(בבקשה לעיכוב ביצוע פסק דין)
לאחר העיון בכתבי הטענות הנוגעים לבקשת עיכוב הביצוע - אני סבור שדינה להידחות.
1. בפסק דיני מיום 7.9.11, חייבתי את המבקשים לשלם למשיבים סכומי כסף בתורת השבה ופיצויים בשל ביטול חוזה מכר מקרקעין (בית מגורים; להלן: "
הנכס" או "
הבית") שכרתו עם המשיבים בשנת 2004, מחמת הפרתו היסודית בידי המבקשים. בקצירת האומר יצויין כי ההפרה היסודית באה לידי ביטוי בכך שחרף הצהרת המבקשים בחוזה המכר כי בנו את הבית בהתאם להיתר הבנייה שקיבלו וכי למיטב ידיעתם אין פגם נסתר בבית - נסתבר כי הבית בנוי שלא על פי היתר בנייה
כלשהו. אכן, המבקשים ביקשו וקיבלו (בשנת 1997) היתר להוספת שטח של כ-12 מ"ר, כך ששטחו הכולל של בית המגורים יעמוד על 97.48 מ"ר במקום 85.89 מ"ר. אולם בשנת 1997 הרסו המבקשים את הבית שהיה קיים (ובו קומה אחת) ובנו תחתיו בית בן שתי קומות (לאמור: קומת קרקע וכן עליית גג), בשטח של כ-140 מ"ר (111 מ"ר בקומת הקרקע וכן 28 מ"ר בעליית הגג). עבודות אלה - הן של הריסה והן של בנייה - נעשו ללא היתר מרשויות התכנון. המבקשים כללו בחוזה תניה שלפיה הבית בנוי על פי היתר בנייה ואף התחייבו להעביר למשיבים את הזכויות בבית כשהן נקיות מזכות צד ג' כלשהי. עם זאת ברור הוא כי התניה החוזית שלפיה הבית בנוי על פי היתר אינה נכונה וכי המבקשים לא יוכלו להעביר זכויות נקיות בבית על שם המשיבים (שכן בשל הבנייה בלא היתר, רובץ לפתח המשיבים סיכון שהוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תעתור להריסתו).
כאמור עותרים המבקשים לעכב את ביצוע פסק הדין, שעל פי חישובם מחייבם בתשלום סכום כולל של כ-3,282,000 ש"ח. המשיבים מתנגדים לבקשה האמורה. המשיבים מתנגדים לעיכוב הביצוע.
2. כאן המקום להדגיש כי אין חולק על בעלות המבקשים בזכויות בבחמישה נכסי מקרקעין, לא פחות, ואלה הם: בית דו-משפחתי ברחוב טננבאום 14 יהוד במגרש ששטחו 1,200 מ"ר (אחת משתי היחידות משמשת למגורי המבקשים והשנייה מושכרת); דירת מגורים ברחוב מרכוס, יהוד; דירת מגורים ברחוב ביקובסקי יהוד; חנות במרכז מסחרי ברחוב אליהו סעדון, אור יהודה. על פי האמור בסעיף 11 לתצהיר המשיבה 1 התומך בתגובה, שווי נכסים אלה,
על פי הערכת המבקשים, הוא כ-7 מיליון ש"ח, נכון לשנים 2007 - 2008. המבקשים לא הגישו תצהיר לסתירת הטענה בדבר שווי הנכסים.
נכס מקרקעין נוסף שניתן לראותו כמצוי בבעלות המבקשים הוא הבית נושא חוזה המכר שבוטל בפסק הדין (ואין חולק כי הזכויות בנכס זה נדונו להשבה לידי המבקשים נוכח פסק הדין. ראו סעיף 8 לתשובת המבקשים). אמור מעתה:
למבקשים יש זכויות בששה
נכסי מקרקעין.
המבקשים אמנם טוענים טענות עובדה אחדות על אודות חוסר האפשרות לממש נכסים אלה, בשל זכויות שהוענקו לצדדי ג' בחלק מן הנכסים הללו (כגון: היותם משועבדים לבנקים וכפופים לחוזי שכירות ארוכי טווח; חלק מן נכסים משמשים למטרה מסחרית, הכל כמפורט בסעיף 20.3 לתשובה). אני סבור כי אין ליתן משקל
כלשהו לטענותיהם העובדתיות הללו של המבקשים, שכן הן לא נתמכו בתצהיר (וכנראה
לא בכדי) ואף לא הובא כל פירוט לגבי סכומי השיעבוד המעודכנים לעת הזו, לעומת שווי הזכויות בנכסים ואף לא נמסרו פרטים לגבי חוזי השכירות הנטענים.
3. דרך המלך היא שפסק דין מבוצע
עם הינתנו (ראו תקנה 466 לתקנות סד"א). זו המסקנה הנדרשת עת לא צוין בפסק הדין כי חיוביו יבוצעו תקופה מסוימת
לאחר הינתנו. לשון אחר: עיכוב הביצוע הוא החריג. שניים הם התנאים המכוננים את עיכוב ביצועו פסק דין המכיל חיוב כספי: סיכויי הערעור מזה ויכולת השבת המצב לקדמותו (אם יבוצע הפסק ולאחר מכן יתקבל הערעור) מזה. עמד על כך לא מכבר כב' השופט דנציגר, בפסקו כהאי לישנא בע"א 2577/11
אברהמי נ' קנדאל נכסים בע"מ, ניתן ביום 9.6.11, פורסם במאגר נבו:
"
כידוע, הכלל הוא כי הזוכה בדין זכאי לקבל לידיו את פירות זכייתו עם מתן פסק הדין (ראו: תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). ההכרעה האם יש לחרוג מכלל זה תעשה על יסוד בחינת סיכויי הערעור ומאזן הנוחות [ראו למשל: ע"א 9351/07 הועדה המקומית לתכנון ולבניה מצפה אפק נ' נגל (לא פורסם, 23.12.2007)]. כאשר מדובר בעיכוב ביצוע של חיוב כספי הנטייה תהיה שלא לעכב את ביצועו אלא אם בית המשפט שוכנע כי ככל שלא יעוכב ביצועו ייגרם למערער נזק בלתי הפיך מאחר שאם יזכה בערעור לא יוכל הוא לגבות את כספו, מאחר שהדבר יחייב מימוש נכסים בהם יש למערער עניין מיוחד כגון דירת מגורים, או מאחר שתשלום סכום הכסף עלול לפגוע במצבו הכלכלי של המערער באופן אנוש עד כי אף אם יתקבל הערעור לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו ...".
4. אפילו נכון הייתי להניח לטובת המבקשים כי כפות מאזני הערעור הן
מעוינות או נוטות קמעא לעבר המבקשים (ואין זה המצב) - הייתי קובע כי לא עלה בידי המבקשים להצביע על
נזק בלתי הפיך שייגרם להם אם יבוצע פסק הדין, מחד גיסא וערעורם יתקבל, מאידך גיסא. נזק בלתי הפיך זה יכול, למשל, לנבוע מדלותם הכלכלית של המשיבים, שבעטייה ייבצר מן המבקשים להיפרע את אשר שילמו למשיבים אם יתקבל הערעור.
5. בבקשתם, הנתמכת בתצהיר המבקש 1, נטען כי משמעות ביצועו של פסק הדין בהאידנא, בלא להמתין להכרעה בערעור, היא הבאת שינוי במערך הזכויות בנכס, קרי: העברת הזכויות בו משם המשיבים לשם המבקשים, וככל שייקבע בערעור כי חוזה המכר בוטל שלא כדין בידי המשיבים - "
יידרש שוב שינוי בזכויות הנוגעות לנכס, דהיינו העברה חוזרת של הזכויות בבית" (סעיף 25 לתצהיר המבקש 1). לא זו אף זו. המבקשים טוענים כי לפי ייעוץ משפטי שקיבלו "
מדובר בפעולות מכר מקרקעין כפולות ומיותרות העלולות להטיל עלינו ואף על המשיבים עלויות עיסקה ונטל מס מיותרים וכבדים (לרבות מס רכישה ומס שבח) ..." (סעיף 26 לתצהיר המבקש 1).
המבקשים מוסיפים וטוענים כי הדבר "
עלול ... אף להוביל להסתמכות מוטעה של צדדים שלישיים על השינויים התכופים
ברישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין, לרבות בדבר זכות כלשהי העשויה להינתן ביחס למקרקעין" (סעיף 27 לתצהיר המבקש 1. ההדגשה - שלי. מ' י'). בתשובתם לתגובה, מוסיפים המבקשים וטוענים כי אין ביכולתם לממש את זכויותיהם בנכסי המקרקעין שבבעלותם, ומכאן שמאזן הנוחות נוטה לטובתם.
6. אין בטענות המבקשים כל הצדקה לעיכוב הביצוע. אפתח בטענה בדבר השגגה העלולה להיגרם לצדדי ג' עקב השינויים התכופים ברישום הזכויות בבית בלשכת רישום במקרקעין. לתפיסתי, מחייבת היא
כשלעצמה את דחיית הבקשה. טענה זו תמוהה ביותר. המבקשים יודעים ידוע היטב כי הבית כלל אינו רשום בלשכת רישום המקרקעין. מה להם אפוא כי יטענו לחשש מפני שינויים במרשם זה? אם טענו לכך - משמע שסברו כי הדבר חיוני לאישוש עיכוב הביצוע. משנסתבר כי המבקשים טענו טענת עובדה שאינה נכונה, בל יצפו כי בית המשפט, בית-משפט כלשהו, ישמע להם. העלאת טענה עובדתית שאינה נכונה, היא פעולה חסרת ניקיון כפיים ומקוממת. אין להסכין עימה. אם ייעתר בית המשפט לבקשה הנתמכת בתצהיר המכיל טענה עובדתית מהותית
שביודעין אינה נכונה - עלול הוא לכרות את הענף עליו הוא יושב, לאמור: אמון הציבור בבתי המשפט ובמערכת האכיפה. בעלי דין עלולים להקל ראש בטענות שהם שוטחים בתצהיריהם לפני בית המשפט, בידיעה שאפילו תימצא אחת מהן סותרת את ההוויה העובדתית, לא יידרשו הם ליתן את הדין על כך. לדעתי, כל המבקש לשמור על תרבות מינימאלית של התדיינות, לא יוכל - ואסור לו - להשלים עם התנהגות מעין זו, קל וחומר שעה שהיא באה מפי בעל דין שבית המשפט כבר פסק כי הטעה את בעל חוזהו. בעל דין כזה חייב לנהוג משנה זהירות בפניותיו אל בית המשפט. לא כך אירע בעניין דנן. כאמור, טעם זה בלבד די בו לדחיית הבקשה, ואם מוסיף אני טעמים נוספים, אין הם באים לפגום באמור לעיל.
7. לפנים מן הנדרש, סבורני כי אין תקומה לעיצומה של בקשה.
ראשית
לכל עניין לנו בפסק דין
כספי, לא בפסק דין הקובע זכויות קניין במקרקעין או המורה על פינוי מאן דהוא ממקרקעין שבהחזקתו (ובוודאי שאין מדובר בפינוי מדירה המשמשת למגורי המבקשים). מערך השיקולים לגבי עיכוב ביצועו של פסק דין הקובע חיוב כספי שונה בתכלית מזה הנוהג לגבי עיכוב ביצוע פסק דין של פינוי, במיוחד נוכח אי-הפיכותו של המצב העלול לנבוע מן הפינוי. המבקשים ניסו להחיל על עניינם את כללי עיכוב ביצועו של פסק פינוי, אלא שניסיון זה נועד לכישלון. כזכור, עניין לנו בחוב כספי הנובע מביטולו כדין של חוזה מכר מקרקעין. המבקשים אינם חייבים למכור זכויות כלשהן במקרקעין לשם פירעון החוב הפסוק. אכן, בהסדר הדיוני אשר נעשה עובר למתן פסק הדין, הוסכם כי המבקשים "
רשאים לממן תשלום מלוא הסכום שייפסק בפסק הדין ... גם באמצעות מכירת הדירה נשוא התביעה" (ראו סעיף 7 להסדר הדיוני מיום 12.1.11, נספח 3 לבקשה).
אולם, אין זו דרך הפירעון
הבלעדית של החוב הפסוק. זוהי
אחת מדרכי הפירעון אך לא
היחידה. אדרבא, יבורו להם המבקשים דרך אחרת לפירעון החוב הפסוק ויימנעו ממכירת זכויות כלשהן במקרקעין.
שנית
, אשר לטענה בדבר היווצרות אירועי מס בשל
העברת הזכויות בנכס מן המשיבים אל המבקשים (עקב פסק הדין נושא הבקשה)
והחזרתן אל המשיבים (אם יתקבל הערעור), חוששני כי אין בה ממש. למיטב הבנתי, השבה הנובעת מפסק דין הקובע כי עסקת מכר מקרקעין בוטלה כדין, אינה עולה כדי "מכירה" של זכות במקרקעין לצורך חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג - 1963. מכאן שחששם של המבקשים הוא ללא בסיס וככל הנראה לא בכדי לא תמכו הם בפסק דין כלשהו את טענתם בדבר היווצרות אירועי מס במצב הדברים המתואר.
שלישית
, טענת המבקשים "
כי אין עוד ביכולתנו הכלכלית להשיב את התמורה החוזית בגין הנכס למשיבים, אלא באמצעות מכירתו של הנכס לצד שלישי" (סעיף 28 לתצהיר המבקש 1), נטענה בלשון כוללנית ובלתי מפורטת. כך, למשל, ניתן היה לצפות ממי שמבקש לטעון לדלותו הכלכלית כי יאשש טענה זו במעין מאזן הכולל פירוט זכויותיו וחובותיו ובכללם
צד הזכות
(דוגמת השתכרות מכל מקור שהוא וראיות לכך; פירוט הנכסים השונים (נכסי דניידי ודלא ניידי) ושווים, אישורי בנקים על אודות יתרות בחשבונות שמנהל המבקש (לרבות חשבונות ניירות ערך; מטבע חוץ; קופות גמל; תוכניות חיסכון; קרנות השתלמות; קרנות פנסיה שלו ושל בני משפחתו עד גיל 18)) ו
צד החובה
(לרבות הוצאותיו השוטפות, תדפיסי חיובי כרטיסי אשראי, פירוט על פירעון הלוואות שנטל). לא ניתן לטעון ברצינות כי אדם אינו יכול לשלם את החוב הפסוק בלא למסור ולו פירוט מינימאלי כאמור. לא ניתן לצפות כי בית המשפט ייאות לעכב את ביצועו של פסק דין
כספי בהסתמך על טענות כה דלות וכוללניות. אחרי ככלות הכל, המבקשים נושאים בנטל השכנוע בדבר התקיימותן של נסיבות מיוחדות המצדיקות מסקנה כי המקרה דנן הוא בגדר החריג לכלל שלפיו פסק דין מבוצע עם הינתנו. הואיל ועסקינן בחריג - הנטל הרובץ לפתח המבקשים אינו נטל פשוט. להרמתו נדרשות ראיות של ממש, לא טענות בעלמא. ראיות ממשיות כאמור לא הובאו.
8. הבקשה נדחית אפוא, מן הטעם שבפסקה 6 לעיל. המבקשים יישאו בשכ"ט ב"כ המשיבים בסכום של 5,000 ש"ח, להיום.