רקע
1. החלטה זו עניינה בבקשה למחיקת סעיפים 42-46 מכתב התביעה מחמת העדר סמכות עניינית.
טענות המבקשת
2. הנתבעת (להלן: "המבקשת") טוענת, כי טענות התובעת בכתב התביעה ביחס לחוסר סבירותם של התעריפים והצורך בהפחתתם בשיעור של 30% עולות כדי 'תקיפה ישירה' של 'החלטה מנהלית', שכן מתבקש שינוי של ההחלטה המנהלית. במקרה שכזה - הסמכות אינה מוענקת לבית משפט זה ויש לפתוח לשם כך ב-'הליך מינהלי'.
3. לשיטתה, על פי 'מבחן הסעד', מכוחו נבחנת שאלת הסמכות העניינית, כאשר מתבקש סעד של שינוי החלטה מנהלית או ביטולה, קמה הסמכות לערכאה המינהלית. עיון בסעיפים העוסקים בסבירות התעריפים שבכתב התביעה (סעיפים 42-46) מעלה, כי התובעת דורשת הצהרה כללית, לפיה התעריף שבו מחויבים כל תושבי קריית שמונה בכלל אמור להיות נמוך ב-30%. לגרסתה, מדובר בראש פרק עצמאי ונפרד מן התביעה הכספית, כאשר ההכרעה בפרק הדן בשאלת 'סבירות התעריפים' במסגרת התביעה אינה דרושה כלל לשם הכרעה בעילות האחרות הנטענות בגדר כתב התביעה- קרי ב-'עילת ההשבה'. המבקשת הפנתה לפסיקה אשר, לשיטתה, מבססת את טענותיה בהקשר סוגיית הסמכות העניינית.
4. המבקשת סבורה, כי טענותיה של התובעת לעניין סבירות תעריפי חוקי העזר מהוות תקיפה ישירה של החלטה מנהלית. בהתאם, תקיפת ישירה של החלטתה המנהלית של המבקשת, בכובעה כרשות מנהלית, ממילא אינה יכולה להיעשות בפני מותב זה אלא היא צריכה להתבצע בדרך של תקיפת החלטות מנהליות בפני 'הערכאה המנהלית המוסמכת'. המבקשת נסמכת על קביעתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בתיק עת"מ 21625-08-10
מסעדת הקדרים בע"מ נ' עירית חיפה (18.05.2011), ולפיה
"כאשר מדובר בתקיפה ישירה של החלטה של רשות מינהלית הסמכות לא לבית המשפט לענינים מינהליים או לבג"ץ, הכל בהתאם לתנאי סעיף 5 לחוק (לרבות התוספת הראשונה)".
5. לחלופין, טוענת המבקשת כי טענותיה של התובעת בכתב התביעה הינן בבחינת 'תקיפה ישירה' בכסות של 'תקיפה עקיפה'. משכך, טענת התובעת כי הפרק העוסק בסבירות התעריפים, הינו בבחינת עתירה לסעד כספי, אינה אלא בירור בדרך הילוך פסולה במסגרתה נעשה ניסיון 'להסוות' את תקיפתה הישירה של ההחלטה המינהלית בדרך של תקיפה עקיפה, שאל לו לבית המשפט להתירה. התובעת העותרת לתקיפת חוקי העזר, עליה לעשות כן באופן ישיר ולא בכסות של סעד הצהרתי שמתברר באופן עקיף במסגרת תביעה כספית להשבת כספים. על כן, יש לבצע הפרדה ברורה בין תביעת ההשבה בגין סכומי הכסף אשר שולמו, לטענת התובעת, ביתר, לבין הטענות בדבר סבירות חוקי העזר.
טענות המשיבה
6. בתגובתה התנגדה התובעת (להלן: "המשיבה") לבקשה. לשיטתה, בקשה זו הוגשה ללא שנתמכה בתצהיר בניגוד לתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומטעם זה בלבד יש להורות על דחייתה.
7. לגופו של עניין, הפנתה המשיבה להוראת סעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 וטענה, כי חוק זה מסמיך את בית המשפט לעניינים מנהליים לדון בעתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה. התוספת הראשונה [סעיף 8(א)] כוללת בחובה עניינים הנוגעים להחלטות של רשויות מקומיות. בפסיקה נקבע, כי נישום החולק על דרישת תשלום אגרות והיטלי פיתוח שלא שילם את הנדרש, רשאי להגיש עתירה מנהלית. יחד עם זאת, כשהסעד המבוקש הוא סעד כספי (השבת כספים ששולמו), הסמכות נתונה לבית המשפט האזרחי, בהתחשב בסכום התביעה [המשיבה היפנתה ל-רע"א 11224/04
המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר (16.02.05); ע"א (ב"ש) 1036/05
אלוניאל מקדונלדס בע"מ נ' מועצה אזורית באר טוביה ()].
8. לשיטתה, עניינה של התביעה שהוגשה כנגד התאגיד היו בהשבת כספי ההיטלים ששילמה המשיבה, ביתר. דהיינו-
הסעד המבוקש במסגרת התביעה הוא סעד של
"השבה"
בלבד, בעוד שאחת
מעילות התביעה הינה
'סבירות התעריפים'. על יסוד האמור, הסעד היחיד המבוקש במסגרת התביעה דנן הינו סעד של השבה, ולכן מדובר בתביעה כספית גרידא ולא בתובענה לסעד כספי המאוגדת יחד עם תובענה לסעד הצהרתי, כטענת המבקשת. לא מבוקש במסגרת כתב התביעה את ביטולם של חוקי העזר או ביטול התעריפים הקבועים בהם, אלא טענת המשיבה היא כי 'היות ומדובר בתחשיבים שגויים אשר התבססו על נתונים שגויים, הכספים אשר נגבו ממנה, נגבו ביתר'.
9. המשיבה הוסיפה והתייחסה לטענתה החלופית של המבקשת, לפיה מדובר בתקיפה עקיפה ולא תקיפה ישירה של החלטה מינהלית. לטענתה, היא עותרת לסעד כספי בלבד,
כאשר הטענה של סבירות התעריפים צריכה להיבחן כאגבית לה, שכן הטענה של סבירות התעריפים הינה למעשה 'תקיפה עקיפה' של חוק העזר והתעריפים הקבועים במסגרתו. המשיבה עמדה על המשמעות של 'תקיפה עקיפה' והבהירה, כי במידה ותביעתה תתקבל, ויינתן לה הסעד המבוקש במסגרתה, קרי השבת הסכומים ששילמה ביתר, וזאת מחמת העובדה כי התעריפים הינם שגויים והתבססו על נתונים שגויים, הרי שהקביעה הנ"ל יש לה נפקות אך להליך הנדון, ואין לה השלכות לגבי יתר ההליכים והיא בוודאי אינה מהווה מעשה בית דין.
10. לסיום, טענה המשיבה כי מכוח סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, טענותיה של המשיבה, כפי שבאו בסעיפים אליהם מפנה המבקשת, הינן טענות שבסמכות נגררת. לשיטתה, מדובר בסוגיה אגבית שהכרעתה דרושה לבירור התובענה, קרי האם המשיבה זכאית לסעד המבוקש בגדר התביעה, ולכן רשאי להכריע בה בית המשפט לצורך עניין זה, אף אם נניח כי מדובר בשאלה אשר בסמכותו הייחודית של בית משפט אחר. הטענה בדבר סבירות התעריפים הינה אגבית לסעד העיקרי, היינו סעד ההשבה.
11. כבר כאן ייאמר, כי אפשרתי למבקשת להגיש תשובה מטעמה לתגובת המשיבה, ואכן תגובה כזו לא איחרה לבוא, בה ניסתה המבקשת לשכנע מדוע אין לקבל את טענותיה של המשיבה תוך התייחסות לפסיקה עליה נשענה המשיבה בתגובתה.
12. הצדדים אף השימו טיעונים בע"פ בגדר דיון שקיימתי, במהלכו חזרו הצדדים על עיקר טענותיהם, ולכן אין מקום להביאן בשנית.
דיון ומסקנות
13. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ושקלית את טיעוני הצדדים, בבורה אני כי דין הבקשה
להידחות.
14. התובעת, חברה יזמית פרטית אשר הקימה מספר פרוייקטים בקרית שמונה (להלן: "המשיבה"), הגישה תביעה כספית להשבת סכום של 1,248,755 ש"ח, ששולם על ידה לחברת התנור- קרית שמונה ומטולה בע"מ תאגיד מים וביוב (להלן: "המבקשת"), תחת מחאה, בגין דרישות תשלום של אגרות והיטלי פיתוח, כאשר טענתה המרכזית היא כי חיובים אלה נגבו ממנה ביתר.
15. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המבקשת הוקמה מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 והצדדים ביססו את טענותיהם תחת ההנחה, לפיה ההיטל בגין אספקת המים, מקורו בחוק העזר לקרית שמונה (אספקת מים), תשכ"ח-1968, בעוד שהיטלי הביוב מקורם בחוק עזר לקרית שמונה (ביוב), התשס"ב-2002, והם אף צירפו את חוקי העזר הנ"ל לכתב התביעה.