הנשיא א' ברק:
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיא מ' לינדנשטראוס והשופטים מ' נאמן וי' כהן) בתיק פ 310/02 מיום 22.9.03.
רקע עובדתי
1. כנגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של רצח בכוונה תחילה שבוצע כלפי אשתו (להלן - המנוחה) בדירתם. על פי הנטען בכתב האישום, בין המערער לבין המנוחה פרץ ויכוח. בעטיו של הויכוח נטל המערער ממטבח דירתם שני סכינים, התנפל על המנוחה ודקרה, כ- 30 דקירות, למוות. המערער הכחיש, בתשובה לכתב האישום, את המעשה המיוחס לו, אך הודה כי בין המנוחה לבינו פרץ ויכוח, אשר במסגרתו הטיחה בו המנוחה מילים קשות ואף דחפה אותו. עוד הוא טען, כי אינו זוכר את אירוע הדקירות וכי אינו יודע אם הוא ביצע את הדקירות, אך הודה בחקירתו במשטרה כי בזמן התרחשות העבירה לא היה בדירה איש מלבדו ומלבד המנוחה. כן נטען, כי התנהגות המנוחה עובר לדקירתה - דחיפת המערער והשמעת איום כי תגרום להוצאתו מהדירה חסר כל - מהווה "התגרות בתכוף למעשה", אשר שוללת את התקיימות יסוד העדר הקינטור, ההכרחי להרשעתו כנטען בכתב האישום (כנדרש בסעיף 301(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: חוק העונשין)). במהלך משפטו ובשלב הסיכומים העלה המערער טענות לעניין קבילותן של ההודעות אותן מסר במסגרת חקירת המשטרה. בעניין זה נטען, כי הודעותיו של המערער נגבו תחת לחץ ותוך מניעת מפגש עם עורך דינו של המערער.
פסק הדין של בית המשפט המחוזי
2. בית המשפט המחוזי פסק להרשיע את המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה (בהתאם לסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין). בית המשפט דחה את גרסת המערער, לפיה אינו זוכר את שאירע לאחר פרוץ הויכוח עם המנוחה. נקבע, כי אמרות המערער לאחר מעשה הרצח והודאותיו בחקירת המשטרה אינן מותירות מקום לספק באשר לאשמתו של המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה. בית המשפט עבר לבחון את התגבשותו של יסוד הכוונה תחילה בהתאם לשלושת המרכיבים המנויים בסעיף 301(א) לחוק העונשין (מרכיב ההכנה, מרכיב ההחלטה להמית ומרכיב העדר קינטור). בית המשפט קבע, כי נטילת שני סכינים מגבשת את יסוד ההכנה. ריבוי הדקירות בפלג גופה העליון של המנוחה, שבוצע תוך כדי רדיפתה בין כותלי דירת הזוג, מגבש את יסוד ההחלטה להמית. בעניין התקיימות יסוד העדר הקינטור שבסעיף 301(א) לחוק העונשין, בחן בית המשפט את האווירה המתוחה והקשה ששררה בין המערער לבין המנוחה בתקופה של שנה וחצי שקדמה למעשה הרצח, וקבע כי דבריה ומעשיה של המנוחה בסמוך לפני מותה לא עוררו במערער סערת נפש חריגה המצדיקה לחסות תחת "הגנת" הקינטור הסובייקטיבי. כך, בית המשפט ציין את העיקולים שהוטלו בעבר על זכויותיו כתוצאה מהליכי הגירושין שנקטה כנגדו המנוחה ואת צו ההגנה שהרחיקו מהבית למשך כשבועיים. על רקע זה, ולאור עדות המערער כי הוא "בסה"כ אדם שקט", נקבע כי לא התקיים אירוע חריג עובר למעשה הרצח, אשר מסביר את אובדן השליטה וסערת הנפש אליה נקלע המערער, לטענתו. בדונו בטענות המערער כנגד קבילות הודאותיו, קבע בית המשפט, לאחר שצפה בהקלטת חקירת המערער ושמע את עדויות החוקרים, כי אין ממש בטענות המערער. זאת ועוד, בית המשפט החליט שלא לבסס את הרשעתו על הודאה שנגבתה על ידי מדובב, מאחר שהאחרון לא העיד במשפטו של המערער. בגין הרשעתו של המערער בעבירת הרצח בכוונה תחילה נגזר עליו עונש מאסר עולם.
הטענות בערעור
3. על הרשעתו בדין הוגש (ביום 6.11.03) הערעור שבפנינו. בפי המערער ארבע טענות מרכזיות.
האחת, התנהגות המנוחה בסמוך להמתתה שוללת את התגבשות מרכיב העדר הקינטור, על יסודותיו הסובייקטיבי והאובייקטיבי.
השניה, היחשפות בית המשפט להודאת המערער, שנגבתה על ידי המדובב, הגם שבית המשפט מציין כי אינו מתחשב בהודאה זו לצורך ביסוס ההרשעה. בעניין זה הועלה החשש כי בית המשפט התקשה בהפרדת ההודאה שנגבתה על ידי המדובב משאר הראיות בתיק. הטענה
השלישית מופנית כנגד קבילות ההודאות שנגבו בחקירת המערער במשטרה. המערער טוען, כי החוקרים מנעו מעורך דינו של המערער להיפגש עימו והפעילו עליו לחץ ניכר בכדי לחלץ את הודאותיו.
הרביעית, בית המשפט המחוזי שגה בקביעת ממצאי העובדה והמהימנות בעניינו של המערער. המשיבה מבקשת לקיים את פסק דינו של בית המחוזי.
דיון
4. לאחר שנתתי דעתי למכלול החומר שבפני באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. ביחס לטענת הקינטור, הנני סבור כי אין מקום להתערב במסקנת בית המשפט המחוזי לפיה בהתנהלות המנוחה לא היה משום קינטור מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית. בעניין זה בית המשפט הניח, מבלי להכריע בדבר, כי גירסת המערער, באשר להתנהגות המנוחה עובר לרציחתה, נכונה. בחינת ההתנהגות הנטענת של המנוחה אינה מגלה התנהלות חריגה ביחס למתיחות ששררה בין בני הזוג במשך שנה וחצי לפני ביצוע העבירה, כעולה מעדותו של המערער (ראו, למשל, עמ' 2,9,12-13 לפרוטוקול הדיונים מיום 30.4.03). בדין קבע, אפוא, בית המשפט המחוזי, כי המערער לא איבד את השליטה על עצמו בעת שפרץ הויכוח בינו לבין המנוחה. ממילא אין מקום לקבל את טענות המערער ככל שהן מופנות כלפי התקיימותו של המבחן האובייקטיבי שבמרכיב העדר הקינטור.
5. אף דין טענתו
השנייה של המערער, בדבר היחשפות בית המשפט להודאה שנגבתה על ידי המדובב, לדחייה. בית המשפט המחוזי הוציא ראייה זו מחומר הראיות עליו השתית את הרשעת המערער, מבלי להכריע האם הראייה קבילה. בנסיבות אלה, אין בשאלת קבילות ההודאה האמורה כדי להשליך על הרשעתו של המערער. ואכן, המערער אינו מלין על כך שנעשה שימוש בראייה בלתי קבילה לצורך הרשעתו. טענתו היא טענת פסלות במהותה: עצם ההיחשפות של בית המשפט לראייה בלתי קבילה עלולה להשפיע על מסקנותיו משאר הראיות בתיק. טענה זו כבר עלתה בבקשת המערער לפסילתו של בית המשפט המחוזי. הבקשה נדחתה. ערעור שהגיש המערער על החלטה זו נדחה (ע"פ 3182/03 דרעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 29.4.03)). נפסק, כי:
"לא הוכח כי מדובר בראייה בעלת משקל כה רב אשר יש בה כדי להכשיל שופט מקצועי ... באשר לטענה כי הודאת המערער בפני המדובב, עלולה להשפיע על מסקנות בית המשפט באשר להודאות הנוספות בתיק, הרי שמדובר בשתי שאלות שונות הנבחנות בנפרד. אם כך, בית משפט מקצועי יוכל להתעלם מן הראיה, אם יוחלט שאינה קבילה, ועל כן, לא הוכח חשש ממשי למשוא פנים" (שם, שם).
בנסיבות אלה הנני סבור כי אין בטענת המערער בעניין היחשפות בית המשפט לראייה בלתי קבילה כדי להצדיק את ביטול הרשעתו, המעוגנת בממצאיו של בית המשפט המחוזי.
6. טענתו
השלישית של המערער נוגעת לקבילות הודאותיו כפי שהן נגבו בחקירת המשטרה. המערער טוען, כי מניעת פגישתו עם בא כוח, בטרם החלה החקירה שוללת את קבילות הודאותיו. דין הטענה להידחות. בית המשפט המחוזי קבע בעניין זה, כי:
"שקלתי טענותיה הנכבדות של ב"כ הנאשם בענין קבילות הודעותיו של הנאשם והיחס לו זכה במהלך החקירה, והנני סבור כי לטענות אלה אין כל בסיס ואין בהם כל ממש. על יסוד עדויותיהם של אנשי צוות החקירה, והצפייה בקלטות שנעשו בעת חקירותיו של הנאשם ..., ניתן לדעתי לקבוע, באופן ודאי, שהחוקרים התייחסו אל הנאשם באופן אנושי והוגן, ..., ולא נעשה מעשה כלשהו שהיה בו משום פגיעה בזכות מזכויותיו של הנאשם" (פיסקה 17 להכרעת הדין).
ואכן, מחקירתו הנגדית של מפקד צוות חקירת הרצח עולה, כי חקירת המערער החלה בסמיכות זמנים לבואו של בא כוח המערער. בנסיבות אלה מפקד צוות החקירה הפעיל את סמכותו לפי סעיף 34(ד) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו - 1996, וקבע כי אין לקטוע אותן פעולות הקשורות לחקירה שהיו עתידות להיערך באותה עת (כגון אזהרת המערער והתחלת פעולת ההקלטה). בית המשפט המחוזי לא מצא בהחלטה זו פגם. הנני סבור כי אין מקום להתערבותנו בקביעה זו. מכל מקום, בנסיבות המקרה אין בהחלטת ראש צוות החקירה משום פגם המצדיק את פסילת קבילות ההודאות שנגבו במהלך חקירה זו, אשר תועדה קולית וחזותית (ראו והשוו ע"פ 6613/99 סמירק נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 529, 555-556; ע"פ 5203/98 חסון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 274, 283-284). משכך הם פני הדברים, דין טענת המערער, בעניין קבילות הודאותיו, להידחות.
7. טענתו
הרביעית של המערער נוגעת לממצאים שקבע בית המשפט המחוזי על יסוד חומר הראיות שהונח בפניו. המערער חולק על ממצאיו העובדתיים של בית המשפט קמא. כן חולק הוא על המשקל שייחס בית המשפט לעדויות ולראיות מסויימות ול"התעלמותו" מראיות אחרות. אין בידי לקבל טענות אלה. כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים של הדרגה הראשונה, ככל שאלה מעוגנים בחומר הראיות (ראו, למשל, ע"פ 635/88 מדינת ישראל נ' אדרי, פ"ד מד(4) 227, 234; ע"פ 3029/00 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות, שכלל שמיעת עדויות ובחינת מהימנותן של הראיות השונות. אף עיון חוזר בחומר שבפני מחזק את מסקנותיו, כי המערער ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. משכך הם פני הדברים, לא מצאתי מקום להתערב בממצאי המהימנות ובקביעת העובדות של בית המשפט המחוזי.
אשר על כן, הערעור נדחה.
ה נ ש י א