לפניי בקשה לסעדים זמניים שעניינה הגבלות על יצירת רעש מעסקם של המשיבים באופן שיפריע לעסקם של המבקשים. המדובר בהליך שהצדדים האריכו בו והמטירו על בית המשפט מגוון מסמכים ובקשות שלא לצורך, תוך הסלמת המחלוקת ביניהם מקום שבו הוראות החוק המפורשות יכולות היו לחסוך אותה. בכוונת מכוון - אקצר באופן יחסי, ואביא רק את הנתונים החיוניים ביותר להכרעה.
1. המבקש 2 (להלן:
המבקש) הוא אמן, יוצר סרטים ומרצה. המבקשת 1 (להלן:
החברה) היא חברה בבעלות זוגתו של המבקש, הפועלת בשיתוף פעולה עם המבקש. על מנת לקדם את יצירתם האמנותית רכשה המבקשת בסוף שנת 2011 סטודיו ברח' קיבוץ גלויות בתל אביב, אזור המוגדר על ידה כ"תעשיה-מלאכה זעירה". המקום שופץ עד חודש מרץ 2012 ואז השכירה החברה למבקש את הסטודיו. ברם לטענת המבקש הוא וזוגתו החלו סובלים מהרעשות כבדות מן העסק הצמוד לסטודיו שלהם, השייך למשיבים - יוצרי מוסיקת טרנס פסיכדלי, לטענת המבקשים. הרעש הבוקע מעסק המשיבים גורם לטענת המבקשים למטרד רעש חזק כאמור בחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961 (להלן:
החוק למניעת מפגעים), כמו גם מטרד ליחיד המונע מן המבקשים אפשרות לעשות שימוש סביר בעסקם. ניסיונות לבוא בדברים עם המשיבים בחודשים מרץ-יוני 2012 לא צלחו, לפי הנטען. מעשית, מתקשים המבקשים לעשות שימוש בסטודיו ועסקיהם נפגעים, לדבריהם. מומחה בתחום האקוסטי שהביאו חיווה דעתו כי הרעש הבוקע מן העסק השכן עולה על המותר בחוק למניעת מפגעים והתקנות שהותקנו מכוחו, תקנות למניעת מפגעים (רעש בלתי סביר), התש"ן-1990 (להלן:
תקנות רעש בלתי סביר).
2. על רקע האמור הגישו המבקשים תובענה לפיצוי כספי בגין נזקיהם, וכן לצווי עשה להפסקת המטרד הנטען. בגדרי הבקשה עתרו עוד המבקשים לשני סעדים זמניים, הזהים למעשה לצווי העשה המבוקשים: איסור על המשיבים לגרום למטרד ליחיד, ואיסור על המשיבים לגרום "רעש חזק" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק למניעת מפגעים, או כל רעש העולה בחמישה דציבל על רעש הרקע בסביבת עסקם של המשיבים.
3. המשיבים לא הגיבו בתחילה לבקשה לסעד זמני ולא התייצבו לדיון, ולכן ניתן למבקשים סעד זמני (אף כי בנוסח שונה מזה שעתרו לו). בהמשך עתרו המשיבים לביטול הצו בטענה שלא ידעו על הבקשה ועל הדיון שנקבע בה, ובקשתם נתקבלה, אף שביארתי כי אשקול את סוגיית ההוצאות בהמשך.
4. עמדת המשיבים, בתמצית, היא זו: המבקשים בחרו למקם את עסקם באחד מאזורי התעשייה המרכזיים בתל אביב, וחזיתו פונה לציר תנועה מרכזי ורועש - דרך קיבוץ גלויות. לטענתם עסקם - שאינו ל"טרנס פסיכדלי" כי אם ליצירת מגוון צורות מוסיקה - אינו רועש באופן בלתי סביר. הם גורסים כי המבקש הוא רגיש בצורה יוצאת דופן לרעש, כנלמד מסרט דוקומנטרי שערך, שבו הוא מציג עצמו כמי שסובל מאובססיה ונחרד מכל רעש ורחש בסביבתו, לרבות מיקרוגל של השכנים וקול של נשיקה ברחוב. בכל מקרה, מפלס הרעש בסטודיו שמקורו בעסק המשיבים נמוך ממפלס הרעש מן הרחוב, כנלמד מחוות דעת נוגדת שנערכה עבור המשיבים. עוד מטעימים המשיבים כי הבקשה הוגשה בשיהוי רב, בחוסר נקיון כפיים, וכי הנזק בכל מקרה ניתן לפיצוי בכסף.
5. יצוין כי המבקשים ביקשו להוסיף (כבר לאחר קבלת הבקשה לביטול הצו) תצהיר של מר נפתלי גליקסברג, אדם נוסף שעבד עם זוגתו של המבקש בסטודיו ומגדיר עצמו כבמאי ומפיק בכיר, שהעיד על רעשים חזקים ובלתי סבירים שבקעו מעסק המשיבים עד שלא ניתן היה לעבוד בסטודיו. אשר לטענה בעניין חריגותו של המבקש ביאר זה כי הדמות שבסרט היא בדיונית, ואינה הוא עצמו אלא האמן הבדיוני.
6. הצדדים והמומחים מטעמם נחקרו ארוכות, ולאחר מכן ביקשו הצדדים להוסיף טיעונים משלימים מטעמם. כך עשו והשלימו עתה. הגיעה אפוא שעת הכרעה.
דיון
7. נזהה ראשית את המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית. החוק העיקרי הדרוש לעניין הוא החוק למניעת מפגעים, שהותקן בשנת 1961, הקובע בסעיף 2 לו כי: "לא יגרום אדם לרעש חזק או בלתי סביר, מכל מקור שהוא, אם הוא מפריע, או עשוי להפריע, לאדם המצוי בקרבת מקום או לעוברים ושבים". החוק הורה גם לשר הרלבנטי (בתחילה היו אלה שרי הפנים והבריאות, ולאחר מכן השר לאיכות/הגנת הסביבה) להתקין תקנות, בין היתר - לשם הגדרת אותם רעשים. בלא תקנות אלה, כפי שהבהיר בית המשפט העליון, המדובר בחוק חסר "שיניים" (בג"ץ 295/65
אופנהימר נ' שר הפנים, פ"ד כ(1) 309, 333 (1966)), שכן מי הוא שיקבע מהו רעש בלתי סביר? וכפי שהובהר, רגישותם של הבריות לרעש אינה זהה: "מתאר אני לעצמי כי אדם, בעל לאשה ואב לעשרה ילדים מגיל 12-2, תהא רגישותו לרעש הרבה פחותה מרגישותו של רווק זקן המבלה כל ימיו בספרייתו השקטה" (שם, בעמ' 325).
8. "שיניים" הותקנו לו לחוק למניעת מפגעים באיטיות ראויה לציון. כיום חמושים אנו בתקנות רעש בלתי סביר, שהן מדעיות ומדידות: הן עוסקות במדידת מפלסי רעש ובדרך המקצועית למדידה, תוך הגבלת מפלס הרעש בהתאם למשך הרעש (למעלה מעשר דקות, למעלה משלוש שעות וכיו"ב), ולסוג האזור (בניין באיזור מגורים, בניין המשמש לתעשיה וכיו"ב). כך לדוגמה המתאימה לענייננו, במבנה המשמש לתעשיה ולמסחר באיזור המשמש אף הוא למטרה זו ("מבנה ה'"), הרי שרעש המושמע בין שלוש ותשע שעות (כטענת המשיבים ביחס למשך עבודתם האופיינית) אינו יכול לעלות על מפלס רעש, כהגדרתו בתקנות, של 75 דציבל, שאז ייחשב "בלתי סביר". לצד תקנות אלה עומדות משלימותיהן - תקנות למניעת מפגעים (מניעת רעש), התשנ"ג-1992 (להלן:
תקנות מניעת רעש), שעניין הגבלות על רעשים קונקרטיים, דוגמת מפוחי עלים, מזגנים, צופרים וכיוצא באלה. תקנות אלה אוסרות אף על השמעת מוסיקה בבנייני מגורים בשעות מסוימות - מה שאינו רלבנטי לענייננו.
9. טוענים המבקשים: אנו נסמכים לא רק על תקנות רעש בלתי סביר. החוק אוסר כאמור לא רק על רעש בלתי סביר, אלא על רעש חזק, ואת השניים אוסר החוק למניעת מפגעים. הם קוראים אפוא לבית המשפט לאסור על המשיבים להקים "רעש חזק" כהגדרתו בחוק מניעת מפגעים. טענה זו אינה פשוטה ואינה יכולה לסייע למבקשים לעת הזו.
אכן, התקנות האמורות עניינן רק ברעש הבלתי סביר, ולא ברעש "חזק" כנזכר בחוק. לשיטת המבקשים, ייתכן שיימצא כי המוסיקה שמשמיעים המשיבים אינה במפלס רעש גבוה מן המותר, ובכל זאת תיחשב היא לרעש חזק. ואמנם: "...יכול רעש להיות 'חזק' - ובכל זאת 'סביר', כגון אם הוא חולף או אם הוא נשמע בסביבה רועשת ומשלב ברעש רקע ועוד, ויכול רעש להיות 'חלש' - ובכל זאת 'בלתי סביר'. כגון טפטוף מונוטוני קבוע ומתמשך על רקע של שקט סביבתי" (ע"פ 151/84
חברת החשמל לישראל נ' פרשט, פ"ד לט(3) 1 (1985)).
ברם אפשרות עיונית זו אינה נחזית כרלבנטית. אין עסקינן ברעש ייחודי, כזה שאף אם ייחשב כ"סביר", הרי שיימצא כי בכל זאת הוא "חזק". עסקינן ברעש שהוא אולי האבטיפוס של כל הרעשים: מוזיקה, הנשמעת לאורך זמן. דומה שלמטרה זו בדיוק טרחו לבסוף השרים והתקינו את תקנות רעש בלתי סביר, הקובעות כיצד למדוד רעש ומה מפלס הרעש המקסימלי המותר. יש בעייתיות רבה בקביעה שיפוטית שלפיה אף שמפלס הרעש שמייצרת המוסיקה של פלוני נמדד כנמוך מן המותר בתקנות, ייחשב בכל זאת לאסור לפי חוק מניעת מפגעים בהיותו "חזק". בעייתיות זו מתעצמת בזוכרנו את הטעם לכך שנקבעו התקנות: כאמור, כפי שהבהיר בית המשפט העליון, בלא שנפנה לתקנות (שטרם הותקנו אז), קיים קושי עצום בנטיעת מסמרות בשאלה מהו רעש חזק או בלתי סביר, והמדובר יהיה בשאלה סובייקטיבית בעליל, הן מבחינת הטוען למפגע (אותו אב למשפחה ברוכת ילדים או הרווק בספרייתו), הן מבחינת השופט. על כך נאמר שם (בהקשר הפלילי, אך החל גם בענייננו) כי "באין כללים והגדרות בהתאם לסעיף [המחייב התקנת תקנות - א"צ], יהא גורלו של הנאשם תלוי במספר ילדיו של השופט".
10. מכאן, ודווקא כיוון שהן תקנות רעש בלתי סביר (אלו הנדרשות למפלס הרעש), הן תקנות מניעת רעש (אלו האוסרות על השמעת מוסיקה בעוצמה בבניין מגורים בשעת המנוחה) נותנות מענה ברור ואובייקטיבי לשאלה מהו רעש מוסיקה בלתי סביר, הרי שאיני סבור שיש מקום לנדוד אל הגדרות ערטילאיות של "רעש חזק", או למטרד ליחיד הקבוע בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, לשם קביעה האם יש פסול בהתנהלות המשיבים אם לאו. סבורני כי המבקשים יתקשו לשכנע אפוא בתביעתם שאפילו המדובר ברעש סביר וכזה שלא נאסר עליו בתקנות השונות, הרי הוא "חזק" ויש לאסור עליו בכל זאת. משמעות הדבר היא אפוא זו: צו, ככל שיינתן במקרה דנן, ישקף את האיסורים שבתקנות מניעת רעש, לא ירחיבן ולא יצר אותן.
11. האם יש אפוא ראיות לקיומו של רעש בלתי סביר, כהגדרתו בתקנות? התשובה היא בחיוב. הוצגה חוות דעת המומחה מטעם המבקשים, המלמדת על שמפלס הרעש הנובע מעסק המשיבים עולה משמעותית על רעש הרקע שמקורו בסביבת הסטודיו, ומגיע כדי 75.8 דציבל - מעל הרף של 75 דציבל המותר בהתאם לתקנות לרעש הנשמע במהלך היום לפרק זמן של עד תשע שעות בבניין בסיווג הרלבנטי. (יוער כי ראיתי את דברי המומחה בעמ' 13 פרוטוקול, שאמר בטעות כי האיסור מתייחס לרעש הנמשך מעל תשע שעות. ברם התקנות מדברות בעד עצמן).
אכן, הוצגה חוות דעת נוגדת מטעם המשיבים, אך מבלי להרחיב אציין כי הסברי המומחה מטעם המשיבים הותירו תהיות רבות. בכל מקרה, אין תפקידו של בית המשפט בשלב זה להכריע במחלוקת, ויש להניח שזו תוכרע בסיועו של מומחה מטעם בית המשפט ולא כזה הקרוא על ידי הצדדים. יש לבחון בשלב הנוכחי רק אם יש "ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התביעה" וכאלו - ישנן. עדויות המבקש, זוגתו ומר גליקסברג (שלא ראיתי מניעה לקבלה, בפרט שתצהירו הוגש קודם להגשת התגובה, והוא לא נחקר בשאלת עוצמת הרעש) - יש בהן לכאורה כדי לקעקע את טענת מומחה המשיב שרק רעש הרחוב הוא הנשמע בסטודיו. שילוב עדויות אלה, וקיומם של עדים נוספים פרט למבקש, מייתרים את הצורך להכריע בשאלה האם כאשר המבקש סיפר בסרטו על רגישותו יוצאת הדופן לרעש - היה זה המבקש, האיש דן גבע, המספר בכנות על "טירופו", או שמא הייתה זו אך מסיכה, והיה זה האמן דן גבע, שאינו קיים במציאות. נותיר שאלות פילוסופיות ואמנותיות אלה בענייני האמן והפרסונה לעזרא פאונד ולט.ס. אליוט, ונתמקד בענייננו הארציים. באלה - יש ראיות בעוצמה המספקת לשלב הנוכחי כדי להצדיק צו.
12. אעיר כי טענות נוספות של המשיבים אין בהן כדי למנוע את מתן הצו. בפרט, טענת השיהוי: בהיעדר הסתמכות כלשהי של המשיבים על כך שדעת המבקשים נוחה מפעילותם, הרי שעוצמתה של טענת השיהוי אינה רבה. המבקשים אכן השתהו, ברם אין זה שיהוי מאיין. אשר לטענה כי הנזק ניתן לפיצוי בכסף: אובדן הכנסות ניתן לפיצוי, ברם כסף אינו מפצה על סבל מרעש, כי אם מהווה אך תחליף פיצוי. יש אפוא מקום למתן צו.
13. מה מהות הצו הנדרש? כפי שהובהר, אין בדעתי להרחיב אל מעבר לתקנות מניעת רעש, וודאי שלא במתכונת הערטילאית המבוקשת של איסור מטרד. כל צו זמני כמבוקש, ואשר שונה משיקוף של הוראות החוק, אך ילקה אף בכך שיהא זהה לסעד העיקרי המבוקש, סעד שככלל אין לתיתו.
הצו יורה אפוא כי רעש במפלס העולה על שצוין בתקנות למניעת רעש - אסור, רעש שמפלסו נופל מן המצוין בהן - מותר. נשאלת אפוא השאלה: מה לי ליתן צו שאינו אלא בבואה שלמה של התקנות הקיימות ממילא? ככלל, אכן מדובר בצו מיותר בעליל. ברם בענייננו עסקינן במשיבים שהעידו על עצמם כי עולם המשפט רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, וכאשר ראו את התביעה לראשונה בפתח דלתם - התעלמו ממנה כליל. בנוסף, כאמור, יש ראיות לכך שעד כה הפרו את הוראות התקנות. דומה אפוא כי קיומו של צו האוסר על המשיבים לפעול בניגוד לתקנות, יכול להוסיף "שיניים" לאותן תקנות, וגדולים יותר הסיכויים שהמשיבים ישיתו לבם לצו שיפוטי שאין להפר אותו, מאשר לתקנות שנדיר נאכפות.
14. יוער עוד ביחס לצו ולאכיפתו (ובניגוד לצו עצמו, הרי שמכאן ואילך מדובר בהמלצות בלבד): ראשית, ככל שיהיו למבקשים ראיות בדבר הפרת הצו, ניתן לנסות ולהסתייע במשטרה לאכיפתו במקרה הצורך, חלף פנייה לבית המשפט. עוד קודם לפנייה למשטרה ראוי להם למבקשים להפנות את תשומת לבם של המשיבים להפרה הנטענת. כן דומה כי נכון יעשו המבקשים אם יסמנו בדרך כלשהי שתובן על ידי המשיבים (מסרון, סימן על דלת הסטודיו וכיוצא באלה כפי שיתאמו הצדדים), כי הם שוהים עתה בסטודיו, למען יידעו המשיבים להישמר במיוחד.