החלטה בתיק רע"א 873-07-13

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה (כב' השופטת ש' קמיר וייס) מיום 16.6.13 ומיום 18.6.13, בהן נדחתה בקשת המבקשים למתן סעדים זמניים נגד המשיב, לפיו יחדל המשיב מהחזקת רכב המבקש 1 וכן צו זמני המורה למשיבה להשיב מצב הרכב לקדמותו, לרבות הרכבת מנוע הרכב וכל חלקיו ומסירתו למבקש 1.

לחילופין מתבקשת החזרת הדיון לבית המשפט קמא בכדי לאפשר למבקשים לעמת את גרסת המשיבה בחקירה נגדית, בטרם תתקבל החלטה מנומקת המתייחסת לכל טענותיהם של המבקשים.

רקע הבקשה וההחלטות שביסודה, הינו תובענה שהוגשה על ידי המבקשים נגד המשיבה - מוסך בפתח תקווה, ועניינה מסירת רכבם של המבקשים למשיבה, לצורך ביצוע בדיקה ותיקונים בו. יוער כי נושא ההסכמה לתיקונים שנוי במחלוקת בין הצדדים. במסגרת זו טוען המבקש 1, פורק בלא הסכמתו מנוע הרכב ומשביקש לקבל את רכבו בחזרה, סורבה בקשתו עד להסדרת תשלום בסך 3,684 ש"ח בצרוף מע"מ עבור העבודה שבוצעה לפירוק המנוע, וזאת בטענה לזכות עכבון העומדת למשיבה מכח חוק חוזה קבלנות.

ביהמ"ש קמא דחה את בקשות המבקשים לסעד זמני לאחר שמצא כי עומדת לכאורה למשיבה במקרה דנן זכות עכבון, ואין בטיעוני הבקשה לסעד זמני כדי לשנות את איזון האינטרסים באופן שישלול מן המשיבה זכותה זו. בקשה לעיון חוזר נדחתה אף היא, תוך קביעת ביהמ"ש כי לא ניתן לאזן בין האינטרסים המנוגדים על ידי חיוב בהפקדת ערובה שתהלום את האינטרסים המוגנים מחד, ואת התביעה מאידך, ומכל מקום לא הניחה המבקשת תשתית מספקת לביסוס קביעת סכום כאמור.

החלטות אלה הן נושא הבקשה שלפני.

תמצית טיעוני המבקשים היא, כי החלטת בית המשפט קמא הדוחה את בקשתם לסעדים זמניים, לא רק שגורמת נזק ממשי וחמור לזכויותיהם הקנייניות, שכן נאלצים הם לשלם כספים עבור שירותי הסעות חליפיים, אלא שחותרת תחת עקרונות הפסיקה. עוד טוענים המבקשים כי ביהמ"ש נמנע מלנמק החלטתו, תוך המנעות מהתייחסות עניינית לכל טענותיהם. כן טעה ביהמ"ש קמא משאימץ את גרסת המשיבה ולא נענה לבקשת המבקשים לערוך דיון לפניו כדי לאפשר חקירה נגדית של גרסת המשיבה. ולבסוף טוענים המבקשים, כי שגה ביהמ"ש באי מתן דעתו למסקנת מומחה כי פירוק המנוע לא היה נחוץ לצורך מתן הצעת מחיר, בקביעתו כי לא ניתן לאזן את האינטרסים ע"י חיוב במתן ערובה, ובהיפוך נטל הראיה ע"י חיוב המבקשים להניח את התשתית הראייתית לסכום החוב.

דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בתגובה.

הכלל הוא כי אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע לסעדים זמניים אלא במקרים חריגים (ראו, לדוגמה, רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נ"ה(2) 307, 310 (2000); רע"א 1270/12 מנשה לוי חברה לבנין בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פיסקה 4 (27.2.2012); רע"א 8843/09 רוזה סטרוד נ' עו"ד קובי אשכנזי, כונס הנכסים, פיסקה 4 (5.11.2009)). לא מצאתי כי ענייננו נופל במסגרת מקרים חריגים אלה.

על מנת שלא להותיר את הדף חלק אציין, כי אף לגופו של עניין לא מצאתי ממש בטענות המבקשים. ביהמ"ש נימק את היסוד להחלטתו בעובדה כי למשיבה עומדת לכאורה זכות עכבון, הנובע ממסירת הרכב לתיקון, עובדה שעלתה אף מהבקשה עצמה. עיון בבקשה מלמד כי יש יסוד לכאורה לסברה זו. עוד מלמד עיון בבקשה כי בתמורה להשבת הרכב למבקשים, נדרשו האחרונים לשלם למשיבה את סכום התיקון בסך 3,684 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה נמוך משמעותית מסכומה הכולל של התביעה ולא ברור איפוא פשר סירוב המבקשים לשלם את הסכום האמור ולהקטין בכך את נזקיהם, אשר יבוררו במהלך הדיון בתביעתם.

גם העובדה לפיה מצא ביהמ"ש לנכון ליתן החלטתו על יסוד הבקשה והתשובות לה ללא קיום דיון וחקירה נגדית, אין בה כדי להצדיק קבלת הבקשה, שכן בעניין זה פעל ביהמ"ש בהתאם לסמכותו ולשיקול דעתו עפ"י זכותו המוקנית בתקנה 241 (ד) לתקסד"א.

כך גם באשר לטענה באי התייחסות לכל טענות המבקשים. כידוע רשאי בית המשפט להתייחס לטענות אותן מוצא הוא רלוונטיות לנשוא הנדון לפניו, והוא אינו מחוייב להתייחס באופן פרטני לכל טענה וטענה המועלית על ידי מי מהצדדים. בעניין זה סבורני כי גם הנמקותיו של בית המשפט קמא, בהחלטתו המקורית ובהחלטתו הנוספת, מספקות בנסיבות העניין.

לכך יש להוסיף כי הנזק שנטען על ידי המבקשים אינו בלתי הדיר ואף יכול להיות מצומצם בקלות יחסית כמפורט לעיל,  כך שגם מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתם.

בנסיבות אלה נדחית הבקשה, ומשלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.

ניתן היום,  א' אב תשע"ג, 08 יולי 2013, בהעדר הצדדים.