1. זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו מיום 22.3.04 (כבוד השופטים גרוס - סגן נשיא, אב"ד, קובו ורובינשטיין) בתיק ע"א 1427/03, בו נדחה ערעור המבקשת על החלטת בית משפט השלום ברחובות מיום 30.1.03 (כבוד השופטת אילנה גת ז"ל) בתיק בש"א 2313/02. עניינה של הבקשה ביטול ההגבלה לפי חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א - 1981 (החוק) שהוטלה על חשבון המבקשת בבנק המשיב.
2. בראשית חודש אוגוסט 2002 סרב המשיב לפרוע ארבעה עשר שיקים שנמשכו מחשבונה של המבקשת, ובעקבות סרוב זה הוגבל החשבון. המבקשת פנתה לבית משפט השלום בבקשה שיבטל את הבאת השיקים במניין בהתאם לסעיף 10(3) לחוק, המתייחס למקרה בו "ללקוח היה יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק". במשך הדיון הצטמצמה הבקשה לשבעה שיקים בלבד. המבקשת טענה כי בינה לבין המשיב נוצר הסכם מכללא, לפיו מאפשר המשיב למבקשת לחרוג ממסגרת האשראי, לרבות ממסגרת האשראי החריגה. לטענתה, הסכמת המשיב לנוהג זה ניתנה כיון שבידו בטוחות מטעמה ששווין עולה באופן ניכר על יתרת חובה. המבקשת הביאה ראיות לכך שהמשיב נהג לכבד שיקים שנמשכו מחשבונה גם במקרים בהם היתה מצויה ביתרת חוב גבוהה בהרבה, וכן כי יום קודם הסירוב נשוא התיק אישר המשיב למבקשת הלוואה בגובה 100,000 ש"ח. בנוסף נטען כי פעולות המשיב נעשו בחוסר תום לב, ובין היתר מתוך כוונה לסכל התקשרות בין המבקשת לצד ג', התקשרות שהיתה מחייבת את העברת חשבונות המבקשת לבנק אחר.
3. המשיב הכחיש את קיומו של ההסכם מכללא הנטען. לשיטתו מסגרת האשראי של המבקשת הוגבלה ל- 340,000 ש"ח, וביום 11.8.02 הוקטנה ל 240,000 ש"ח. ביום 12.8.02 סורבו השיקים שבנדון, כיון שהמבקשת היתה ביתרת חוב של 362,034.81 ש"ח. המבקשת טענה כי קיומן של בטוחות אינו מעיד על הסכמה לחריגה ממסגרת האשראי, וכן כי ההלוואה ניתנה לצורך רכישת רכב שיכול היה לשמש כבטוחה, וזאת לאחר שסורבה תחילה הלוואה לעניין זה כל עוד לא הוקטן האובליגו בחשבון המבקשת; כן נטען כי המבקשת היתה מודעת לחריגה ממסגרת האשראי, ולהשלכות האפשריות שלה, ואף ניסתה לצמצמה באותם ימים.
4. בית משפט השלום דחה את בקשת המבקשת תוך שהוא דוחה את הטענה בדבר הסכם מכללא. כן נקבע שהמבקשת היתה מודעת להשלכות האפשריות של החריגה ממסגרת האשראי, ופעלה לצמצומה, ולפיכך לא היה לה "יסוד סביר להניח שהיתה חובה על הבנק לפרוע את השיק", כדרישת החוק (סעיף 10(א)(3)). על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי, אשר חזר ואישר את הקביעות העובדתיות של בית משפט השלום, ולפיכך דחה את הבקשה. בית המשפט המחוזי סרב להתייחס לטענה חדשה שהעלתה המבקשת בשלב הערעור בנוגע למסגרת אשראי מקבילה שניתנה לה על ידי המשיב - שאילו הובאה בחשבון לא היתה לשיטתה כלל חריגה ממסגרת האשראי - בהיותה הרחבת חזית אסורה.
5. בבקשה הנוכחית חוזרת המבקשת על טענותיה הקודמות, ומבקשת מבית המשפט להידרש למספר שאלות משפטיות שהן לשיטתה בעלות חשיבות כללית, ובעיקר לסמכות הבנק להקטין מסגרת אשראי באופן חד צדדי לאחר הסתמכות הלקוח על המסגרת הקודמת, ולחובתו הכללית למלא את הוראות הלקוח. כן נטען כי בהעלאת הטענה בדבר מסגרת האשראי הנוספת אין משום הרחבת חזית, ולפיכך טעה בית המשפט המחוזי שסרב לקבלה.
6. (א) אכן, בא כוח המבקשת לא הניח בעריכת בקשתו אבן שלא הפכה, ופרש את יריעתו למחוזות שונים. ואולם, לא עלה בידו לשכנע, אף שניסה לשוות לתיק מוטה רחבה מזו של היחסים שבין הצדדים, כי תיק זה ראוי לדיון בגלגול שלישי. טרונייתה של המבקשת עמה, וכבודה במקומה, אך אין היא עומדת במבחני הפסיקה באשר לדיון בגלגול שלישי. זה לא יינתן ככלל אלא כאשר המדובר בנושא החורג מן המחלוקת הישירה שבין הצדדים למחוזות משפטיים רחבים יותר (ר"ע 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פד' לו(3) 123, מ"מ הנשיא - כתוארו אז - שמגר; למקרים חריגים אחרים ראו גם ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד, ס' 189 בעמ' 181-179).
(ב) לפנינו תיק שלגביו ציין בית המשפט המחוזי אל נכון כי עיקרו נושאים עובדתיים. ועוד, עלינו לזכור באיזו מאטריה מדובר: עניינה מכת מדינה של שיקים ללא כיסוי, שאין מנוס ממאבק בה; ראו רע"א 2453/04 גבאי נ' בנק מסד (טרם פורסמה) וכן השופט י' עמית "חוק שיקים ללא כיסוי" התשמ"א-1981, הפרקליט מד' (תשנ"א-1998, 449). אכן, מבקש אני כשלעצמי להזדהות עם המגמה החברתית המשתקפת ממאמרם של השופטים מיכל רובינשטיין ובועז אוקון "הבנק כסוכנות חברתית", ספר שמגר מאמרים חלק ג', עמ' 819 שאליו הפנה בא כוח המבקשת, ועניינו - בעקבות פסיקת הנשיא שמגר בתיקים שונים - חובות בעלות מאפיינים ציבוריים המוטלות על הבנקים, כבעלי חובות אמון כלפי הציבור, בהיותם ספקי שירות חיוני ובעלי כוח רב (שם, עמ' 836). אף דעתי היא כי כדי להגן על הצרכן והלקוח יש צורך בחיזוק מתמיד של הפיקוח על הבנקים באמצעות חקיקה ופיקוח בפועל, וכמובן בהגנת בתי המשפט בהמשך לכך. אך לא בכדי - לדעתי - לא נמצאו פסקי דין העוסקים בחוק שיקים ללא כיסוי התשמ"א-1981 בין הדוגמאות שבהן עושים המחברים המלומדים שימוש מן הפסיקה. ראו גם מאמרו של ד"ר עלי בוקשפן, "על חברה וחברה, ועל מעמדו של סעיף 11 לחוק החברות במשפט הישראלי", משפט ועסקים א' (תשס"ד) 229. מאמר זה עניינו בסעיף 11 לחוק החברות התשנ"ט-1999, שכותרתו "תכלית החברה", והיא "לפעול על פי שיקולים עסקיים להשאת רווחיה, וניתן להביא בחשבון במסגרת שיקולים אלה את ענייניהם של נושיה, עובדיה ואת עניינו של הציבור ...". המחבר דן באיזון הראוי שבין תכליות החברה ובמורכבות השאלה, ומטעים כי לדעתו סעיף זה עשוי לשמש "מצפן" בעל ערך הצהרתי, אך בלא לפגוע בתכליתה העסקית הבסיסית של החברה כמורת דרך להתייחסות. אוסיף לענייננו, כי הבנקים פועלים כמובן בראש וראשונה כגוף מסחרי. אך מעמדם המיוחד במשק מטיל עליהם גם חובות בתחום הציבורי, ובהן אמת, הגינות, גילוי נאות, מידתיות ועוד, ועליהם לעמוד בהן. בכפוף לכך, חבים הם את חובותיהם כגוף כלכלי. מהו האיזון הנכון?
(ג) לדידי - בכל עת, אך בוודאי בתקופות של כלכלה במצוקה, מחובתו של הבנק להקפיד כי מסגרת האשראי תכובד, גם לטובת הציבור. אכן, בגדרים אלה פשיטא שיש צורך באיזון, שיש בו אנושיות ומוסריות חברתית, שאין בו ירידה לחיי הזולת ושיש בו כדי לעודד פעילות עסקית של עסקים קטנים ובינוניים; בצד האחר של המשוואה מצויה החובה לדאוג שלא להרבות אשראי הנתון בסכנה. מסגרת אשראי היא מחויבות חוזית שחובות תום הלב חלות עליה - על כולי עלמא - על הבנק מזה ועל הלקוח מזה. במקרה דנן, בשונה מנשוא ההחלטה בדעת רוב בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' ש' פרוסט-קוסטמן פ"ד מז(5) 31, שבה לא הועמד הלקוח על-ידי הבנק על הנעשה בחשבונו, הועמדו גם הועמדו הלקוח - המבקשת - ורואה החשבון שלו על החריגות, וניתנה התראה שלא להמשיך בכך. דברים אלה תואמים את הגישה המקובלת בארה"ב שמתארים אוקון ורובינשטיין שם (עמ' 831 - 832).
(ד) ועוד, האינטרס בשמירת מסגרת אשראי ובאי חריגה הימנה אינו של הלקוח הלווה בלבד, אלא של כלל הציבור הנזקק לאשראי, כדי שלא ייווצר מצב של "נעילת דלת בפני לווים" (שולחן ערוך חושן משפט ק"א, ט'). נאמר דבר על אינטרס ציבורי בכגון דא בהלכה. דין תורה וההלכה כוללים שמיטת חובות ("וזה דבר השמיטה, שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו" (דברים ט"ו, ב') "שביעית (שנת השמיטה - א"ר) משמטת את המלווה בשטר ושלא בשטר" (משנה שביעית י', א'). על פי דין תורה, שנת השמיטה משמטת חובות פרטיים. ואולם, כבר בתקופה מוקדמת תיקן התנא החשוב הלל הזקן פרוזבול, קרי, הפיכת ההלוואה למלווה על ידי בית דין, שאינו משמט, וזאת כדי למנוע "סרבנות הלוואות". "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה (דברים טו', ט') "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" וגומר -התקין הלל לפרוזבול. זהו גופו של פרוזבול "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה", והדיינים חותמין למטה, או העדים" (משנה שביעית י', ג'-ד'). ראו גם רמב"ם, זרעים, הלכות שמיטה ויובל ט', ט"ז; שולחן ערוך חושן משפט הלכות הלוואה ס"ז, י"ח. עינינו הרואות, כי כדי שלא יימנעו אנשים מהלוואה לזולת מחשש פן יפסידו את כספם בבוא עת שמיטה, נקבע הליך שלפיו על ידי העברת החוב לגביה בחסות בית הדין אין שמיטת כספים מופעלת בזמן הזה. כך התמודדה ההלכה עם הצורך להבטיח פעילות כלכלית, שהאשראי הוא מיסודותיה.
(ה) בדומה, בקרה ראויה על האשראי הבנקאי היא אינטרס ציבורי, ובסופו של דבר, לא רק שבכך נשמרת הדלת להלוואות מהינעל, אלא גם נשמרת קופת הציבור הנקראת מדי פעם לכסות גירעונות לא מבוקרים שנוצרו בעקבות הפקרות באשראי. בענין זה נפגשים לדעתי ההיגיון המסחרי והאינטרס החברתי, שכן אשראי לא מבוקר הריהו כדרך קצרה וארוכה: ראשיתה נראית כפוטנציאל לרווח קל, וסופה מי ישורנו. בהצטברו עלול אשראי לא מבוקר להביא לפגיעה ביציבות הבנק, עם השלכות רוחב העלולות להיות גדולות, ולכן החובה מוטלת על סניף הבנק ועל הנהלת הבנק לשמור על מסגרות האשראי, וכמובן מוטלת החובה גם על גופי הביקורת הפנים-בנקאיים ועל הפיקוח על הבנקים לפעול כראוי בהקשר זה. אין בכך כדי להפחית כהוא זה מן האיזון האנושי והמוסרי-חברתי הנחוץ בכל מקרה, ושמערכות ההדרכה הבנקאיות והפיקוח ראוי שיתנו את הדעת להנחלתו.
7. אשר לטענות בדבר גובה מסגרת האשראי ומסגרת האשראי הנוספת: באשר לגובה האשראי, כבר קבע בית משפט השלום כי אף לשיטה המקלה עם המבקשת, היתה חריגה מן המסגרת המאושרת. ובאשר לטענה בדבר מסגרת אשראי נוספת, אכן היא לא נטענה מלכתחילה בבית משפט השלום, אף כי הוזכרה במהלך הדיונים בו. אין מקום, על פי הכללים הנוהגים, להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי שלא להידרש לטענה זו בנסיבות, מתוך שלא ראה במקרה זה חריג המצדיק הידרשותו (גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי מה' 7 עמ' 509 והאסמכתאות המופיעות שם). בעיון בתיק לא השתכנעתי כי נעשה בכך עוול אף לגופם של דברים.
8. בתיק דנן השאלות הן בעיקרן עובדתיות, כאמור. לא היה לבנק אינטרס להפסיק את האשראי אילולא היתה חריגה; חוששני שלא הונחה התשתית ל"התנקמות" הנטענת בגלל משאלת המבקשת לעבור לבנק אחר. היודע שחשבונו יוגבל, עליו לפעול בהתאם. מבחינה זו לא הרימה המבקשת את הנטל. איני סבור שתחושת הצדק נפגעת מתוצאות ההליך. אין לראות את פעולת הבנק כאקט חד-צדדי אלא כאקט "מסגרתי" בנסיבות, וזאת גם מבלי שנאמץ כל פרקטיקה של הבנק. באשר לאומד דעתם של הצדדים, הדעת נותנת כי אילו נשאל הבנק היה מסרב להסכים לחריגה ממסגרת האשראי, לאחר שהזהיר בקשר לכך. ובפועל שוב באנו לעניין השיקים ללא כיסוי, אותה מכת מדינה. בסופו של יום, לאחר עיון בכל החומר, לא ראיתי מקום להתערבות בגלגול שלישי בתיק.
9. אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.
ניתנה היום, כ"ז בחשוון תשס"ה (11.11.2004).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. הג