לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות תביעת ההורים, לאור פסק הדין שניתן ב-ע"א 1326/07
המר ואח' נ' פרופ' עמית ואח'
, תק-על 2012(2)3580 (להלן: "
הלכת המר
").
עניינה של התביעה נשוא הבקשה שבפניי הינה באי מניעת לידתו של בן התובעים, מועתז, הלוקה בתסמונת סן פליפו סוג A, המתבטאת במומים שכליים וגופניים (להלן: "
המחלה
").
נימוקי הבקשה:
המבקשים טענו כי בנם של התובעים נולד ביום 10/11/01 ואין חולק כי עם לידתו היה ברור דבר קיומם של נזקיו הגופניים והשכליים. לטענתם, התביעה, אשר הוגשה לבית המשפט ביום 12/06/12, קרי בחלוף 11 שנים מיום אירוע הנזק, הוגשה בחלוף מניין ההתיישנות הקבוע בחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: "
החוק
") ובפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "
הפקודה
"), שכן על פי סעיף 5 לחוק תקופת ההתיישנות היא בת 7 שנים, כאשר על פי סעיף 6 לחוק, תחילת המניין היא מועד לידתו של הקטין - המועד בו נודע לתובעים על קיומם של מומיו הגופניים. כמו כן, לטענתם, על פי סעיף 89(2) לפקודה, התובענה תתיישן בכל מקרה, אם לא הוגשה תוך 10 שנים מיום אירוע הנזק ועל כן, תביעה זו התיישנה.
המבקשים טענו כי עובר להלכת המר דנו בתי המשפט בשאלת ההתיישנות של תביעת ההורים על פי עקרונות דיני הנזיקין ה"רגילים" ואין בהלכת המר כדי לשנות זאת. לטענתם, כפועל יוצא של הלכת המר והוראת המעבר שנקבעה במסגרתה הגיש בא-כוחם בקשה לסילוק על הסף בתיק אחר שבטיפולו המתנהל בבית המשפט המחוזי מרכז (ת"א 13076-12-11) ובמסגרתו הציעה כב' הנשיאה השופטת גרסטל כי תביעת הקטין תימחק ותביעת ההורים תעוכב עד אשר יכריע בית המשפט העליון בשאלת התיישנות תביעת ההורים בסוג זה של תביעות. בפועל עיכבה גם כב' הנשיאה בהסכמה הליכים בתיק אחר (ת"א 50903-02-12) ועל כן, לטענתם, מן הדין לפחות לעכב את המשך ההליכים בתיקים שבהם מתעוררת שאלת פרשנותה של הלכת המר על רקע התיישנות תביעת ההורים וזאת מאחר שהוראת המעבר נידונה במסגרת הלכת המר ובית המשפט העליון, ככל שיסבור שיש מקום לשנות מקביעתו, הוא המוסמך לעשות כן ולבית משפט זה אין את הכלים לפרש את החלטת הרוב של בית המשפט העליון, המהווה הלכה מחייבת.
המבקשים טענו כי שופטי בית המשפט העליון היו ערים לתוצאות המעשיות של פסק הדין ולקשיים ולהסתייגויות שהועלו על ידי כב' השופט רובינשטיין בדעת מיעוט ומדבריה של כב' השופטת נאור, לפיהם אין מקום להכריע במסגרת הוראת המעבר בשאלה מה דינה של תביעת היילוד שטרם הוגשה שלגביה חלפה לכאורה תקופת ההתיישנות, עולה כי מקל וחומר בכל מה שקשור בתיקים העומדים ותלויים, יש לפעול לפי הפרשנות הדווקנית של הוראת הרוב בהלכת המר. לפיכך, גם אין לומר כי היות והלכת המר יש בה משום שינוי ההלכה, יש בכך כדי לבסס את הטיעון כי מרוץ ההתיישנות יחל מיום שינוי ההלכה. לטענתם, עובר להלכת המר וכבר במסגרת הלכת זייצוב (ע"א 518/82
זייצוב נ' כץ
, פ"ד מ(2)85), הוכרה עילת ההורים כעילה נפרדת בפני עצמה ובהלכת המר עילה זו הורחבה תוך ביטול עילת החיים בעוולה של הקטין.
המבקשים טענו כי בנסיבות אלו אין להיעזר במבחן התוצאה ויש לשים לב לקביעת בית המשפט בהלכת המר לפיה אין מניעה להכיר בעילת ה"הולדה בעוולה" של ההורים במסגרת עוולת הרשלנות ובהתאם לעקרונות נזיקיים רגילים. לפיכך, ומאחר שהתביעה הוגשה לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות, יש לדחות את תביעת ההורים ולמצער לעכב את הדיון בתיק עד להכרעת בית המשפט העליון בסוגיה.
תגובת המשיבים:
המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה, שכן לצורך הכרעה בה על בית המשפט לצאת מנקודת הנחה לכאורית לפיה תוכח רשלנות הנתבעים ועל סמך הנחת עבודה זו היענות לבקשת הנתבעים פירושה שלילת הזכות לפיצוי, הגם שהוכחה רשלנות, ומתן פטור למזיק הרשלן וזו תכלית הפוכה מהתכלית שנקבעה בהלכת המר.
המשיבים טענו כי הלכת המר מושתתת על עקרון הבסיס, עליו הושתת גם פס"ד זייצוב, לפיו מבקשים ליתן פיצוי מיטיב באורח מלא ככל האפשר לצרכיו של הילד בעל המוגבלות, אך זאת באמצעות עילת תביעתם של ההורים, שאינה מעוררת את הקשיים האמורים. הלכת המר לא שללה את הזכאות לפיצוי ברמה הערכית ולמעשה רק שונה האופן בו תביעות הולדה בעוולה מוגדרות ומנוסחות, כדי להימנע מהתנגשות מיותרת עם ערכי מוסר ודת. לטענתם, היענות לבקשת הנתבעים תגשים תכלית הפוכה לפיה המזיק מקבל פרס, חרף התרשלותו ואילו הניזוק נותר ללא פיצוי.
המשיבים טענו כי הפסיקה לאחר הלכת המר מצאה פתרונות טובים לסוגיית התיישנות תביעות ההורים וביטול עילת היילוד, המגשימים את תכלית הלכת המר, לפיה יש למנוע מצב בו תיקבע אחריות אך הקטין יוותר ללא פיצוי, והגשמת תכלית זו מחייבת להכיר בעילת הקטין אם תידחה תביעת ההורים. על כן, יש, לטענתם, לדחות את הניסיון להיבנות מהלכת המר ככלי עבודה ל"ניגוח" תביעות תלויות ועומדות, בניסיון להימנע מחובת הפיצוי, במקרים בהם התרשל המזיק.
המשיבים טענו כי בקשת הנתבעים לעכב הליכים עד להכרעת בית המשפט העליון בעניין נסמכת על החלטות כב' השופטת גרסטל וכב' השופטת אגי, אשר מעיון בהן עולה כי, בשונה מענייננו, מדובר בהחלטות שניתנו בהסכמת התובעים ולא ניתן לכפות על התובעים הסדר שכזה. כמו כן, לא מדובר בסוגיה הצפויה להיות מוכרעת בזמן הקרוב, שכן נפסק מפי כב' השופט צבי זילברטל ב-בר"ע 6794/12 כי לא ניתן להכריע בשאלה זו במסגרת בר"ע, אלא רק במסגרת ערעור בזכות על פסק הדין.
דיון:
לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להידחות, ממכלול הנימוקים אשר יפורטו להלן.
בפסק דין המר, שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים, החליט בית המשפט העליון לחרוג מהלכת זייצוב וביטל את תביעת היילוד בעילה של "חיים בעוולה", בקובעו שעילת התביעה הן בגין נזקי היילוד והן בגין נזקי ההורים בגין לידתו של ילד מוגבל תיוותר בידי ההורים בלבד בעילה של "הולדה בעוולה", להבדיל מעילת ה"חיים בעוולה". משמע, במסגרת עילת התביעה העומדת לרשות ההורים זכאים הם לתבוע הן את הוצאות היילוד בילדותו ובבגרותו עד תום תוחלת חייו והן את נזקיהם הממוניים והבלתי ממוניים בשל הצורך לגדל ילד חריג ומוגבל.
נפסק כי למעשה, לא השתנתה מהותית זכות התביעה שהייתה בידי היילודים, ומה שהשתנה הוא, העברת זכות התביעה מהיילודים אל הוריהם, כאשר בית המשפט העליון שב ומדגיש את דאגתו למילוי כל צרכי הילד המוגבל, ומוודא שהוא יזכה למלוא הפיצוי לו הוא זכאי בגין לידתו בעוולה. במילים אחרות - עקרונות הפיצוי אשר הותוו בפסק דין זייצוב נותרו על כנם, ועיקרם: דאגה כנה ואמיתית לצרכי היילוד והשתת עלות התשלום על המעוול, ועל כן ברור מאליו, שבית המשפט העליון לא התכוון לקפח את אותם יילודים, או הוריהם אשר הסתמכו על הלכת זייצוב והוא לא התכוון בשום פנים ואופן למנוע מהם פיצוי בשל הסתמכותם על ההלכה שנהגה במקומותינו במשך 25 שנים.
לפיכך, מאחר שבמסגרת הלכת המר בוטלה זכות התביעה של היילוד, ונותרה רק זכות התביעה של הוריו, הרי שעל פי חוק ההתיישנות, רשאים לכאורה ההורים להגיש את התובענה בעילה של "הולדה בעוולה" תוך שבע שנים ממועד לידת הקטין. מצב זה שינה את המצב המשפטי, ששרר עד אותה עת, על פיו נהגו היילודים, באמצעות אפוטרופסיהם, להגיש את תביעתם עד תום 25 שנים ממועד לידתם, ועילת התביעה של ההורים הייתה כמיטיבים בלבד, שכן הדין לא הכיר בזכותם העצמאית של ההורים להגיש תביעה בעילה נזיקית, כנפגעים ישירים, בשל לידת הילד הפגוע (אלא במקרים ספורים מאד), דבר שכיום הינו אפשרי בהתאם להלכת המר, ולמעשה זו הדרך היחידה הפתוחה בפניהם כדי לתבוע את נזקי היילוד ונזקיהם שלהם, הן כנפגעים ישירים והן כמיטיבים, כתוצאה מלידת ילדם במומו.
בבסיס דיני ההתיישנות ניצבת התפיסה, על פיה יש לשים קץ לכל התדיינות, ואין להטיל על מזיק לשמור את ראיותיו עד קץ כל הימים. תפיסה זו איננה רלבנטית בענייננו, וזאת ממספר נימוקים, ובהם: ראשית - עד עתה, היה מזיק חשוף לתביעות בגין רשלנות רפואית של יילודים עד 25 שנים ממועד לידת היילוד, וזאת מכח הלכת זייצוב, אשר נתנה בידו את זכות התביעה, ועל כן ממילא שמר המזיק את המסמכים הרלבנטיים, ובעניין זה אין כל שינוי, שכן הלכת המר אינה מאיינת את הצורך בשמירת המסמכים, ואף לא מוסיפה חובות נוספים על המזיק.