרטי מייצוג המשיב, ומינה את המערערת - הסנגוריה הציבורית מחוז צפון - לייצגו. בהתאם להחלטה זו, מינה הסנגור הציבורי המחוזי את עו"ד וויליאם חאמד ועו"ד סיגל עפרוני לייצג את המשיב מטעם המערערת. סמוך לאחר מכן, בשיחות שקיים המשיב עם הסנגורים שמונו לו ועם הסנגור הציבורי המחוזי, הבהיר המשיב כי הוא אינו מעוניין בייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית וכי הוא יסרב לשתף פעולה עם הסנגורים שימונו לייצגו. המשיב הצהיר עמדה זו לפרוטוקול בית-המשפט קמא בישיבה שהתקיימה ביום 29.10.03, באומרו: "אני לא מעוניין בייצוג של המדינה". בישיבה הבאה בפני בית-המשפט המחוזי אשר התקיימה ביום 3.12.03, שב והצהיר המשיב לפרוטוקול כדלקמן: "אני חוזר בהמשך להודעה שהמצאתי לביהמ"ש ולמרות הסברי ביהמ"ש, על רצוני לא להיות מיוצג גם לא ע"י הסנגוריה הציבורית". בהתחשב בכך, ביום 4.12.03 נתן בית-המשפט קמא (השופטים י' כהן, ז' הווארי וא' אברהם) החלטה בזו הלשון:
"...למרות הסברי ההרכב, בחר מר תקומי [המשיב] שלא להיות מיוצג למרות שמשמעות האמור הוסברה לו שוב ושוב. אנו משחררים גם את הסניגוריה הציבורית מייצוג מר תקומי.
עם זאת, ההרכב ממליץ למר תקומי לשקול עמדתו שוב בטרם תחילת שמיעת הראיות".
ביום 19.1.04 החלה פרשת התביעה במסגרתה העידו מספר עדי תביעה, וזאת מבלי שהמשיב היה מיוצג על-ידי סנגור. בפתח הישיבה, ציין המשיב כי הוא "לא מסכים למינוי סנגור". אף-על-פי-כן, החליט בית-המשפט בזו הלשון:
"...נוכח מורכבות התיק ולאור ע"פ 2535/98 בעניינו של מנדורי שהובא לתשומת ליבנו לאחרונה, למרות התנגדות מר תקומי וגם למרות החלטתנו הקודמת, אנו רואים למנות למר תקומי סנגור מהסנגוריה הציבורית חרף התנגדותו.
לאור האמור יימשכו היום ראיות בעניינים טכניים ככל שניתן ואשר אינם נוגעים ישירות למר תקומי. היה ויהיה צורך לשמוע את העדים דהיום פעם נוספת לאחר שימונה סנגור של מר תקומי, נרשה זאת נוכח הנסיבות".
ביום 23.2.05, בטרם החלה שמיעת עדויות המומחים, הגישה המשיבה 1 (להלן: המדינה) בקשה בכתב למנות את הסנגוריה הציבורית לייצג את המשיב בהתאם לסעיף 15(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בבקשתה ציינה המדינה כי "...אם גם הפעם יסרב הנאשם [המשיב] לשתף פעולה עם סנגורו, מתבקש בית-המשפט להבהיר לנאשם את ההשלכות של החלטתו". ביום 27.3.05 נעתר יושב-ראש ההרכב, השופט י' כהן, לבקשת המדינה בקובעו בזו הלשון:
"פרוטוקול הדיונים בתיק זה מלמד כי הינו
רצוף פניות למשיב, מר תקומי, למינוי סנגור.
לא למותר לציין שלא רק שחזרנו, ציינו והדגשנו מינוי סנגור אלא בשלב מסוים אף
כפינו סנגורים מהסנגוריה הציבורית אלא שהמשיב מאן לשתף עמם פעולה וגם כאן, רק
לאחר קבלת פנית הסנגור המחוזי, מר עוזי בכר, נעתרנו.
עובדתית, אנו במצב דברים בו למשיב אין סנגור ושעה שתמימי דעה אנו באשר לצורך - ולמרות הפניות הקודמות שלא נענו וההבהרות החוזרות ונשנות עד בלי די למשיב מר תקומי - אין מניעה למבוקש ואני נעתר לבקשה ומורה כמבוקש".
(ההדגשות במקור- ד.ב)
בהתחשב בהחלטה האמורה, מינה הסנגור הציבורי המחוזי את עו"ד וויליאם חאמד ועו"ד יוסף יעקובי לייצג את המשיב מטעם הסנגוריה הציבורית. בעקבות זאת, יצרו הסנגורים קשר עם המשיב אולם הלה הבהיר להם כי הוא אינו מעוניין בייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, כי לא ישתף פעולה עימם וכי הוא אוסר עליהם לנהל את הגנתו, לחקור בחקירה נגדית את עדי התביעה, לנקוט כל עמדה במהלך המשפט ולהציע הצעות ו/או להשיב להצעות במסגרת משא-ומתן במידה ויתקיים כזה במהלך ניהול התיק. על סירובו להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית חזר המשיב בפני בית-המשפט קמא בישיבה שהתקיימה ביום 7.4.05 בציינו: "אני לא מעוניין בסנגוריה הציבורית, משיקולים אישיים שלי. אם יהיה הסדר אני רוצה לשבת בעצמי". אף-על-פי-כן, קבע יושב-ראש ההרכב כי: "בשלב זה ולשלב זה ולמרות שמדובר במחזוריות סירוב על-ידי הנאשם תקומי, אני מותיר את ההחלטה בדבר המינוי מטעם הסנגוריה הציבורית על כנה".
ביום 16.5.05 הגישה הסנגוריה הציבורית בקשה נוספת לבית-המשפט קמא לשחרורה מייצוגו של המשיב, היא הבקשה נשוא הערעור בפנינו. לבקשה זו הצטרף המשיב בהסכמה. ביום 14.6.05 דחה בית-המשפט קמא את בקשתה האמורה של הסנגוריה הציבורית, בקובעו כי:
"לאור המכלול ולמרות תגובת הסנגוריה ושעה שבפנינו הודעת הנאשם מר תקומי אפי, אנו דוחים את הבקשה ומורים להותיר מינוי סנגורים מהסנגוריה הציבורית על כנם".
3. כנגד החלטה זו מופנה ערעורה של הסנגוריה הציבורית בפנינו. לטענת המערערת, נוכח סירובו של המשיב לשתף פעולה עם הסנגורים שמונו לו מטעם הסנגוריה הציבורית ונוכח העובדה כי המשיב אסר עליהם לנהל את הגנתו, אין תועלת בייצוגו על-ידה. לפי הטענה, העדר שיתוף הפעולה של המשיב עם הסנגורים שמונו לו אינה מאפשרת להם לנהל כראוי את הגנתו ולבצע חקירה נגדית הולמת למומחי התביעה המעידים בפני בית-המשפט קמא. מצב דברים זה עלול לפגוע בהגנת המשיב מחד גיסא, ובאמון הציבור בסנגוריה הציבורית מאידך גיסא. זאת ועוד; מאחר והמשיב אסר על הסנגורים שמונו לו לנהל את הגנתו, הרי ניהול הגנתו של המשיב עשויה לעלות כדי עבירה אתית שכן חובה על הסנגורים לפעול בנאמנות לטובת לקוחם. בנסיבות אלה, המשך ייצוגו של המשיב על-ידי הסנגוריה הציבורית נעדר הצדקה מהותית. נוכח סירובו של המשיב לשתף פעולה עם הסנגורים שמונו לו הרי ייצוגו על-ידם הוא למראית עין בלבד, ומהווה בזבוז מיותר של משאביה הציבוריים של המערערת. באי-כוח המערערת הוסיפו וטענו כי כבוד האדם של המשיב וזכותו לאוטונומית הרצון מחייבים כי יכובד רצונו שלא להיות מיוצג על-ידי הסנגוריה הציבורית לאחר שהוסברו לו ההשלכות הכרוכות בכך.