1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטים: א' טל (סג"נ), ק' רג'יאנו ו-א' מקובר) ב-עפ"ת 46801-01-13, שניתן בתאריך 08.10.2013, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית משפט השלום לתעבורה בפתח-תקווה (כב' השופט א' אנושי), מתאריך 06.09.2012 ב-גמ"ר 6523-08-11.
אף שבקשה זו מכוונת אך ורק כנגד עצם ההרשעה, אציין לצורך שלמות התמונה כי על המבקש נגזרו העונשים הבאים: 22 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי (כשהתנאי הוא שהמבקש יימנע מלבצע את העבירה שבה הורשע, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה למשך 3 שנים); פסילה מלקבל, או מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 18 שנים וקנס בסך 10,000 ש"ח. המבקש אמור להתייצב לריצוי עונשו בתאריך 01.12.2013 והבקשה שבפני הוגשה בתאריך 24.11.2013. עוד אציין כי בתאריך 25.11.2013 המבקש הגיש בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין שהושת עליו, ואולם נוכח החלטתי לדחות את בקשת רשות הערעור, כפי שיפורט להלן, מתייתר הצורך לדון בבקשת עיכוב הביצוע הנ"ל.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2. בתאריך 24.05.2011, במסגרת תפקידו כנהג אוטובוס בחברת "אגד", היה המבקש מעורב בתאונת דרכים קשה, שהביאה למותם של שני נוסעים ולפציעתם של נוסעים רבים. בעקבות חלקו של המבקש בתאונה הוגש כנגדו כתב אישום, אשר ייחס לו גרימת מוות ברשלנות של שני הנוסעים שקיפדו את חייהם בתאונה (עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961(להלן: פקודת התעבורה() וכן גרימת חבלה של ממש לנוסעים נוספים עקב נהיגה רשלנית (עבירה לפי סעיפים 62(2)+38(2) לפקודת התעבורה).
אפרט עתה בתמצית את עובדות כתב האישום ביחס למבקש.
3. בבסיס כתב האישום עומד אירוע התנגשות של אוטובוס, שבו נהג המבקש במהירות של כ-100 קמ"ש בכביש 1 מכיוון תל-אביב לירושלים - אשר במסגרתו פגע האוטובוס במשאית שעמדה בשול הדרך ובלטה לתוך נתיב הנסיעה כ-1.6 מטרים. על-פי כתב האישום המבקש נהג את האוטובוס במסלול התנגשות ישיר עם המשאית ולא עשה כל נסיון לעצור או להאט את האוטובוס, או להסיטו ממסלול ההתנגשות. כן הואשם המבקש שנהג באוטובוס בהיותו עייף.
4. בית משפט לתעבורה הנכבד הרשיע כאמור את המבקש בעבירות שיוחסו לו, תוך שהוא קובע כי המבקש היה במצב של "שינה זעירה" ברגעים שקדמו להתנגשות, ושעקב מצבו זה לא שלט ברכבו ברגעים המכריעים, והתעורר עקב זעקות הנוסעים רק כשלא ניתן היה כבר למנוע את ההתנגשות. בית המשפט לתעבורה הנכבד קבע כי השתלשלות אירועים זו היא אשר גרמה לתאונה ולתוצאותיה המצערות, תוך שהוא דוחה גם טענות לאשם תורם מצד נהג המשאית שהחנה את רכבו באופן מסוכן.
5. את קביעותיו בנוגע לעייפותו של המבקש, ולהיות במצב של "שינה זעירה" ברגעים שקדמו באופן מיידי להתנגשות, ביסס בית המשפט לתעבורה הנכבד על עדויותיהם של נוסעים באוטובוס, שהעידו על עייפותו של המבקש בשלבים שונים של הנסיעה, ועל כך שהוא "ניקר" במהלך הנסיעה, כלומר שעיניו "נעצמו בכבדות ונפתחו בבהלה" מספר פעמים במהלך הנסיעה שקדמה לתאונה. כן הסתמך בית המשפט לתעבורה הנכבד בהכרעת הדין על עדותו של בוחן התנועה, שציין כי עובר להתנגשות היה שדה ראייה של 667 מטרים, שלאורכם ניתן היה להבחין במשאית הבולטת לתוך הכביש ולהימנע מהתאונה.
6. במהלך משפטו בפני בית המשפט לתעבורה הנכבד, המבקש טען כי הוא חוסה תחת הגנת "היעדר השליטה" (סעיף 34ז לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המבקש, אשר סמוך לאחר התאונה (ואף במסגרת תשובתו לכתב האישום) מסר כי איננו זוכר את הרגעים שקדמו להתנגשות, ביקש בשלב מאוחר יותר של המשפט להסתמך על חוות-דעת מומחה (מומחה בפסיכולוגיה קלינית והיפנוזה), ממנה עולה כי המבקש "נזכר" בעת טיפול היפנוטי כי בנסיעה המדוברת עלה על האוטובוס נוסע בעל חזות ערבית, והדבר טרד מאוד את מנוחתו של המבקש. כן עלה מחוות-הדעת כי במסגרת הטיפול ההיפנוטי "נזכר" המבקש כי מספר רגעים לפני ההתנגשות קם אותו נוסע מכיסאו שהיה קרוב לכיסא הנהג והדבר הבהיל את המבקש באופן יוצא דופן. על-פי חוות-הדעת, גם במסגרת הטיפול ההיפנוטי - המבקש לא הצליח להיזכר בהתרחשויות מרגע קימת הנוסע, שהיה על פי הנטען בעל חזות הערבית - ועד לרגע ההתנגשות במשאית. יצוין כבר בשלב זה כי הנוסע הנ"ל היה, ככל הנראה, אחד משני הנוסעים, אשר מצאו את מותם בתאונה.
טיעונו של המבקש בהקשר זה גרס כי עקב בהלתו מקימת הנוסע בעל החזות הערבית, אשר עורר את חשדו כאמור, ועל רקע "היותו טיפוס חששן ודאגן מפיגועים" - ניתן להניח כי הוא נכנס למצב של "עילפון או פחד", וזה מנע ממנו את היכולת להגיב ולמנוע את התאונה.
7. בית המשפט לתעבורה הנכבד דחה את הטענה הנ"ל של המבקש שלפיה הוא חוסה תחת הגנת "היעדר השליטה", וזאת לאחר שציין בהכרעת הדין כי קיימים קשיים עם עדות המומחה מטעם ההגנה, על רקע הוראות חוק השימוש בהיפנוזה, התשמ"ד-1984 (להלן: חוק ההיפנוזה) ולאחר שקבע - על יסוד התרשמותו מחוות-הדעת, מעדותו של המומחה ואף מעדותו של המבקש עצמו - כי משקל תוצרי ההיפנוזה איננו רב. בעשותו כן הסתמך בית המשפט לתעבורה הנכבד על פסק-הדין המנחה שנפסק ב-ע"פ 5582/09 פלוני נ' מדינת ישראל (20.10.2010) (להלן: עניין פלוני), שם נקבעו פרמטרים, שלאורם יש לבחון את תקפותם של "זיכרונות מודחקים".
8. המבקש ערער, כאמור, על הכרעת הדין של בית המשפט לתעבורה הנכבד - לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את הערעור בנימוק שהערעור נסב בעיקרו סביב קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות של בית המשפט לתעבורה הנכבד. מעבר לכך, בסוגיית הקבילות והמשקל של עדות המומחה, בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ את קביעותיו של בית המשפט לתעבורה הנכבד, שלפיהן חוות הדעת מעוררת קשיים במישור הקבילות וכי יש לייחס לה משקל נמוך. על קביעותיו הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגשה הבקשה שלפני.
טענות המבקש
9. המבקש גורס, באמצעות בא-כחו, כי יש לאפשר לו לערער על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וזאת על סמך הטענות הבאות:
(א) בית המשפט לתעבורה הנכבד ובית המשפט המחוזי הנכבד (להלן: בתי המשפט קמא) התעלמו משני נתונים עובדתיים חשובים: מועד קרות התאונה בשעות הבוקר (המפחית את הסבירות שהמבקש היה עייף) ואופיו של המבקש, אשר שימש כמתנדב במשטרת התנועה והוא בעל נטייה לזהירות בדרכים. לטענת בא-כח המבקש, ההתעלמות מנתונים אלה הינה: "טעות משפטית יסודית [אשר] יש בה כשלעצמה להצדיק מתן רשות ערעור".
(ב) המקרה מעורר שתי סוגיות משפטיות חשובות:
האחת עוסקת באופן בו ראוי לבחון את קיומו של ספק סביר באשמת נאשם בפלילים. והשניה נוגעת להכשרת ממצאי טיפול בהיפנוזה במשפט הפלילי.
בא-כח המבקש ביקש לטעון בהקשרים אלה כי בסוגיות הנ"ל: "השאלה הזו עולה בעניין שבפנינו בכל הנוגע להעמדת ספק סביר באשמת הנאשם - המאמין סובייקטיבית, בקיומן של הנסיבות שעלו במהלך הטיפול בהיפנוזה ואשר יש בהן לזכותו בדין".