1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן), בעפ"א 22059-01-13, מיום 6.3.2013, שבמסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו (כב' השופטת מ' אל-עד קרביס), בת' 43257534, מיום 12.12.2012.
ביום 3.6.2013, הגיש המבקש בקשה לעיכוב תשלום הקנס, אשר הושת עליו בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי. ביום 6.6.2013, הוריתי על עיכוב תשלום הקנס בו חוייב המבקש, עד להחלטה בבקשת רשות הערעור, שהוגשה על-ידו.
רקע והליכים קודמים
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של חניית רכב במקום בו החניה אסורה על-פי תמרור אשר הוצב כדין, לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.
מעובדות כתב האישום, עולה כי ביום 1.12.2011, בשעה 12:18 או בסמוך לה, החנה המבקש את רכבו ברחוב פופר לינקאוס יוסף בתל-אביב, במקום בו החניה אסורה מכוח תמרור 433.
3. ביום 12.12.2012, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. בית-המשפט דחה בהכרעת דינו את טענתו המרכזית של המבקש, בנוגע לאי-חוקיותו של התמרור מושא כתב האישום, לאחר שקבע, כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל על כתפי הטוען לאי-חוקיותו של תמרור, כאמור בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה אוהתקנות). בית-המשפט הוסיף וקבע, בעניין זה, כי "טענותיו של [המבקש], [...] הן טענות בעלמא. הן אינן מבוססות על כל חוות דעת מקצועית ואין בהן כדי לסתור את חזקת התקינות הקיימת לרשות ביחס להצבת התמרור". עוד קבע בית-המשפט, כי אין בטענתו של המבקש כי התמרור הוסר מהמקום, במועד כלשהו לאחר ביצוע המעשים מושא כתב האישום, כדי לחזק את טענותיו בדבר אי-חוקיותו של התמרור הנ"ל. זאת, בעיקר, משלא הובהר מה היו שיקולי הרשות בעת שהחליטה להסיר את התמרור.
במצב דברים זה, כך נקבע, הוכחה אשמתו של המבקש מעבר לספק סביר, ולפיכך הורשע המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, כמפורט לעיל.
4. באותו מעמד, לאחר שנשמעו הטיעונים בנוגע לעונשו של המבקש, גזר בית-המשפט לעניינים מקומיים את דינו של המבקש, בקובעו, כי יש מקום להחמיר בעונש היות שהמבקש בחר לנהל הוכחות בתיק, חרף העובדה שלא היתה בידיו כל טענת הגנה ממשית, ולמרות שהובהר לו, עוד במועד ההקראה, כי לבחירה זו עשויה להיות נפקות בעת גזירת דינו. לפיכך, השית בית-המשפט על המבקש קנס בסכום של 600 ש"ח, חלף הסכום המקורי אשר עמד על 250 ש"ח.
5. המבקש ערער על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בפתח הערעור, טען המבקש טענות מטענות שונות בנוגע להתנהלותה של הערכאה הדיונית בעניינו, ובנוגע להימנעותה, לכאורה, של המאשימה מלהעביר לידיו חומר חקירה בתיק. לאחר זאת, שב המבקש וטען, וזאת בין היתר בהתבסס על "תקנות וההנחיות להצבת תמרורים 2010", כי התמרור, מושא כתב האישום, הוצב בניגוד לדין. בהקשר זה, טען המבקש, כי לנוכח חומר הראיות והטיעונים אשר נשמעו בפני הערכאה הדיונית, הרי שהיא שגתה משקבעה כי הוא ניהל הליך סרק.
במהלך הדיון בערעור, פנה המבקש אל בית-המשפט המחוזי בבקשה לאפשר לו לצרף ראיות חדשות, שבכוחן, כך נטען, להוכיח את טענותיו בנוגע לאי-חוקיות התמרור. ראשית, ביקש המבקש לצרף תעודת עובד ציבור שמטרתה, כך נטען, להוכיח כי התמרור, מושא כתב האישום, הוצב מבלי לקבל את אישורה של רשות התמרור המרכזית, כנדרש בתקנה 18(ג) לתקנות התעבורה, ומשכך הוא הוצב שלא כדין. שנית, ביקש המבקש לצרף מסמך נוסף, שכותרתו "דוחות חניה ברחוב פופר לינקאוס יוסף 1", כאשר באמצעותו הוא ביקש להוכיח, כי קיימת מגמה של מתן דו"חות רבים, דווקא ברחוב מושא דיוננו.
המשיבה, הסכימה, "לפנים משורת הדין, וכדי למנוע עיוות דין [...]", כי תעודת עובד הציבור תוצג לבית-המשפט, וזאת, חרף העובדה, שלא היתה כל מניעה לצירופה של אותה ראיה, בעת הדיון בבית-המשפט לעניינים מקומיים.
6. לנוכח הסכמת המשיבה, ולמרות שהבקשה הנ"ל לא עמדה בתנאים לצירוף ראיה במהלך הערעור, קיבל בית-המשפט המחוזי את תעודת עובד הציבור כראיה נוספת בתיק, אך סירב לצרף את המסמך בדבר כמות הדו"חות אשר נרשמו ברחוב המדובר, מכיוון שהטענה בנושא זה, כלל לא הועלתה בפני הערכאה הדיונית, ולא נטענה בערעור עצמו, ולפיכך היא אינה נדרשת לשם הכרעה בערעור.
7. בו ביום, 6.3.2013, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש. תחילה, נקבע, כי למבקש ניתן "מלוא יומו בבית משפט קמא", ומשכך, נדחו טענותיו בנוגע לפגמים דיוניים שנפלו, לכאורה, בהתנהלותה של הערכאה הדיונית. לגופו של עניין, קבע בית-המשפט המחוזי, כי שגה המבקש משתלה את טענותיו בנושא אי חוקיות התמרור סביב תקנה 18(ג) לתקנות, שכן, בניגוד לנטען, תקנה 18(א) לתקנות התעבורה היא הרלוונטית בעניין הנדון, והיא שמקנה לרשות התמרור המקומית הרשאה "להציב לסמן או לסלק תמרורים", זולת אם הורתה רשות התמרור המרכזית, אחרת. עוד נקבע, כי היות שלא הוצגה בפני הערכאה הדיונית, ולו ראייה אחת התומכת באי-חוקיות התמרור הנ"ל, והיות שמתעודת עובד הציבור, אשר צורפה כראיה בהליך, עולה כי התמרור אכן הוצב כדין, הרי שאין להישמע לטענותיו של המבקש בנדון דידן.
הבקשה
8. בבקשת רשות הערעור אשר הגיש המבקש בעצמו, נטען, כי שגה בית-המשפט המחוזי משסמך את פסק הדין בערעור על תקנה 18(א) לתקנות התעבורה, היות שתקנה זו כלל אינה חלה על תמרור מספר 433, כבענייננו, אלא דווקא תקנה 18(ג) לתקנות התעבורה, היא שחלה במקרה זה. לפיכך, שב המבקש וטען, כי היות שמתעודת עובד הציבור, אשר הוגשה לבית-המשפט המחוזי, עולה כי לא נתקבלו במקרה דנן האישורים הנדרשים להצבת התמרור, מוועדת התמרור המרכזית, כנדרש בתקנה 18(ג) לתקנות, הרי שהתמרור, מושא כתב האישום, הוצב שלא כדין.
תגובת המשיבה
9. בתגובתה לבקשת רשות הערעור, טענה המשיבה, באמצעות בא-כוחה, עו"ד חיים שוייצר, כי אמנם שגה בית-המשפט המחוזי בפסק דינו, משקבע כי תקנה 18(א) לתקנות התעבורה היא שחלה בנדון דידן. ואולם, בניגוד לנטען בבקשה, גורסת המשיבה, כי אין בתעודת עובד הציבור, אשר צורפה כראיה בבית-המשפט המחוזי, כדי לבסס את טענת המבקש בנוגע לאי-חוקיותו של התמרור מושא דיוננו. בפרט, כך נטען, כי אין בראיות שהציג המבקש כדי ללמד שבעניין הנדון לא חלה תקנה 18(ב) לתקנות התעבורה - המקנה גם היא סמכות להציב תמרורים, ללא אישור פרטני של רשות התמרור המרכזית. משכך, הרי שהמבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו, כאמור בתקנה 22(א) לתקנות התעבורה. אשר על כן, התבקשתי לדחות את בקשת רשות הערעור.
תשובת המבקש
10. ביום 16.7.2013, איפשרתי למבקש, להגיש את תשובתו לתגובתה של המשיבה. בתשובתו, שב המבקש על עיקר טענותיו, כפי שעלו בבקשת רשות הערעור, תוך שהדגיש, בין היתר, כי טענת המשיבה בדבר תחולתה של תקנה 18(ב) לתקנות התעבורה, כאמור לעיל, מעולם לא נטענה בפני בית-המשפט המחוזי ולא קיבלה כל התייחסות בפסקי הדין של הערכאות הקודמות. על יסוד האמור לעיל, חזר המבקש על בקשתו לקבל את בקשת רשות הערעור ולדון בה כבערעור.