השופטת רונית רוזנפלד
1. לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 1.10.13 (הנשיא רמי כהן ונציגי הציבור מר יעקב בן הר וגב' אילנה מיכלסון; בל' 6332-05-13). בפסק הדין ביטל בית הדין האזורי את החלטת פקיד התביעות להפסיק תשלום קצבת ניידות למשיב, ובדבר חוב שנוצר לו עקב תשלום הקצבה, מיום 8.4.10.
הרקע לבקשה
2. לאחר הליכים שונים שהתקיימו בעניינו של המשיב הועמד שיעור מוגבלותו של המשיב בניידות על 40% החל מיום 8.4.10, לפי פריט ליקוי ד3 (חלקי) להסכם הניידות. במסגרת דיון בבקשה שהגיש המשיב להחמרת מצב, קבעה ועדה מדרג ראשון ביום 26.6.12 כי קיימת החמרה במצבו, וכי למשיב 50% מוגבלות בניידות לפי סעיף ליקוי ד3, רטרואקטיבית, החל מיום 8.11.10. על כך הגיש המוסד לביטוח לאומי ערר לוועדה הרפואית לעררים (ניידות) (להלן:
הוועדה). ביום 23.1.13 קיבלה הוועדה את ערעור המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) וקבעה כי לא ניתן ליישם את סעיף ד(3) לרשימת סעיפי הליקוי על הליקוי ממנו סובל המשיב. בהתאם, החליט המוסדלהפסיק את תשלום גמלת הניידות באופן רטרואקטיבי, החל מיום 8.4.10. למשיב נוצר כך חוב בגין גמלה ששולמה לו החל מיום 8.4.10.
3. נוכח זאת פתח המשיב בשני הליכים שונים בבית הדין האזורי: בהליך האחד , בו ניתן פסק הדין מושא בקשה זו, עתר המשיב נגד החלטת פקיד התביעות במוסד להפסיק את תשלום קצבת הניידות באופן רטרואקטיבי וכנגד יצירת החוב (בל' 6332-05-13).בהליך השני ערער המשיב על החלטת הוועדה. במסגרת זו ביקש להשיב את עניינו לוועדה בהרכב אחר נוכח פגמים משפטיים שנפלו לטענתו בהחלטתה (בל' 26878-02-13).
4.
בפסק הדין מושא בקשה זו קיבל בית הדין האזורי את תביעת המשיב וקבע כי הוועדה לא הזהירה את המבקש כי בכוונתה לשלול את אחוזי הנכות כמוגבל בניידות שקבעה לו הוועדה מדרג ראשון. משנפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה היא בטלה. בהתאם קבע בית הדין כי החלטות פקיד התביעות במוסד להפסיק את תשלום גמלת הניידות למשיב בעקבות החלטת הוועדה ויצירת החוב בגין גמלאות ששולמו למשיב בעבר בטלות אף הן, מאחר שאין להן על מה לסמוך. למעלה מן הצורך הוסיף בית הדין, כי לו הייתה החלטת הוועדה תקפה, לא היה ניתן להחילה באופן רטרואקטיבי, דהיינו, החל ממועד הקודם להגשת תביעת המשיב להחמרת מצב. זאת, בהתאם לתקנה 37א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן:
פסק דין הנשיא).
5. בפסק הדין שניתן בהליך השני ביום 30.9.13 (השופטת מיכל נעים דיבנר) קיבל בית הדין האזורי את ערעור המשיב על החלטת הוועדה, וקבע כי יש להשיב את עניינו לוועדה בהרכב חדש בצירוף הוראות, כדלקמן:
"
א. הועדה תזמן את המערער ותאפשר לו להתייצב בליווי ב"כ, תשמע את טענותיו ותערוך לו בדיקה קלינית; הועדה תעיין במסמכים הרפואיים שנוספו לו מיום בדיקתה הקודמת (23.1.13) ומיום המחרת, ותתייחס לבעיה הרפואית המתוארת ברגלו השמאלית של המערער. הועדה תתייחס בשנית ל"חוסר היציבות" של המערער ותפרט את קביעתה בעניין זה.
ב. הועדה תעיין בצילומי ה-
MRI
ולא רק בפענוחי הצילומים ותבדוק בשנית אם אכן עולה מהצילומים חשד לקרע של רצועה נוספת בברכיו של המערער כטענתו. הועדה תנמק את קביעתה.
ג. ככל שלאחר שתערוך הועדה בדיקות אלו, תגיע הועדה למסקנה כי יש מקום להפחית את אחוזי הניידות שנקבעו למערער, כפי שהיו לו ערב הגשת התביעה להחמרת מצב - תודיע על כך למערער ותאפשר לו להציג בפניה נימוקיו כנגד אותה מסקנה.
ד. ככל שהחלטת הועדה תהיה שונה מהחלטות הועדות הקודמות שהחליטו ליישם את סעיף ד-3 בעניינו של המערער (ולו באופן חלקי) - תנמק הועדה מדוע החלטתה שונה מהחלטות אלה.
ה. הועדה תציין במפורש את מועד תחולת קביעתה, ככל שתהיה."
בית הדין הוסיף וקבע ש"
שאלה נפרדת היא, האם רשאית הועדה, בדיון בהחמרת מצב, לקבוע כי מצבו של התובע
הוטב רטרואקטיבית תוך שהיא למעשה פוסלת קביעות של ועדות קודמות (והדגש הוא על מישור הזמן) ולא ממועד ההחלטה בלבד. בשלב זה אינני נדרשת לדון בשאלה זו, באשר הועדה הנדונה כלל לא קבעה את מועד התחולה של החלטתה והיא תידרש לעשות כן, במסגרת ההוראות שיפורטו בסוף פסק הדין [ההוראות לעיל, ר.ר.]." (להלן:
פסק הדין המחזיר, ההדגשות במקור, ר.ר.).
6. המוסד לביטוח לאומי הגיש ערעור על פסק דין הנשיא. בין היתר נטען בערעור כי פסק דין הנשיא ופסק הדין המחזיר סותרים זה את זה. הותרת פסק דין הנשיא על כנו מאיינת את החזרת העניין לוועדה בהתאם להנחיות שניתנו בפסק הדין המחזיר. כמו כן, משמעות ביטול החלטת הוועדה תוביל לכך שבנסיבות העניין ממילא תתכנס ועדה חדשה בעניינו של המשיב, וראוי כי הוועדה בהרכבה החדש תפעל על פי ההנחיות הברורות של פסק הדין המחזיר, וזאת למען קיומו של הליך יעיל המונע התדיינויות מיותרות. עוד נטען בערעור המוסד כי בפסק הדין המחזיר נקבע כי יש לזמן את המשיב לדיון לפני הוועדה, וכי אם תגיע הוועדה לכלל מסקנה כי יש להפחית את אחוזי הנכות כמוגבל בניידות עליה לאפשר לו להציג נימוקיו בעניין. בכך נותן פסק הדין המחזיר מענה למסקנת פסק דין הנשיא לפיה טעתה הוועדה טעות משפטית בכך שלא הזהירה את המשיב בטרם שללה לו את אחוזי הנכות כמוגבל בניידות. כך, גם לא היה מקום להסתמך על תקנה 37א לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, מאחר שסעיף 20 לתוספת ב' להסכם הניידות דן בבדיקה מחודשת על פי הסכם זה.
הבקשה לעיכוב ביצוע
7. לאחר הגשת הערעור ביקש המוסד לביטוח לאומי לעכב את ביצוע פסק דין הנשיא. בבקשה נטען כי פסק דין הנשיא מבטל הלכה למעשה את פסק הדין המחזיר. נוכח הסתירה בין שני פסקי הדין סיכויי הצלחת המוסד בערעור גבוהים. אשר למאזן הנוחות נטען כי מאחר שמדובר בשאלות עקרוניות ובמצב בו קיימים שני פסקי דין סותרים, אם יבוצע פסק דין הנשיא יאויין פסק הדין המחזיר ויישמט הבסיס לערעור. הדבר יפגע באיזון הנדרש בין הצדדים. כמו כן, אין זה ראוי לקיים דיון מול הוועדה הרפואית לעררים על בסיס שאלה משפטית שנויה במחלוקת. מנגד, זכויותיו של המשיב לא תפגענה מאחר שאם יידחה הערעור תקבע לו זכאות לגמלה והוא יקבל את מלוא זכויותיו על פי חוק.
8. המשיב הודיע על התנגדותו לבקשה מן הטעם שערעור המוסד מבוסס על טענה שאין לה תימוכין, כאילו קיימת סתירה בין שני פסקי הדין. המשיב מדגיש כי בשני פסקי הדין הגיע בית הדין האזורי לאותה מסקנה בדבר בטלות החלטת הוועדה ובטלות החלטת פקיד התביעות בעקבותיה. ההבדל בין שני פסקי הדין הוא האמירה בפסק הדין המחזיר לפיה אין סמכות הוועדה מוגבלת לטענות בערר המוסד, כשמיד לאחר מכן נקבע כי בשלב זה אין בית הדין נדרש לדון בשאלה. ערעורו של המוסד נסמך על אמירה זו שאין לה משמעות מעשית. נוכח זאת טען המשיב כי המוסד לא הבהיר מדוע סיכוייו להצליח בערעור טובים. עוד הוסיף המשיב כי המוסד לא ערער על פסק הדין המחזיר. למעשה, מנסה המוסד לעקר את משמעותו האמיתית של פסק הדין המחזיר באמצעות בקשתו לעיכוב ביצוע והיא, כי בשלב זה יש להמשיך ולהעניק למשיב את ההטבות על פי הסכם הניידות. המבקש ציין כי ככל שיתקבל הערעור יהיה ניתן לקזז את החוב ככל שייווצר לטובת המוסד מן הגמלאות המשולמות לו. משכך, אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין.
9. בתשובתו לתגובת המשיב מבהיר המוסד כי פסק הדין המחזיר קובע שנוכח הטעויות המשפטיות שנפלו בהחלטת הוועדה, יוחזר עניינו של המשיב לוועדה בהרכב חדש. לפיכך, יידון עניינו של המשיב בשנית, על כל המשתמע מכך, כולל שאלת מועד תחולת המוגבלות בניידות. לעומת זאת, פסק דין הנשיא מבטל את החלטת הוועדה וקובע כי המצב שקדם לה הוא חלוט. לא ניתן לפעול על פי שני פסקי הדין גם יחד, ואם ייקבע בערעור שפסק דין הנשיא עומד בעינו, יבוטל הלכה למעשה פסק הדין המחזיר.
הכרעה