זו בקשת הנאמנים בהקפאת הליכים ליתן להם הוראות לוותר על נכסים מכבידים, דהיינו הסכמי שכירות לנכסי מקרקעין שכרתה החברה, טרם הקפאת ההליכים, עם בעלי נכסים (המשיבות 7-1, להלן: "המשיבות"). המקרקעין הם חנויות (שטחים מסחריים) ששימשו את החברה ואת חברת האם שלה בפעילותן למכירת מוצרי צריכה לציבור. לחלופין הנאמנים מבקשים לפצות את המשיבות בגין ביטול הסכמי השכירות בסכומי פיצוי השווים לדמי שכירות בגין כל נכס עבור תקופה של 30 יום.
המשיבות מתנגדות לבקשה ובפי כל אחת מהן טענות מטענות שונות, כאשר טענתן העיקרית המשותפת שיש לפצותן בסכומים העולים פי כמה על הסכום שהציעו הנאמנים. בפי משיבות אלו ואחרות טענות באשר לתום ליבם של הנאמנים, אם מפני שנכס זה או אחר איננו נכס מכביד כלל, או שלמצער הדבר לא הוכח, אם מהטעם שאפשר וצריך היה להודיען על אודות רצון הנאמנים לוותר על הנכסים במועד מוקדם יותר, ואם מחמת שהנאמנים הציגו מצג שהנכס ימשיך לשמש את מי שירכוש את עיסקי החברה.
כונס הנכסים הרשמי מסכים לבקשה ומשאיר לשיקול דעת בית המשפט את שיעור הפיצוי.
רקע
החברה עסקה בהפעלת רשת של 51 חנויות למכירת מוצרים לאחזקת הבית, לכלי רכב ולפעילות הידועה כ"עשה זאת בעצמך". אחדות מהחנויות שימשו את חברת האם (שאף היא נמצאת בהקפאת הליכים).
הצו הראשון להקפאת הליכים נגד החברה ניתן ביום 18.1.12, למשך שבוע אחד. בצו זה הורה בית המשפט על מינוי הנאמנים. ביום 26.1.12 הורה בית המשפט על המשך הקפאת ההליכים לשלושה חודשים, ולאחר מכן שב והורה על המשך הקפאת ההליכים. כאן אולי המקום לציין כי הנאמנים פנו בבקשה למנוע ממשכירי נכסים להפסיק את הסכמי השכירות עקב הקפאת ההליכים, וזאת כדי להבטיח את מכירת פעילותה של החברה; בית המשפט נענה לבקשה.
מלכתחילה חיפשו הנאמנים רוכש לעסקי החברה אשר ימשיך ויפעיל את עסקיה. ואכן, ביום 22.2.12, כחודש ימים לאחר הפנייה הראשונית לבית המשפט בבקשה להקפאת הליכים, אישר בית המשפט הסכם למכירת פעילותה ונכסיה של החברה לחברת אלקטרה מוצרי צריכה (1970) בע"מ (להלן: "אמ"צ"). המכירה לאמ"צ הותנתה באישורו של הממונה על ההגבלים העסקיים, וזה נתן אישורו ביום 8.3.12.
ביום 12.3.12 פנו יותר מ 1,000 עובדי החברה בבקשה לפירוקה, וביום 18.3.12 ניתן צו פירוק זמני שייכנס לתוקף עם סיום הקפאת ההליכים; הנאמנים מונו מפרקים זמניים, החל ממועד כניסתו לתוקף של צו הפירוק. ביום 18.3.12 פנו הנאמנים בבקשה שלפניי.
הכרעה
לאחר שמיעת הטענות ועיון בהן אני סבור שלא נפל פגם בהתנהגות הנאמנים בקשר עם ההליכים שקדמו לבקשה זו ועם עצם הגשתה (בהערת אגב אומר שאפילו היה נופל פגם שכזה, לא היה בו, כשהוא לעצמו, כדי לזכות את המשיבות בפיצויים על חשבון הנושים האחרים).
מלכתחילה היה זה מחובתם של הנאמנים לשמור על החברה כעסק חי, כדי לאפשר מכירת פעילותה לרוכש אשר ימשיך בה לטובת כל המעורבים. בסד הזמנים הקצר והדוחק שבו היו הנאמנים נתונים, וכאשר ההחלטה אם יש מקום להמשיך בפעילותו של כל אחד מהסניפים היא בסופו של דבר החלטה של הרוכש, לא היה מקום לסגור סניף זה או אחר, או לפנות בבקשה דנן במועד מוקדם יותר, אפילו היה לפני הנאמנים דוח שהכינה החברה כי בכוונתה לסגור סניף פלוני שאינו רווחי. הרי כלל פעילות החברה הייתה הפסדית, ולא על הנאמנים היה לברור אילו סניפים ראוי לסגור מלכתחילה.
לא היה גם מקום לכפות על הנאמנים לחייב את הרוכשת לקבל עליה את כל חוזי השכירות של כל סניפי החברה, על קרבם ועל כרעיהם, אפילו הרוכשת מתנגדת ליטול עליה אחד או יותר מהסניפים ומחוזי השכירות לגביהם. חיוב שכזה לא היה מעשי ובוודאי היה מביא להפחתה של ממש בתמורה ששילמה הרוכשת.
דומים הדברים באשר לטענה כי לא הוכח שסניף אלמוני הוא הפסדי וכי היה מקום לבחון את פעילותו במשך תקופה ארוכה יותר, או בתקופת המכירות שלקראת חג הפסח. אפילו היו הנאמנים מודיעים על רצונם לוותר על סניף זה או אחר במועד מוקדם יותר (ועוסקים אנו בתקופה שאינה עולה על שבועות אחדים), עדיין לא היה בכך כדי לסייע למשיבות או למי מהן לרפא את נזקיהן, ואף לא נטען כי משיבה כלשהי הפסידה שוכר פוטנציאלי שהיה מוכן לשכור את הנכס אילו עמד זה להשכרה שבועות בודדים קודם למועד שבו הודיעו הנאמנים שברצונם להשתחרר ממנו.
כאמור גם לא מצאתי ממש בטענה שהיה על הנאמנים לבקש להשתחרר מנכסים מכבידים קודם לאישור הסכם המכירה לאמ"צ. טענה זו מקדימה את העגלה לסוסים שהרי בטרם אישור המכירה לרוכש פלוני, לא היה מקום לקבוע שנכס זה או אחר מכביד, ואילו לאחר אישור המכירה לאמ"צ צריך היה להמתין לשכלול המכירה באישור הממונה על ההגבלים העסקיים, שאילו סירב מתן אישורו היה צורך להמשיך בהליכי המכירה לרוכש אחר.
אין לחייב את הנאמנים להמשיך ולשכור את הנכסים ואף אין מקום לחייבם לאתר שוכרים חלופיים. חזקה על בעלי הנכסים, המשיבות, שיעשו את המיטב להקטין את נזקיהם ולהשכיר את הנכסים במועדים המוקדמים ביותר ובתנאים הטובים ביותר עבורם.
אין צריך לומר שלא היה ואין מקום לכפות על אמ"צ להמשיך ולשכור את הנכסים מהמשיבות. אמ"צ הציעה הצעתה לרכישת נכסי החברה, וכאמור לא היה מקום לחייבה לקבל על עצמה חוזים שסברה שאין הם כדאיים עבורה.
מכאן לאומד הפיצוי שיש לפסוק למשיבות.
החוק (פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983) עוסק בנושא של ויתור על נכסים מכבידים בסימן ד' של פרק ט"ו (סעיפים 360 - 365). הכלל הוא כי מפרק, וכך גם נאמן בהקפאת הליכים, רשאי לוותר על נכס מכביד באישור בית המשפט (ס' 361). נכס מכביד לענייננו מוגדר "
חוזים ללא רווח" (ס' 362). בית המשפט רשאי, "
בבואו ליתן רשות לוויתור ... להתנות את מתן הרשות ... הכל כפי שייראה לו צודק".
אין החוק קובע אמות מידה לתנאים שרשאי בית המשפט להתנות למעט הכלל הרחב "
כפי שייראה לו צודק".