מונחת בפני בקשת המבקשים כי אורה על הפחתת סכום בסך של 800,399.84$ דולר ארה"ב מסך תביעת החוב שהגישה המשיבה 2 (להלן: "המשיבה"), ואשר אושרה על ידי המשיבה 1, המנהלת המיוחדת לחברת מתן נגב שרימפס בע"מ (בפירוק) (להלן: "המנהלת המיוחדת").
הן המבקשים והן המשיבה הינם בעלי מניות בחברה.
המבקשים טוענים כי לא היה מקום כי המנהלת המיוחדת תאשר את סכום תביעת החוב שהגישה המשיבה בסך של 800,399.84$, זאת היות ומדובר בסכום אשר הושקע על ידה בחברה, בשני חלקים, ואין עסקינן בהלוואת בעלים, כפי שהחליטה המנהלת המיוחדת.
המדובר בחברה אשר הוקמה למטרת גידול סרטניות (שרימפס) במים מליחים, ושיווקם בארץ ובעולם. מקריאת כתבי הטענות עולה כי המשיבה התקשרה עם החברה בימים 26.3.99 ו 13.2.00 בשני הסכמים, לפיהם השקיעה המשיבה סכום כולל של כ 800,399.84$.
הסוגיה העיקרית העומדת בפני עוסקת אם כן בשאלת סיווגם של אותם כספים
;
היינו, האם מדובר בהלוואת בעלים, או שמא מדובר בהשקעה במניות החברה.
לאחר שעיינתי בהסכמי ההשקעה, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורה אני כי דין הבקשה להידחות. זאת מן הטעמים הבאים;
לשון סעיף 4.1 להסכם ההלוואה הראשון קובעת באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי מדובר בהשקעה שנעשתה על דרך
הלוואת בעלים;
"החברה מתחייבת בזאת להקצות למשקיע, והמשקיע מתחייב בזאת לרכוש מאת החברה, בדרך של הקצאה, 388 מניות רגילות של החברה (להלן - "המניות המוקצות"), תמורת סך בש"ח השווה, לפי השער היציג של הדולר ביום התשלום בפועל, ל - 500,399.84$ (להלן - "התמורה") אשר יושקע, לבד מערכן הנקוב של המניות,
כהלוואת בעלים לחברה"
(ההדגשה שלי - ו.א.)
.
אף סעיף 4.2 להסכם השני קובע;
"כל כספי התמורה, למעט ערכן הנקוב של המניות המוקצות,
יועמדו כהלוואת בעלים לחברה, אשר כנגדה תנפיק החברה למשקיע שטר הון צמית, שאינו נושא ריבית והצמדה"
(ההדגשה שלי - ו.א.)
.
אם כן, לבד מאותן מניות שהוקצו למשיבה בערכן הנקוב, הונפקו לה גם שני שטרי הון צמיתים, שאינם נושאי ריבית והצמדה. לטענת המבקשים, רישום סכום ההשקעה כ"הלוואת בעלים" אמור היה להיעשות לתקופה זמנית בלבד; זאת עד למועד בו תשקיע החברה ברכוש קבוע על מנת ליהנות ממעמד של "מפעל מאושר", שאמור היה להתקבל ממשרד החקלאות. שטרי ההון הונפקו לטענתם על מנת ליתן בידי החברה אפשרות להמיר את אותן הלוואות בעלים להון מניות, ובכך לסלול את הדרך לקבלת כספים והטבות כ"מפעל מאושר".
סעיף 4.7 להסכם הראשון וסעיף 4.3 להסכם השני, קובעים את אופן המרת ההלוואה נשוא השטרות, להון מניות החברה. לשון הסעיפים זהה;
"החברה תהא רשאית,
לפי שיקול דעתה הבלעדי ובתום לב, להמיר את ההלוואה נשוא השטר, להון מניות בדרך של הקצאת מניה נוספת תמורת ערכה הנקוב, בתוספת פרמיה על אותה מניה בגובה מלוא סכום ההלוואה"
(ההדגשה שלי - ו.א.)
.
בין לבין,
לא
נתקבלו כספים מהמדינה במסגרת של "מפעל מאושר". המבקשים טוענים בעצמם, כי בחודש מרץ 2002 הגיעה החברה אל עברי פי פחת, וכי לכל המנהלים היה ברור, כי תחזיות החברה לא תתממשנה והיא לא תיזקק עוד למעמד של "מפעל מאושר". לפיכך, לטענת המבקשים, ביום 22.3.02 התכנסה מועצת המנהלים של החברה והחליטה על פירעון שטרי ההון והמרתם להון מניות, ברוב של שלושה נגד אחד, זאת משום שהצורך בקיומם של אותם שטרי הון פג. זאת ועוד; המבקשים לא התחשבו בהצבעתו הנגדית של מר יצחק יאנג, בעל השליטה במשיבה, בטענה כי היה מנוע מלהשתתף בדיון ובהצבעה, בהיותו בעל עניין אישי מובהק בתוצאותיה. המבקשים טוענים כי ההחלטה על פירעון שטרי ההון נעשתה בהתאם להוראות הסכמי ההלוואה, על פי שיקול דעתה הבלעדי של החברה, ומשהפכה הלוואת הבעלים להשקעה תמורת מניות, שגתה המנהלת המיוחדת בהחלטתה לאשר את תביעת החוב שהגישה המשיבה.
לא ירדתי לסוף טענתם של המבקשים, כי משהיה ברור שמעמד של "מפעל מאושר" לא יינתן, החברה הייתה חייבת להחליט על המרת שטרי ההון להון מניות וכי כל החלטה אחרת היתה נתפשת כחוסר תום לב ואף כניסיון להעדפת נושים. סבורה אני, כי ההיפך הוא הנכון. הנפקת שטרי ההון התבצעה על מנת ליתן בידי החברה את האפשרות להמיר את ההלוואות להון מניות, ובכך לסלול את הדרך לקבלת כספים והטבות כ"מפעל מאושר". משהיה ברור כי מעמד זה לא יינתן, וכי החברה צועדת אל עברי פי פחת, כלשון המבקשים עצמם, הרי שכלל לא ברור לי הצורך באותה המרה.
זאת ואף זאת; לא השתכנעתי, וזאת בלשון המעטה, כי ההחלטה שנתקבלה באותה אסיפת מנהלים לכאורה, נתקבלה בתום לב, על פי הדרישה הברורה בהסכמים (וראה הדגשתי בסעיף 4.7 להסכם הראשון וסעיף 4.3 להסכם השני). מקריאת כתבי הטענות עולה כי כבר במהלך שנת 2001 פרץ סכסוך קשה בין המשיבה לבעלי המניות בחברה. סכסוך זה אף הובא לפתחו של בית המשפט המחוזי בת.א. 2274/01. כפועל יוצא של כל אותם סכסוכים, שרר קיפאון במוסדות החברה, עד שביום 14.11.02 מונתה המנהלת המיוחדת בתוארה כיום, למפרקת זמנית של החברה. אותה התכנסות ביום 22.3.02 התרחשה כשהיה היה ברור לכל כי החברה עומדת לקרוס, ולכן, בהתחשב בעיתוי קבלת ההחלטה לכאורה, במצב החברה, בקיפאון ובמבוי הסתום שבניהולה, סבורה אני כי אותה החלטה על פירעון שטרי ההון להון מניות,
נעשתה בחוסר תום לב, כמהלך חד צדדי, כוחני,
חסר תועלת ותכלית כנגד המשיבה, וזאת
בניגוד להסכמי ההלוואה ועל כן אין לאשר אותה. לפיכך צדקה המנהלת המיוחדת כשסברה אף היא כי אותה החלטה התקבלה בחוסר תום לב וצדקה היא כשאשרה את תביעת החוב.
בהגיעי למסקנה הברורה, כי אותה החלטה על פירעון שטרי ההון התקבלה בחוסר תום לב, לא ראיתי צורך לדון בשאר הטענות שהעלו הצדדים, אותן טענות פורמאליות לעניין הפורום והרוב הדרוש לקבלת החלטות בדירקטוריון, וטענות ההשתק כנגד המבקשים. משהחלטתי כי ההחלטה על פירעון השטרות נעשתה בחוסר תום לב ובניגוד להסכמים, הרי שהלוואת הבעלים נותרה הלוואת בעלים, והחלטת המנהלת המיוחדת לאשר את תביעת החוב התבצעה כדין.
בנסיבות העניין, ישאו המבקשים בהוצאות המנהלת המיוחדת בנוסף לשכ"ט בסך 10,000 ש"ח, כמו גם בהוצאות המשיבה בנוסף לשכ"ט בסך 10,000 ש"ח. הסכומים יהיו בתוספת מע"מ כדין, צמוד עד ליום התשלום בפועל.
המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.