1. המשיבה היא חברה העוסקת מזה עשרות בשנים במחזור עופרת וחומר הגלם העיקרי המשמש אותה להפקת העופרת הינו מצברים משומשים (נטען כי המשיבה קולטת מעל 90% מהמצברים המשומשים בישראל). המשיבה רוכשת מצברים משומשים מסוחרי גרוטאות, ומייצאת את רוב העופרת שהיא מפיקה לחו"ל. על ייצוא העופרת לחו"ל חל מע"מ בשיעור אפס, ומנגד, משלמת המשיבה מע"מ על רכישותיה ותשומותיה, ולפיכך זכאית היא להחזרי מס משמעותיים מהמבקש בגין התשומות.
בתקופה מחודש יוני 2007 עד דצמבר 2009 דרשה המשיבה ניכוי מס תשומות בסכום של כ-4.5 מיליון ש"ח, על פי חשבוניות שהונפקו לה על ידי 4 חברות: אלכמאל למסחר ומתכות בע"מ, לוגארט מערכות בע"מ, מיטל אינדסטריאל בע"מ וחמד המלך בע"מ (להלן: החברות). אין חולק, כי מי שהוציא את החשבוניות בפועל היה תושב חברון בשם פתחי שעראוי (להלן: פתחי). המבקש קבע כי החשבוניות הונפקו שלא כדין והוציא למשיבה שומה על פי מיטב השפיטה לפי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ), בגדרה פסל את ניכוי מס התשומות שנכלל בחשבוניות של החברות.
2. משנדחתה השגתה של המשיבה, הגישה המשיבה ערעור לבית משפט קמא, ובד בבד עם הגשת הערעור עתרה להורות למבקש לגלות מידע הקשור לחברות הנ"ל, ובמיוחד את פרטי הדו"חות התקופתיים שהגישו למבקש.
בהחלטתו מיום 7.10.2012 הורה בית משפט קמא למבקש להמציא את החומר המבוקש. בהחלטה נקבע, כי אמנם החברות אינן צד להתדיינות המשפטית, אך מעורבותן "מרחפת כעננה", והמשיבה רשאית לנסות להיבנות מעיון בדיווחים שהגישו לרשויות המס, בין היתר, כדי להעמיק ולבסס את טענתה להתרשלות של המבקש. עוד נאמר בהחלטה, כי עמדת המבקש, שראה לנכון להגן על פרטיותן של החברות, אינה סבירה, באשר משמעות הדבר כי המשיבה תאלץ להתגונן כשעיניה מכוסות וידיה כבולות.
3. על כך נסבה בקשת הרשות לערעור שבפניי. אציין כי בית משפט קמא נעתר לבקשת המבקש והורה ביום 31.10.2012 על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 30 יום, לשם הגשת בקשת רשות ערעור (הבקשה דכאן הוגשה ביום 19.12.2012, בחלוף 30 הימים, אך בפועל הצדדים נהגו כאילו ההחלטה לעיכוב ביצוע עומדת בתוקפה).
טענות הצדדים
4. המבקש טען, בין היתר, כי סעיף 142 לחוק מע"מ מטיל חיסיון על מסמכים שהגיעו למבקש אגב ביצוע החוק, וכי הדברים נכונים במיוחד לגבי מסמכים הנוגעים לצדדים שלישיים. עוד נטען, כי המסמכים שגילויים מתבקש אינם רלוונטיים כלל לבירור השומה, באשר המבחן לכשרותה של חשבונית הוא אובייקטיבי ללא חשיבות ליסוד הנפשי ולדרגת מודעותו של מבקש הניכוי לגבי טיבן של החשבוניות. לכן, הנושא העיקרי הוא אם המשיבה נקטה בכל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבוניות שניכתה הוצאו כדין. לעניין זה המידע מצוי כל כולו בידי המשיבה, ואין כל צורך בדיווחי החברות, ולחלופין, המשיבה יכולה לזמן לעדות את נציגי החברות להעיד בבית המשפט כעדים מטעמה.
5. המשיבה טענה, בין היתר, כי המסמכים המבוקשים רלוונטיים נוכח טענותיה בדבר תום ליבה האובייקטיבי והסובייקטיבי לגבי החשבוניות, ויש בהם גם לקדם את טענת ההתרשלות שהיא מייחסת למבקש.
דיון והכרעה
6. המבקש טרח ופירט לאורך עמודים רבים מדוע למרות שבהחלטת ביניים עסקינן, יש צורך וחשיבות בבחינתה.
איני רואה להאריך בדברים בעניין זה, באשר ברי כי כאשר בית משפט מורה על גילוי מסמך, ההחלטה היא בלתי הדירה במובן זה שאם יימצא כי לא היה מקום להורות על גילוי המסמך, לא ניתן יהיה להחזיר את הגלגל לאחור. עוד אזכיר את סעיף 1(10) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009, אשר מחריג החלטות הנוגעות ל"גילוי מסמך פלוני, עיון במסמכים ובעניין טענת חיסיון" (לחריגים אלה והרציונל שבבסיסם ראו רע"א 1395/12 שחף ליווי פיננסי יבוא יצוא נ' עו"ד ברוך טולידאנו(21.3.2012)).
וכעת, לאחר שהמבקש חצה את המחסום הדיוני, ניגש לעיצומן של טענות.
7. שאלת הרלוונטיות של מסמך שגילויו מתבקש, קודמת לשאלת החיסיון, שאם המסמך אינו רלוונטי אין מקום להורות על גילויו גם ללא קשר לשאלת החיסיון. עם זאת, סוגית הרלוונטיות וסוגית החיסיון אינן מנותקות לחלוטין זו מזו, נוכח "מקבילית הכוחות" הקיימת בין השתיים. ככל שהרלוונטיות גדולה יותר, וככל שהמסמך חיוני יותר לקידום עניינו של אחד הצדדים, בית המשפט יתן לכך משקל באיזון בין האינטרסים הנוגדים, במסגרת החלטתו אם להורות על הסרת החיסיון היחסי אם לאו.
במקרה דנן, אילו סבר המבקש כי טענות המשיבה הנוגעות להתרשלותו-שלו, אינן מקימות כלל טענת ערעור למשיבה, היה עליו לעתור למחיקת טענות אלה מכתב הערעור. לדידי, התנגדות לגילוי מסמך אינה דרך המלך להעלאת טענה כי כתב טענות אינו מגלה עילה.
8. אך גם לגופו של עניין, איני סבור כי ניתן בשלב זה לשלול את הרלוונטיות של המסמכים שגילויים נתבקש על ידי המשיבה.
המבקש נסמך על ההלכה שנקבעה בע"א 3758/96 סלע חברה למוצרי בטון נ' מנהל מע"מ, פ"ד נג(3) 493 (1999) (להלן: הלכת סלע), ולפיה המבחן האובייקטיבי הוא הקובע בקביעת כשרותה של חשבונית. על פי מבחן זה, די בכך שהחשבונית אינה כדין כדי לשלול את זכאות הנישום לנכותה, למרות שיש בכך כדי להטיל על הנישום מעין "אחריות מוחלטת". עם זאת, גם בהלכת סלע, נפתח הפתח למקרים חריגים:
"כאשר ישתכנע מנהל המע"מ כי הנישום הוכיח שלא זו בלבד שלא התרשל, אלא אף נקט את כל האמצעים הסבירים כדי לאמת את החשבוניות ואת זהות העוסק, ואף-על-פי-כן, לא גילה ולא יכול היה לגלות באמצעים סבירים שמוציא החשבונית לא היה זכאי להוציאה. בנסיבות כאלה ייתכן שנשלל היסוד של הוצאת החשבונית 'שלא כדין'" (שם, עמ' 515).
על כך חזר בית המשפט גם בע"א 4069/03 מ.א.ל.ר.ז שיווק מתכות בע"מ נ' מנהל מכס ומע"מ, פ"ד נט(5) 836 (2005) (להלן: עניין מ.א.ל.ר.ז), באמצו את המבחן האובייקטיבי, אך גם את החריג לו:
"אימוץ המבחן האובייקטיבי יכול להביא לתוצאות בלתי רצויות מבחינת הנישום, אשר לא היה שותף לתהליך הרמייה, והאשם לפסול בחשבונית לא נבע ממעשיו שלו. במקרים חריגים ראוי אפוא לאפשר לנישום לנכות את מס התשומות אף אם החשבונית הוצאה שלא כדין מבחינה אובייקטיבית. מקרים כאלו יחולו למשל שעה שהנישום הוכיח כי לא התרשל ונקט את כל האמצעים הסבירים לוודא כי החשבונית הוצאה כדין, לרבות אימות החשבונית וזהות העוסק. במקרים כאלה, שבהם הנישום יוכיח כי לא גילה, או היה יכול לגלות, את הפסול שנפל בחשבונית באמצעים סבירים, יותר לו ניכוי מס התשומות [...] בכך יושג האיזון הראוי בין השיקולים המתמודדים על הבכורה בשאלת המבחן הראוי לניכוי מס תשומות על-פי חשבוניות כדין (שם, עמ' 851).