בפני בקשה שכותרתה "
בקשה לביטול גזר דין", אך כעולה מתוכנה הבקשה הינה למעשה בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם [להלן: "
המבקש"] ביום 6.9.2012 ובמסגרתו הורשע הנאשם בהעדרו, לאחר שזומן כדין ולא התייצב, ונידון במסגרת גזר הדין לתשלום קנס בסך 3,000 ש"ח.
ראוי לציין כי כתב האישום הוגש לאחר שלמבקש ניתן דו"ח מסוג ברירת משפט, והמבקש ביקש להישפט בגינו. ביום 18.3.2012 התייצב המבקש לישיבת מענה בפני כב' השופט ברסלר גונן, והתיק נקבע בנוכחותו להוכחות ליום 6.9.12 לאחר שכפר.
לטענת המבקש, התיק אמנם נקבע להוכחות על פי בקשתו, אך לאחר מכן הודיע למשיבה באמצעות מחלקת הגביה של העירייה על כך שברצונו לחזור בו מבקשתו להישפט ולשלם את הקנס המקורי, וזאת מאחר והמבקש עבר מקום מגורים והתקשה להגיע לבית המשפט.
לטענת המבקש, אחת מנציגות המשיבה, השיבה לו כי הנושא יטופל. לדבריו, לאור זאת, הניח כי הדיון בבית המשפט התייתר, והמתין לקבלת שובר תשלום בדואר לעניין הקנס.
לטענת המשיבה, בתגובתה, לא רק שטענותיו העובדתיות לא נתמכו בתצהיר, אלא שאם אכן היה בדעתו לפנות למשיבה, היה עליו לפנות אל המשיבה עצמה, דהיינו, הלשכה המשפטית של עיריית באר-שבע ולא לפקידה זו או אחרת באגף הפיקוח. המשיבה אף הדגישה כי המבקש כלל לא ציין את שמה של אותה פקידה אשר לטענתו, אליה פנה, ואשר הבטיחה לו כי יישלח לו שובר תשלום בדואר. המשיבה אף הדגישה, כי לא נגרם כל עיוות דין למבקש בגין הרשעתו, שכן המבקש למעשה הודה בביצוע העבירה.
דיון
הבסיס לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הנאשם הינו בסעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיו בית המשפט רשאי לבטלו "
אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין".
שני תנאים, שאינם מצטברים, נדרשים לביטול פסק דין. האחד - קיומה של סיבה מוצדקת לאי התייצבות, והשני - מניעת עיוות דין. ככל שאין חשש לעיוות דין, לא יבוטל פסק הדין, אלא אם קיימת סיבה מוצדקת להיעדרות:
"נחזור ונזכיר בהקשר זה, כי בשלב הדיון בבקשה הסתיים ההליך הפלילי, המבקש הורשע ודינו נגזר. על מנת לשכנע את בית המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק הדין, ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא, שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי התיצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום לב, אינה יכולה להצדיק אי הופעה לדיון... ...דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנוגעת מחוסר תשומת לב של הנאשם עצמו. יחד עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש - וזו האפשרות השניה - שאי היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל. כך לדוגמה, אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה כלל לא שהה בתוך גבולות המדינה.
בנסיבות אלה, החלטה שלא לבטל את פסק הדין תגרום למבקש עיוות דין שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו".
רע"פ 9142/01 סוראיה איטליא ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 2077 , 2082 (2003).
מן הכלל אל הפרט, המבקש הגיש בקשה להישפט, הוגש נגדו כתב אישום לבית המשפט והמבקש התייצב לדיון ביום 18.3.2012, בפני כב' השופט ברסלר-גונן. בישיבת המענה אמר המבקש: "
אני מודה בכך שעישנתי בתאריך ובשעה ובמקום המצויינים בכתב האישום... ...מבחינת מקום העבודה שלנו זה מוגדר כמקום עישון... ...אין שם שלט שאסור לעשן. אם הייתי יודע שאסור הייתי יוצא...".
בית המשפט קבע מועד להוכחות ביום 6.9.2012, והדגיש בהחלטתו, כי: "
תשומת לב הנאשם שלא יקבל הזמנה נוספת, אם לא יתייצב לישיבת ההוכחות, ניתן יהיה לדון אותו בהעדרו".
מן האמור לעיל עולה כי לא רק שהנאשם הוזמן כדין למועד הדיון, אלא שהנאשם אף הוזהר על ידי שופט כי באם לא יתייצב, ניתן יהיה לדונו בהעדר.
בבקשתו , טוען המבקש כי שינה עמדתו וחפץ לשלם את הקנס המקורי שנקבע בצד ברירת המשפט, וכי פנה לפקידה אלמונית בעיריית באר-שבע בעניין זה.
סבורני, כי אין באמור לעיל, בכדי להצדיק את אי התייצבות המבקש לדיון ואת ביטול פסק הדין.
משנקבע מועד להוכחות בפני הנאשם, לאחר שכפר, הרי שעליו לבקש מבית המשפט לאפשר לו לחזור בו מכפירתו, ומכל מקום, לכל הפחות, היה עליו להודיע מבעוד מועד לבית המשפט, אשר ייחד פרק זמן ביומנו לשם שמיעת דיון הוכחות, ולבקש מביהמ"ש לבטל הדיון. למצער היה על הנאשם לברר באופן אקטיבי מה עלה בגורל בקשתו.
המבקש לא תמך טענותיו העובדתיות בתצהיר ומכל מקום הנתונים הערטילאיים שסיפק, מנעו ומונעים מן המשיבה אפשרות לבדוק את אמיתות טענותיו.