1. בבית המשפט המחוזי בחיפה מתבררת תביעת המבקשת, תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה בתאונת דרכים מיום 13.8.2005 (ת"א 966/06).
בית המשפט הורה ביום 18.3.2010 על הגשת תצהירי עדות ראשית של עדי שני הצדדים. המבקשת ועדיה הגישו תצהירי עדות ראשית ביום 15.8.2010 וביום 16.8.2011. מהחומר שלפני עולה שהמשיבה לא הגישה תצהירים. בגדרה של ההתדיינות מינה בית המשפט מספר מומחים רפואיים מטעמו, וחלקם אף נחקרו. עתה נקבע מועד לשמיעת יתר העדים.
ביום 30.4.2012 הגישה המבקשת בקשה להורות למשיבה להעביר לעיונה את "כל חומר החקירה וסרטי המעקב שבכוונתה להגיש כראיה". בקשה זו נדונה בדיון שהתקיים ביום 21.5.2012. באי-כוח המבקשת חזרו על הבקשה, ובא-כוח המשיבה טען, שגילוי הראיות שהמשיבה מתכוונת להגיש, עוד בטרם לחקירת המבקשת, עלול לפגוע ביכולת להגיע לחקר האמת באמצעות חקירתה הנגדית של המבקשת. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' וילנר), החליט שלא להורות למשיבה, לעת הזו, למסור את "חומר החקירה" לידי המבקשת, שכן: "אחת הסוגיות המשמעותיות השנויות במחלוקת בין הצדדים היא סוגיית מהימנותה של התובעת". המבקשת מבקשת כי תינתן לה רשות לערער על ההחלטה האמורה.
2. המבקשת עומדת בבקשתה על כך שעל פי ההלכה הפסוקה, הכלל הוא גילוי מלא ו"משחק בקלפים גלויים", ומדגישה כי ענייננו במצב שבו התובע כבר הקדים והגיש את עדויות עדיו בתצהירי עדות ראשית, ובשלב זה בוודאי שהוא זכאי לעיין בחומר שבידי הנתבע, חומר שאותו הנתבע מעונין להגיש כראיה מטעמו.
נטען, כי מכיוון שהמשיבה מסרה שבכוונתה להגיש את החומר שבידה (שנראה שהוא כולל עדויות חוקרים פרטיים ותוצרים של חקירתם, כגון הקלטות או תיעוד וידאו), דהיינו - אין מדובר בחומר שנטען לגביו חיסיון, המשיבה חייבת להציג למבקשת את החומר האמור. כזכור, המבקשת כבר הגישה את התצהירים מטעמה זה מכבר ואין בידה לשנות את גרסתה העובדתית.
עוד נטען, כי המשיבה כלל לא ביקשה לפטור אותה מהגשת תצהירי חוקרים עד לאחר סיום שמיעת עדי המבקשת, והחלטת בית המשפט שקבעה את המועדים להגשת תצהירי העדות הראשית עומדת בתקפה ולא קוימה על-ידי המשיבה.
3. לאחר עיון בטענות המבקשת החלטתי שאין מקום ליתן למבקשת רשות לערער, זאת אף מבלי שיהא צורך לבקש את תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור.
4. תחילה לטענתה האחרונה הנ"ל של המבקשת, לפיה די בכך שהמשיבה לא צייתה להוראת בית המשפט שקבעה מועד להגשת תצהירי עדות ראשית, ולא ביקשה דחייה להגשת תצהיריה: אכן, מן הראוי היה שהמשיבה תבקש שההחלטה שקבעה מועד להגשת תצהירי העדות הראשית מטעמה תשונה נוכח רצונה להגיש מה שמכונה "תצהירי חוקרים" רק לאחר סיום חקירת המבקשת ועדיה. מהחומר שלפני נראה שהמשיבה לא עשתה כן. ואולם, ההחלטה נשוא בקשת רשות הערעור היא הלכה למעשה, גם אם במשתמע, החלטה המתירה למשיבה שלא להגיש את עדויות עדיה בתצהירים על-פי המועד שנקבע להגשתם. זאת ועוד, הטענה האמורה לא נטענה על-ידי המבקשת בבית משפט קמא, לא בבקשה בכתב שהוגשה ביום 30.4.2012 ולא בדיון מיום 21.6.2012. לפיכך אין בטענה הנ"ל, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן רשות ערעור.
5. בבקשתה מזכירה המבקשת את פסק דינו של המשנה לנשיא ש' לוין ברע"א 4249/98 סוויסה נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ פ"ד נה(1) 515 (2001) להלן: עניין סוויסה). אכן, פסק הדין בעניין סוויסה הוא פסק הדין המנחה לעניין האפשרות לדחות את מועד העיון במסמכיו של נתבע. בעניין סוויסה נפסק, כי בית משפט רשאי לסטות מהכלל הרגיל של גילוי כללי של מסמכים בשלב הגילוי המוקדם, אם גילוי כאמור בשלב מוקדם "עשוי להביא את התובע לשיבוש ראיותיו ולא יסייע לחשיפת האמת" (שם, עמ' 527). אגב, המבקשת ציטטה בסעיף 21 לבקשת רשות הערעור את הכללים שנוסחו בפסקה 15 של פסק הדין בעניין סוויסה, אך למרבה הצער השמיטה דווקא את האמור בפסקת משנה 15(ה) לפסק הדין בעניין סוויסה, לפיו "החלטת בית המשפט של ערכאה ראשונה בשאלה אם לדחות את העיון במסמך למועד אחר אם לאו נתונה לשיקול דעתו, ובית המשפט לערעורים לא ייטה להתערב בה, אלא במקרים נדירים" (שם, עמ' 527). כפי שנראה בהמשך, אכן אין מקום להתערב בהחלטת בית משפט קמא כיוון שעניין לנו בסוגיה המסורה לשיקול דעתה של הערכאה המבררת.
6. אלא שעניין סוויסה אינו חל ישירות על המקרה הנדון, שכן אין בפני מחלוקת הנוגעת לשלב הגילוי המוקדם (הליכי גילוי מסמכים והעיון בהם) ופסק הדין הנ"ל קובע הלכה לגבי מועד העיון במסמכים במסגרת הליכי הגילוי המוקדם ואינו מתייחס ישירות לשלב שמיעת הראיות. בענייננו אין מדובר בבקשה של נתבע לדחות את מועד העיון של התובע בחומר שמצוי בידו של הנתבע וכלול בתצהיר גילוי המסמכים, שכן שלב זה, של הליכי הגילוי המוקדם במסגרת קדם המשפט, חלף זה מכבר. אינני יודע האם התנהלו הליכי גילוי מסודרים בין הצדדים, ואם כן - האם המשיבה התייחסה ל"חומרי החקירה" שבידה במסגרת תצהיר גילוי המסמכים, ומה היתה התייחסותה. יוזכר, כי כאשר בעל דין מעוניין לעשות שימוש ראייתי במסמכים (לרבות קלטות) שבידו, אין הוא יכול לטעון במסגרת גילוי המסמכים שחל עליהם חיסיון (אף כי יתכן שהם יכולים להיות חסויים כחומר שהוכן לקראת משפט), שכן אז לא יוכל להגישם כראייה.
מכל מקום, גם אם ההלכה בעניין סוויסה אינה חלה ישירות על המקרה הנדון, כלול בה הבסיס שעליו נשענת החלטת בית המשפט המחוזי: דהיינו - היא משמיעה לנו שיש אפשרות, במקרה המתאים, לדחות את מועד העיון במסמכים, שצפויים לשמש כראייה בידי הנתבע, עד לאחר שהתובע יגיש ראיותיו.
7. השאלה המתעוררת במקרה דנן, בהנחה שמועד מימוש זכות העיון של המבקשת ב"חומרי החקירה" כבר נדחה (במפורש או מכללא) מהשלב בו התקיימו הליכי הגילוי המוקדם, היא, מהו המועד "החדש" למימוש אותה זכות. כיוון שהמסמכים בהם מדובר, שהוחלט שהתובע לא יעיין בהם בשלב המקדמי של ההליך, אמורים לשמש את הנתבע במסגרת פרשת ההגנה, כראיות מטעמו, משתלבת שאלת מועד העיון עם סוגית קביעת סדר הגשת הראיות ודרך הגשת הראיות. כלומר, לפנינו ניצבת השאלה, האם ראוי להתיר למשיבה (הנתבעת) שלא להגיש תצהירי עדות ראשית (ובכללם אותם "חומרי חקירה") עד לאחר סיום חקירתם הנגדית של עדי המבקשת, או שמא יש לחייב את המשיבה להגישם מיד לאחר שהמבקשת הגישה תצהירי עדות ראשית מטעמה, אף אם טרם נחקרה נגדית. כאמור, למעשה מדובר בסוגיה שעניינה הדרך בה יפעיל בית המשפט את שיקול דעתו בכל הנוגע לעצם הגשת עדויות ראשיות בתצהירים ולמועדי הגשת תצהירי העדות הראשית: האם לקבוע כי העדויות הראשיות תישמענה בעל-פה, ללא תצהירים; האם לחייב רק את התובע בהגשת תצהירים ולפטור את הנתבע מכך; האם לדחות את מועד הגשת תצהירי הנתבע עד לאחר סיום חקירתם הנגדית של עדי התובע (כשבדרך כלל תצהירי הנתבע מוגשים לאחר הגשת תצהירי התובע, עוד בטרם חקירתם של עדיו) .
לשאלות אלה התייחס בית משפט זה בפסק הדין ברע"א 6283/93 ד. דני חברה לבנין והשקעות בע"מ נ' מנהל מס ערך מוסף,פ"ד מח(1) 639 (1994) (להלן: ענין דני), ובפסק הדין ברע"א 3312/04 אשורנס ג'נרל דה פרנס נ' הכונס הרשמי, פ"ד ס(3) 245 (2006) (להלן: עניין אשורנס).
משילוב האמור בפסקי הדין שבפרשות סוויסה, דני ואשורנס עולה, כי לבית המשפט שיקול דעת לדחות את מועד הגשת תצהירי הנתבע, או אף לפטור אותו כליל מהגשת תצהירי עדות ראשית, כשההחלטה בנדון עשויה להיות שלובה בהחלטה על דחיית מועד העיון במסמכים שבידי הנתבע. בעניין זה מן הראוי להדגיש את הערות השופטים בעניין דניובעניין אשורנס: כאשר עניין לנו במחלוקות שאמורות להיות מוכרעות על יסוד ממצאי מהימנות, מן הראוי לשקול היטב אם בכלל להורות על הגשת תצהירי עדות ראשית, ויתכן שראוי להימנע מכך (דברי השופט (כתוארו אז) ש' לויןבעניין דני בעמ' 642 ודברי השופט (כתוארו אז) א' גרוניסבעניין אשורנס בעמ' 252). במילים אחרות - משחלפנו על-פני שלב הגילוי המוקדם ובמסגרתו נדחה מועד העיון של התובע במסמכים שבידי הנתבע (שכן נמצא שראוי לדחותו כדי לאפשר בירור העובדות לאשורן), ועניין לנו בקביעת סדר שמיעת ההוכחות, הרי שאם לפנינו עניינים מובהקים של מהימנות, יתכן מאד ששיטת תצהירי העדות הראשית אינה מתאימה ועדיפה הדרך "הקלסית" של שמיעת הראיות: תחילה מעידים עדי התובע ונחקרים ראשית ונגדית ורק לאחר מכן מעידים עדי הנתבע. בדרך התנהלות זו ממילא התובע לא נחשף לעדויות וראיות הנתבע אלא רק במסגרת פרשת ההגנה, ולא בטרם חקירתו הנגדית (כמו בשיטת התצהירים). אגב, ניתן גם לנקוט בגישה משולבת: לקבוע שרק בעניינים מסוימים יוגשו תצהירי עדות ראשית, או לקבוע שרק חלק מבעלי הדין יגישו תצהירים והאחרים ימסרו בעל-פה גם את העדות הראשית וכד'.
נחזור לענייננו: המבקשת לא עמדה (ככל הנראה) על זכותה לעיין במסמכים שבידי המשיבה בשלב הגילוי המוקדם. מכללא ניתן להבין שבית המשפט היה מחליט - אילו נדרש לכך - שיש מקום במקרה דנן לדחות את העיון בהם על-פי שיקול הדעת שנמסר לו בהלכת סוויסה. עתה, שלפנינו ניצבת סוגית אופן שמיעת ההוכחות, ונוכח העובדה שבית משפט קמא מצא שמדובר בענייני מהימנות, בית המשפט היה רשאי גם להחליט כי עדי המשיבה לא יגישו עדותם הראשית בתצהיר מיד לאחר הגשת תצהירי המבקשת, אלא רק לאחר חקירתם הנגדית של עדי המבקשת.
כאמור, החלטה זו תואמת, הלכה למעשה, את "דרך ההתנהלות הקלסית של ההוכחות" (עניין אשורנס בעמ' 254), ומכאן שלא ניתן לראותה כפגיעה בלתי מידתית במבקשת. אכן, ניטל מהמבקשת יתרון ששיטת התצהירים מעניקה לתובעים, הזוכים לדעת כיצד יעידו הנתבעים בעדותם הראשית עוד בטרם שהתובעים נחקרים בחקירה נגדית. יתרון זה, כפי שצוין לעיל, אינו תמיד ראוי כאשר בפנינו שאלות של מהימנות, שאז הוא הופך לחסרון, שכן יש בו, לעיתים, להקשות על בירור העובדות לאשורן.
הנה כי כן, החלטת בית המשפט עסקה, הלכה למעשה, בשאלה, האם על המשיבה-הנתבעת להגיש תצהירי עדות ראשית מיד לאחר הגשת תצהירי המבקשת, או שמא היא פטורה כליל מהגשתם (או שאלה יוגשו רק לאחר תום החקירה הנגדית של עדי המבקשת). רק בעקיפין מתעוררת שאלת קביעת מועד העיון במסמכי המשיבה, לאחר שהעיון לא נעשה בשלב הליכי הגילוי המוקדם, אם כי יש קשר בין השאלות. מכל מקום, בשאלות האמורות מסור לערכאה הדיונית שיקול דעת רחב, כאמור באותו חלק בפסק הדין בעניין סוויסה שהמבקשת בחרה שלא לצטט.
8. המבקשת הפנתה למספר פסקי דין לתמיכה בטענתה. אין בהם כדי לסייע לה. החלטת המשנה לנשיאה א' ריבליןברע"א 5266/10 פלוני נ' מרכז רפואי פלוני (לא פורסם, 15.8.2010) עסקה בסיטואציה שונה בתכלית, כאשר תובע ביקש שלא להגיש ראיה מטעמו עד לאחר סיום פרשת ההגנה. כלומר, היה מדובר בשינוי "סדרי בראשית" של סדר הטיעון והבאת הראיות, מה שאין כן בענייננו. בהחלטה בבש"א (חי') 9810/08, ת"א 422/05 ואקנין נ' מדינת ישראל (8.7.2008) עסק בית המשפט המחוזי (השופט ר' סוקול) בשאלת עיתוי העיון במסמכים שבידי נתבעת, וצוין שם כי גרסת התובע ועדיו כבר נשמעה, לרבות בחקירה, כך שאין חשש לשיבוש ראיות (סעיף 15 להחלטה). בכך שונה המקרה האמור מהפרשה דנא, שכן עדי המבקשת עדיין לא נחקרו. בהחלטת הנשיא ד' חשין בת"א (נצ') 21831-07-11 סרנגה נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב (18.3.2012) נדחתה טענה של נתבעת כי עיון בחומר חקירה שבידה ובתצהיר החוקרים עוד בטרם חקירת עדי התובע יפגע ביעילות חקירת עדי התובע. נפסק, כי לטענה האמורה לא היה בסיס והנתבעת לא הראתה "חשש ממשי או מעשי" אשר עלול להתממש נוכח העיון במועד, כשהכלל הוא חשיפת כל הראיות במועד שנקבע להגשת תצהירי העדות הראשית מטעם הנתבעת. אלא שבענייננו סבר בית המשפט המחוזי אחרת. הוא סבר שחשיפת החומר עלולה לשבש את חקירת המבקשת ועדיה. כאמור, הכלל הוא שבעניינים אלה אין ערכאת הערעור מתערבת בהפעלת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית.
מהאמור לעיל עולה שבית המשפט המחוזי פעל בסמכות, הפעיל את שיקול דעתו והחליט, שפרשת ההגנה כולה, לרבות העדויות הראשיות של עדי ההגנה, תישמע רק לאחר שתסתיים חקירת עדי המבקשת. אין לגלות כל טעות בהחלטה זו ואין מקום להתערב בדרך הפעלת שיקול הדעת. אשר על כן, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.