לפניי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' סגן הנשיאה א' טל והשופטים א' מקובר וש' בן שלמה) שבגדרה נדחתה עתירת המבקש נגד החלטת ועדת השחרורים להימנע מעריכת דיון בעניינו לצורך זכאות לשחרור מינהלי.
1. המבקש הורשע בעבירות חטיפה וניסיון לרצח של בת זוגו במדינת מישיגן שבארצות הברית בשנת 2005, ונגזר עליו עונש של תשע עד שלושים שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי המעצר. בשנת 2010 הועבר המבקש לישראל להמשך נשיאה בעונש שנגזר עליו. ביום 27.2.2011 נתן בית המשפט המחוזי בירושלים תוקף של פסק דין להסכמה שאליה הגיע המבקש עם באי כוח היועץ המשפטי לממשלה (להלן:ההסכם), שזהו נוסחה: "תקופת המאסר שהוטלה על המשיב בארה"ב, ושעל המשיב להשלים ולרצות בישראל, תעמוד על 9 שנים, זאת בכפוף להסכמתו כי הוא מוותר על שחרור מוקדם של ועדת שחרורים. עם זאת, הוא זכאי לקבל את כל הזכויות הנוספות עפ"י דין וחופשות".
2. בחודש אפריל 2013 הגיש המבקש לוועדת השחרורים בקשה לקיים דיון בעניינו ולהורות על קיצור מאסרו ושחרורו ביום 6.10.2013, הוא מועד שחרורו המינהלי. ועדת השחרורים דחתה את הבקשה ונימקה זאת בכך שלפי ההסכם המבקש ויתר על זכותו לפנות לוועדת שחרורים. נגד החלטה זו הגיש המבקש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד, אשר נדחתה ביום 8.10.2013. בית המשפט קיבל את טענת המשיבה שלפיה תנאי מוקדם לעתור לשחרור מינהלי, כשמדובר באסיר הנושא בתקופת מאסר שעולה על 4 שנים, הוא החלטה של ועדת השחרורים לשחררו על תנאי. במקרה הנדון, מכיוון שהמבקש ויתר במסגרת ההסכם על זכותו לעתור לוועדת השחרורים בבקשה לשחרור מוקדם, הוועדה אינה מוסמכת לדון בעניינו גם לצורך בקשה נלווית, ובמקרה זה הבקשה לשחרור מינהלי. עוד נקבע כי שחרור מינהלי מסור להחלטת נציב שירות בתי הסוהר (להלן: הנציב) התלויה בכמות האסירים בשנה נתונה. על כן, המבקש לא יכול היה לדעת בעת החתימה על ההסכם אם יהיה מוסמך הנציב להורות על שחרור מינהלי בשנת שחרורו, ולכן לא ניתן לקבוע כי הוא הסתמך על כך בעת החתימה על ההסכם.
3. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש חוזר על הטענות שהועלו בעתירה ובהן הטענה כי במסגרת ההסכם הוא ויתר על הזכות לשחרור מוקדם, אך לא על זכותו לשחרור מינהלי. ראשית, טוען המבקש כי ועדת השחרורים הייתה מחויבת לקיים בעניינו דיון לגופו של עניין מכיוון שנוכח תיקון מספר 41 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, ס"ח 1034 אשר נחקק בשנת 2012 (להלן: תיקון מספר 41), החלטתה נדרשת כשלב מקדים לשחרור מינהלי. עוד טוען המבקש בהקשר זה כי לפי סעיף 16(ג)(1) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971, הייתה הוועדה מחויבת להחליט רק לאחר שניתן לו, או לבא כוחו, לטעון לפניה. שנית, טוען המבקש כי שלילת האפשרות לזכות בשחרור מינהלי פוגעת בעקרון השוויון. לטענתו, תכליתו של תיקון מספר 41 הייתה להבטיח כי אסירים שנשפטו לתקופת מאסר העולה על ארבע שנים לא יזכו לשחרור מינהלי לפני שנבחנו נתוניהם האישיים, ולצורך כך נקבע כי נדרשת קודם לכן החלטת ועדת השחרורים לשחררם שחרור מוקדם. לטענת המבקש, שלילת יכולתו לפנות לוועדת השחרורים גורמת לכך שעניינו נבחן שלא על פי נתוניו האישיים כשאר האסירים במצבו, אלא על פי הסכמה קודמת שלו בעניין שונה. עוד נטען כי הסכמתו לוותר על שחרור מוקדם הייתה נכונה למצב המשפטי ערב ההסכמה, אך עם השינוי במצב המשפטי - בעקבות חקיקתו של תיקון מספר 41 - לא ראוי שההסכמה תמנע ממנו את האפשרות לשחרור מינהלי. בגין כל אלה, מבקש המבקש להורות לוועדה לקיים דיון בעניינו ולקבוע אם הוא "כשיר לשחרור מינהלי".
לחלופין, מבקש המבקש לקבוע כי תיקון מספר 41 אינו חל עליו משום שכאשר הוא נתן את הסכמתו לוותר על שחרור מוקדם הוא לא ידע, ולא יכול היה לדעת, כי בחלוף הזמן ישתנה הדין ומשמעות הדבר תהיה גם ויתור על שחרורו המינהלי. לטענתו, החלת תיקון מספר 41 בעניינו היא החלה רטרוספקטיבית שתוביל לפגיעה קשה בזכויותיו החוקתיות. לטענתו, הדרך לקבוע אם יש להחיל שינוי נורמטיבי גם באופן רטרואקטיבי היא לבחון את עוצמת הזכות הנפגעת - ובמקרה הנדון, נפגעת זכותו לחירות וכן נפגעים אינטרס הציפייה וההסתמכות. עוד טוען המבקש כי בשלילת האפשרות לפנות לוועדת השחרורים נשללת ממנו כל דרך להוכיח לפי התיקון החדש שהוא ראוי לשחרור מוקדם לצורך קבלת שחרור מינהלי.
4. מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה, הן על הסף, הן לגופם של דברים. בתמצית, נטען כי שחרור מינהלי אינו זכות קנויה וכי למבקש אין אינטרס הראוי להגנה משפטית. לטענת המשיבה, עוד בשעת החתימה על ההסכם, האפשרות לשחרור מינהלי - שמותנית בתפוסת אסירים העולה על תקן הכליאה בשנה נתונה ובשיקול דעתו של הנציב - לא הייתה מובטחת. עוד נטען כי ועדת השחרורים אינה מוסמכת לדון בעניינו של המבקש ולהורות על היותו "כשיר לשחרור מינהלי"; וכי קיומו של דיון תיאורטי מעין זה מעלה קשיים מעשיים. לצד זאת, טוענת המשיבה כי תחולת התיקון על המבקש היא אקטיבית - ולא רטרוספקטיבית - שכן הוא מוחל על מצב דברים המתקיים ביום כניסת התיקון לתוקף, כאשר השפעתו על ההסכם היא השפעה עקיפה בלבד.
5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, באתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. על בקשות רשות ערעור בעניין החלטות ועדות שחרורים מוחלת אמת מידה דומה לזו המוחלת במקרים הרגילים של "גלגול שלישי" (ראו רע"ב 425/09 פריניאן נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט (כתוארו אז) א' גרוניס (11.3.2009)). לפי אמת מידה זו, רשות ערעור תינתן במשורה, כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)). בענייננו, חלק משמעותי מן הטענות שמעלה המבקש נטועות בדל"ת אמותיו של נסיבות העניין הפרטניות הנוגעות לשאלת פרשנותו של ההסכם שאליו הגיע עם המשיבה. אשר לשאלות העקרוניות שהעלה המבקש בעניין תחולת החוק, הרי שאלו כבר זכו למענה דוקטרינרי בפסיקתנו והמקרה דנן מהווה אך יישום פרטני לו.
6. מעבר לצורך אציין בתמצית כי מקובלת עליי עמדת המשיבה שלפיה סמכויותיה של ועדת השחרורים מוגדרות בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 ואין לחרוג מהן. החוק מסמיך את הוועדה לדון בבקשה לשחרור על תנאי, אך אין הוא מסמיך אותה לדון בנושא שחרור מינהלי, במנותק משחרור על תנאי. גם בהתייחס לסעד החלופי, אין בידי לקבל את טענת המבקש.
7. נקודת המוצא לדיון היא שתיקון מספר 41 אינו פוגע בזכות מהותית הקנויה לאסיר. כפי שכבר נפסק "נקודת המוצא [...] היא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו" (רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד נח(1) 880, 892-893 (2004)). השחרור המינהלי הוא כלי הנתון בידי נציב שירות בתי הסוהר שתכליתו בעיקרה היא הקלה על צפיפות האסירים בבתי הסוהר. שחרור מינהלי מוענק לאסירים בהתאם לשיקול דעתו של הנציב, בתקופות שבהן תפוסת האסירים עולה על תקן הכליאה. על כן, שחרורו של אסיר טרם זמנו במסגרת שחרור מינהלי אינו מהווה זכות מהותית, אלא הנאה עקיפה ממחסור מערכתי נקודתי במקומות כליאה לאסירים. ממילא הסדר חוקי חדש המשנה את הסדרי השחרור המינהלי אין בו משום פגיעה בזכויות.
8. אשר לתחולתו של תיקון מספר 41 על עניינו של המבקש, מקובלת עליי מסקנת המשיבה כי תחולתו של החוק היא אקטיבית, ולא רטרוספקטיבית. אכן, הכלל הוא כי חוק אינו פועל למפרע (ראו אהרן ברק פרשנות במשפט כרך שני 645-609 (1993)). עם זאת, לא כל השפעה של חוק חדש על אירועים קודמים היא בעלת תחולה רטרוספקטיבית: "חזקת אי הרטרוספקטיביות חלה, על-פי טעמיה ומהותה, על פעולות שהתרחשו בעבר ועל מצבים שנסתיימו בעבר, ואשר החוק החדש נועד ומכוון לשנות את פועלם המשפטי. חזקת אי הרטרוספקטיביות אינה חלה מקום שתכלית החקיקה היא להסדיר מצב קיים ונמשך, גם אם בכך עשויה להיות השפעה עקיפה על התרחשותן של פעולות שנעשו בעבר" (עע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 781 (1992)).
בענייננו, תכליתו של תיקון מספר 41 היא להסדיר מצב קיים ונמשך - הליך השחרור המינהלי של אסירים - כך שאסירים שאינם ראויים לשחרור מוקדם לא יזכו לשחרור מינהלי (ראו דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת בתי הסוהר (מס' 42) (שחרור מינהלי), התשע"ב-2011, ה"ח 631). הדרישה לקבל שחרור על תנאי כתנאי הכרחי לשחרור מינהלי הוחלה בתיקון על כלל אוכלוסיית האסירים שנגזרה עליהם תקופת מאסר העולה על ארבע שנים. התיקון נחקק לפני מועד בחינת זכאותו של המבקש לשחרור מינהלי ובזמן שהוא השתייך לאוכלוסייה זו. משתכלית התיקון לחוק כוונה להסדרת המצב הנמשך של נוהל השחרור המינהלי של אסירים שנגזרו עליהם מעל לארבע שנות מאסר, ולא לקביעת סנקציות נוספות על מי שנשפטו לתקופת מאסר זו, הרי שתחולתו היא אקטיבית והשפעתו על ההסכם שחתם המבקש עם המשיבה היא עקיפה בלבד.
אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.
ניתנה היום, י"א בכסלו התשע"ד (14.11.2013).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. טח
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il