1.
מהות הבקשה
בימ"ש מתבקש לקבוע כי הערעור שבכותרת הוגש במועד, לחילופין מטעמי זהירות מתבקש ביהמ"ש להאריך המועד להגשת הערעור.
2.
ואלה עיקרי העובדות, בקליפת אגוז, הצריכות לעניין:
2.1 בתאריך 13.06.06 הוגש כנגד המשיב כתב אישום, אשר יחס לו ביצוע עבירה של נהיגה ברכב במהירות העולה על המותר בניגוד לתקנה 54 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
2.2 בתאריך 1.01.07 בימ"ש לתעבורה (כב' השופט ד' לנדסמן) הטיל על המבקשת הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח בת 4124/06
"נוכח כל מה שהובא לעיל, ואי שביעת רצוני באופן פעולת התביעה במקרה דנן (אין כל טענה נגד התובע המלומד שמופיע בתיק שעושה כל שביכולתו לתקן את המצב ולהביא להבאת כל הראיות בפני בית המשפט) בכך שמלכתחילה אין כל חומר ראיות בידי התביעה, הנני מחייב את משטרת ישראל לשלם לכל אחד מהנאשמים בתיקים אלו הוצאות משפט בסך 3,000 ש"ח".
2.3 בתאריך 18.02.07 הגישה המבקשת את הערעור שבכותרת.
2.4 בתאריך 11.01.07 הרשיע ביהמ"ש את המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.
3.
עיקרי טענות הצדדים:
ציר המחלוקת בין הצדדים - סובב סביב השאלה : כיצד יש להתייחס להחלטה נשוא הערעור - האם כאל החלטת ביניים בפלילי - כך שהערעור הוגש בזמן, או שמא כהחלטה אזרחית - כך שהערעור לא הוגש במועד.
ב"כ המבקשת טוען, כי הערעור הוגש במועד הואיל וההחלטה נשוא הערעור היא החלטת ביניים בהליך פלילי, והכלל הוא שלא ניתן להגיש ערעור על החלטות ביניים בפלילים. מניין הימים לצורך הגשת ערעור צריך להתחיל מסיום ההליך העיקרי, דהיינו מועד מתן גזר הדין - ביום 11.01.07. לחילופין, מבקשת המבקשת להאריך המועד להגשת הערעור.
ב"כ המשיב טוען, כי המבקשת לא השכילה להציג טעם מיוחד מדוע יש להיעתר לבקשתה להאריך המועד. זאת ועוד, טעות משרדית או משפטית אינה מהווה טעם להארכת מועד. יתירה מכך, המבקשת לא הגישה תצהיר מטעמה, המפרט נסיבות המצדיקות הארכת מועד.
4.
החלטה :
יש לסווג את ההחלטה שכנגדה הוגש הערעור - כהחלטה אזרחית שחייבה הגשת ערעור אזרחי, משנקבע
"הואיל והחיוב בהוצאות הוא חיוב אזרחי, הרי בהעדר הוראת חוק המורה אחרת, אף הערעור על החיוב אינו יכול להיות אלא אזרחי". ראה ע"א 4845/95
שמחה ניר, עו"ד נ' מד"י, פ"ד מט (2), 639.
משהערעור הוא ערעור אזרחי, אין חולקין כי חלות הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן :
"התקנות").
המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא קבוע בחיקוק. משכך, הארכתו טעונה טעם מיוחד (תקנה 528 לתקנות).
"בדרך כלל, טעות בספירת הימים, אינה מהווה טעם מיוחד למתן ארכה (בש"א 3112/99 קהתי נ' יורשי המנוח זוהיר, דינים עליון נו 803). גם העובדה שמדובר באיחור של יום אחד בלבד אינה נחשבת, כשלעצמה, לטעם מיוחד למתן ארכה, שאם לא כן היה בכך משום שינוי במסגרת המועדים הקבועה בדין (ראו זוסמן סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר ש' לוין, בעמוד 897). עם זאת, אין מדובר בכלל בל יעבור. עוד לפני שנים רבות, הכיר בית המשפט בטעות בספירת הימים של עורך דין, אשר סבר בטעות כי בחודש מרס 30 ימים ולא 31, כטעם מיוחד למתן ארכה (ב"ש 31/58 עזבון שמריהו הבר נ' קולנוע שעריה, פתח תקווה, פ"ד יב 897). זאת ועוד, על פי הגישה הנקוטה בבקשה להארכת מועד, יש להביא בחשבון את מכלול נסיבות העניין, ובהן מידת האיחור וציפיותיו של בעל הדין שכנגד, בהחלטה האם הוכח טעם מיוחד למתן ארכה. הגישה הנהוגה סוכמה ע"י כבוד השופט ריבלין ברע"א 9073/01 פרנקו סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תקדין עליון (1) 2002 746, שם צויין כי : "לאחרונה חל ריכוך של ההלכה הנוקשה שנהגה עד כה בסוגיית הארכת מועד מחמת טעות. כך נפסק, כי אין לשלול בכל מקרה בקשה למתן ארכה בשל טעות שבדין, וכי מקום שעוצמת הפגיעה בציפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות זו כטעם מיוחד להארכת מועד. כך יהיה למשל, מקום בו נתן בעל הדין הודעה לבעל דין האחר ביחס לכוונתו להגיש ערעור או עתירה לדיון נוסף. לעתים, חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה כל מקרה ונסיבותיו". (בש"א 6184/02
דני ניסים נ' מעריב הוצאת מודיעין ואח' 26.08.02).
גישה זו מבוססת בין השאר, על תפיסה, הראה בזכות הערעור זכות יסוד.
"זכות הערעור היא זכות יסוד באופן שלכל אדם הזכות להישמע בבית המשפט, פעם בערכאה הראשונה ופעם בערכאת ערעור. אין בכך כדי לפטור אדם מלעמוד במועדים הקבועים בחוק. אולם כאשר אין הוא עושה כן, יש לבחון אם אכן מצדיקה התנהגותו, מניעת זכות הערעור ממנו" דברי כבוד השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 1441/02 פרץ נ' שטרן, לא פורסם". (בש"א 6184/02
דני ניסים נ' מעריב הוצאת מודיעין ואח' 26.08.02).
דברים אלה יפים למקרה שבפניי. איחור המבקשת הוא של שלושה ימים בלבד (בתוכם כלולים ימי שישי ושבת). יתירה מכך, הבקשה הוגשה לאחר שבית המשפט קיים קדם משפט אחד בלבד. בנסיבות אלה, לא נוצרה ציפייה אצל המשיבים כי לא יוגש ערעור. במצב זה, ונוכח מידת האיחור והסיבה לו, אני סבור כי הוכח טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת.
5. מותב
סעיף 37 (א) (2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע כהאי לישנא: