1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת א' כהן), בעפ"א 20611-05-13, מיום 20.6.2013, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ברמת-גן (כב' השופטת כ' האפט), בתיק פק"ח 56868-02-12, מיום 9.4.2013.
רקע והליכים קודמים
2. ביום 29.2.2012, הוגש נגד המבקש כתב אישום אשר ייחס לו עבירה של אי נקיטת אמצעי זהירות למניעת בריחת כלבים לרשות הרבים ללא רצועה, לפי סעיף 11(א) לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ג-2002 (להלן: החוק).
מעובדות כתב האישום עולה כי בביקורת אשר נערכה ביום 24.11.2011, בשעה 07:15 או בסמוך לה, בגינה ציבורית בשדרות ירושלים ברמת גן, נמצא כלבו של המבקש כאשר הוא משוטט חופשי, ברשות הרבים, ללא רצועה.
ביום 9.4.2013, עובר להקראת כתב האישום ועוד טרם שהשיב לאשמה, העלה המבקש בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים שלוש טענות מקדמיות, מכוח סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ראשית נטען, כי קיים פגם בחיקוק, שעל יסודו הואשם המבקש בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, שכן, מחוקק המשנה לא הגדיר בתקנה 18 לתקנות הסדרת הפיקוח על כלבים, התשס"ה-2005 (להלן: תקנות הפיקוח על כלבים), את טיבה של הרצועה שבאמצעותה יש להחזיק כלב, וזאת בניגוד להוראת סעיף 11(א) לחוק. בהמשך, טען המבקש, כי בהתאם לסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי, קמה לו בנסיבות העניין, טענה של הגנה מן הצדק, וזאת כיוון שראש הרשות המקומית (במקרה זה - ראש העיר רמת גן) - אשר בסמכותו לקבוע אזורים ומועדים, שבהם לא תחול החובה הקבועה בסעיף 11(א) לחוק - לא פרסם פרטים אלה ברשומות, אלא באתר האינטרנט של הרשות המקומית. אי-הפרסום ברשומות פוגע, כך נטען, בתחושת הצדק וההגינות, וזאת לנוכח הפגיעה הקשה אשר מסבה הוראת סעיף 11(א) לחוק, לכלבים עצמם. זו כשלעצמה, כך נטען, מהווה עילה להגנה מן הצדק. לבסוף, פנה המבקש לסעיף 149(4) לחוק סדר הדין הפלילי וטען, כי אי-נקיטת אמצעי זהירות למניעת בריחת כלבים איננה מהווה עבירה לפי סעיף 11(א) לחוק, או לפי כל חיקוק אחר, ומשכך הרי שכתב האישום איננו מגלה כל אשמה.
3. בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה טענות אלה, אחת לאחת. בהתייחסו לטענה בדבר הפגם שנפל, כביכול, בחיקוק, קבע בית-המשפט כי "[...] חרף שנינותה, ברי כי טיבה של הרצועה הנדרשת נגזר מן ההוראה לפיה צריך שידובר ברצועה המאפשרת שליטה בכלב. מכאן יובן כי רצועת נייר או כל רצועה אחרת הנקרעת בקלות [...] לא תעמוד בדרישת החוק. לעומת זאת, כל רצועה מחומר אחר, אשר תעמוד בכוח משיכת כלב, תעמוד בהוראת החוק [...]". משכך נדחתה טענה זו.
בהמשך, דחה בית-המשפט את הטענה בנוגע לתחולתה של ההגנה מן הצדק, בנסיבות דנן, בקובעו, כי הגנה מן הצדק תינתן אך במקרים המגלים התנהגות שערורייתית ובלתי נסבלת של הרשות, או במקרים שבהם עצם קיומו של ההליך הפלילי פוגע, באופן ממשי, בתחושת הצדק וההגינות, וזאת לנוכח התנהלותן הנפסדת של רשויות האכיפה. טענותיו של המבקש בנדון, כך קבע בית-המשפט, אינן עומדות בתנאים אלה, ומשכך אין מקום לטענה של הגנה מן הצדק, בנידון דידן.
בהתייחסו לטענת המבקש, כי כתב האישום איננו מגלה אשמה, קבע בית-המשפט, כי פרשנות תכליתית וסבירה של הוראות החוק הרלוונטיות, המבוססת על ההגיון והשכל הישר, מביאה לידי מסקנה כי, כאשר קבע המחוקק בסעיף 11(א) לחוק כי "המחזיק בכלב לא יאפשר את יציאתו מתחומי חצריו", הוא התכוון כי בעלי הכלבים ינקטו בכל האמצעים המתבקשים, למניעת יציאתו של כלבם ללא ליווי. מכאן ניתן להסיק, כי העובדות המתוארות בכתב האישום במידה שיוכחו, בוודאי שמגלות אשמה, ומשכך, גם טענה זו נמצאה חסרת יסוד איתן להתבסס עליו.
לאחר זאת, ומשדחה בית-המשפט לעניינים מקומיים את טענותיו המקדמיות של המבקש, הודיע המבקש כי הוא מודה בעובדות כתב האישום, אך כופר באשמה, היות שלגישתו, וחרף קביעתו של בית-המשפט, אין בעובדות כתב האישום כדי לגבש אשמה כלשהי בעניינו. משמע, המבקש חזר בנקודה זו על טענתו המקדמית, שנדחתה על-ידי בית-המשפט, זה לא מכבר.
בית-המשפט לעניינים מקומיים שב ודחה את טענת המבקש, וקבע כי "הוראת החוק ברורה וקובעת כי המחזיק בכלב צריך למנוע את יציאתו מתחום חצריו, אלא אם הוא מוחזק על-ידי אדם המסוגל לשלוט בו באמצעות רצועה". לפיכך, נקבע, כי משהודה המבקש בעובדות כתב האישום, ולא הביא כל ראיה לסתור עובדות אלה, ולא פירט מהם האמצעים שבהם נקט כדי למנוע מכלבו לצאת את תחום חצריו ללא כל רצועה, הרי שאין אלא להסיק כי הוכחה העבירה המיוחסת למבקש בכתב האישום. על-יסוד האמור לעיל, הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים את המבקש בעבירה זו.
באותו מעמד, גזר בית-המשפט את עונשו של המבקש, והשית עליו קנס בסכום של 500 ש"ח, או יומיים מאסר תחתיו.
4. המבקש ערער על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים לבית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בערעורו, חזר המבקש וטען, בשנית, את אותן טענות מקדמיות אשר העלה בפני הערכאה הדיונית.
בהתייחסו לטענה כי כתב האישום אינו מגלה אשמה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי מנוסחו של סעיף 11(א) לחוק עולה כי כוונתו של המחוקק, כפי שהיא משתמעת מהתיבה "[...] לא יאפשר יציאתו מתחומי חצריו [...]", היא כי על בעלי הכלב לנקוט בכל האמצעים הדרושים, כדי למנוע את יציאתו של כלבם מחצרם, אל רשות הרבים. לפיכך, נדחתה טענתו של המבקש בנקודה זו, ובית-המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי אין בפסק דינה של הערכאה הדיונית משום חקיקה שיפוטית, אלא שמדובר בפרשנות תכליתית, המתיישבת עם לשון הסעיף ועם השכל הישר. עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי כל פירוש אחר לסעיף 11(א) לחוק, הוא בבחינת התפלפלות לשמה. בהמשך, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקש, שעניינה בכך כי מחוקק המשנה לא הגדיר בתקנה 18 לתקנות הפיקוח על כלבים את טיבה של "הרצועה", דבר היוצר, לכאורה, פגם בחיקוק. בית-המשפט ציין, כי בנסיבות המתוארות בכתב האישום, אין חולק כי כלבו של המבקש הסתובב ללא כל רצועה, ולפיכך אין כל נפקות לטענות אלה, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. לבסוף, נתן בית-המשפט המחוזי את דעתו לטענת המבקש כי עומדת לו ההגנה מן הצדק, בקובעו, כי אי פרסום השטחים והמועדים שבהם ניתן לחרוג מהוראות החוק ברשומות, מגיע לכדי פגם מנהלי, אך פגם זה אינו מקים טענת הגנה מן הצדק. עוד הוסיף בית-המשפט וקבע, בהקשר זה, כי לו היה מוכיח המבקש כי הסיבה לאי הפרסום ברשומות נבעה מרדיפה, התעמרות או דיכוי בעלי חיים מצידו של ראש העירייה, ייתכן שניתן היה להעלות את טענותיו בנדון. ואולם, משאין מחלוקת כי אלה אינם פני הדברים, הרי שאין לקבל גם טענה זו.
לסיכום, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בדין מצאה הערכאה הדיונית כי העובדות, שבהן הודה המבקש, מבססות את העבירה המפורטת בכתב האישום, ולפיכך, היה מקום להרשיעו בביצוע עבירה זו. לאור האמור, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש, על כל חלקיו.
הבקשה
5. המבקש, עורך דין במקצועו, הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי, במסגרתו, חזר על טענתו המקדמית, לפיה עובדות כתב האישום אשר הוגש נגדו, אינן מהוות עבירה, לא על-פי סעיף 11(א) לחוק ולא על-פי כל חוק אחר. המבקש הוסיף וטען, כי קביעותיהן של הערכאות הקודמות בנושא זה, הינן בגדר חקיקה שיפוטית, אשר הפכה, דה-פקטו, את העבירה המנויה בסעיף 11(א) לחוק, לעבירה של אחריות מוחלטת.
דיון והכרעה
6. למקרא האמור בבקשת רשות הערעור ובצרופותיה, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
הלכה מושרשת היא כי בקשה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה תינתן במשורה, היות שזו שמורה אך לאותם מקרים ייחודיים המעוררים שאלה משפטית רחבת השלכות והיקף, החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, או במקרים נדירים המעוררים חשש מפני עיוות דין (ראו, מיני רבים אחרים, רע"פ 4192/13 טרכטנברג נ' מדינת ישראל (4.8.2013) רע"פ 3711/13 הושיאר נ' מדינת ישראל (16.7.2013)). עיון בבקשה שלפניי מגלה, כי, חרף הלבוש התקדימי אותו מנסה להקנות המבקש לבקשתו, אין מדובר בנושא בעל חשיבות ציבורית או בשאלה משפטית בעלת השלכות והיקף רחב (ראו, בהקשר זה, רע"פ 3857/13יצחקיאן נ' מדינת ישראל (30.7.2013); רע"פ 2212/13 דבש נ' מדינת ישראל (9.5.2013)).