1. לפניי שתי בקשות לאישור תובענות כייצוגיות, שעניינן בזכותם הנטענת של חברי הקבוצה להביא אל קיצם הסכמים שבהם התקשרו עם מי מהמשיבות. המדובר בהסכמים שמכוחם רכשו חברי הקבוצה זכות שימוש ביחידת נופש באחד מן המלונות ברשת "קלאב הוטל" בטבריה ובאילת, למשך שבוע מסוים בכל שנה לאורך עשרות שנים. העסקה שבה עסקינן ידועה בכינוי "time sharing".
הצדדים והרקע לדיון
2. המבקש מס' 1 בת.א. 2020/09, יצחק דקל (להלן: "
דקל"), התקשר ביום
22/12/83 עם בעלת הזכויות במלון "קלאב הוטל טבריה" בהסכם שלפיו רכש דקל "זכות שימוש למגורי נופש ביחידת דיור מסוימת במלון לשבוע מסוים בכל שנה וזאת למשך תקופה כוללת של 98 שנה" (להלן: "
מלון טבריה" ו- "
הסכם מלון טבריה" בהתאמה; ההסכם צורף כנספח 2 לתצהיר דקל). בחודש ינואר 1986 נקלעה בעלת הזכויות במלון למצב של חדלות פירעון, ובהמשך גם ניתן צו לפירוקה. המשיבה מס' 1, קלאב הוטלס אינטרנשיונל (א.ק.ה.) בע"מ, הוקמה במטרה לרכוש את מלון טבריה במסגרת הליכי הפירוק (להלן: "
המשיבה 1"), ובחודש דצמבר 1986 אישר בית המשפט את המכירה. לעניין עסקאות הטיים שרינג שביצעה החברה שבפירוק - נקבע במסגרת תיק הפירוק שהתנהל בבת המשפט כי על מנת שזכות השימוש למגורי נופש במלון תמשיך לעמוד לזכות הרוכשים גם ביחסיהם עם המשיבה 1, שומה על כל אחד מהם לחתום עימה על הסכם המאשרר את תנאי ההתקשרות המקוריים (הסכם הרכישה של מלון טבריה צורף כנספח 5 לתצהיר שניתן בתמיכה לתגובת קלאב הוטל לבקשת האישור בת.א. 2020/09). ההתקשרות כאמור היתה כרוכה בתשלום למשיבה 1 (ההסכם שעליו חתם דקל צורף כנספח 16 לתצהירו).
כשנה מאוחר יותר, ביום 22/12/87 רכשה המשיבה 1 במשותף עם המשיבה מס' 4, קלאב הוטל אילת בע"מ, מלון נוסף מרשת "קלאב הוטל" שאף הוא נכנס לתהליכי פירוק - הידוע בשם "אילת קלאב הוטל" (להלן: "
מלון אילת"). גם כאן, מי שרכש זכות שימוש למגורי נופש נדרש על ידי בית המשפט לחתום על טופס הצטרפות להסדר נושים, ובמסגרתו לאשרר את תנאי ההתקשרות המקוריים כלפי המשיבות מס' 1 ו- 4. ושוב, ההצטרפות להסדר הנושים היתה כרוכה בתשלום למשיבה 1 (הסדר הנושים של מלון אילת צורף כנספח 7 לתצהיר שניתן בתמיכה לתגובת קלאב הוטל לבקשת האישור בת.א. 2020/09).
המבקש מס' 2 בת.א. 2020/09, יהושע כספי (להלן: "
כספי"), התקשר ביום
8/2/94 בהסכם עם המשיבה 1 - שלפיו הוא רכש "זכות שימוש באחת מיחידות הנופש שבאתר הנופש (מלון אילת- ע.ב.)", כאשר "זכות הנופש תהיה משך שבוע כל שנה ועד (שנת) 2029." (להלן: "
הסכם מלון אילת"; צורף כנספח 13 לתצהיר כספי). ביום
25/3/95 התקשרו גם המבקשים בת"צ 6070-04-11, בני הזוג שמואל ושמואלה אלון (להלן: "
אלון"), בהסכם מלון אילת עם המשיבה 1 (צורף כנספח 1 לתצהיר אלון). דקל, כספי ואלון יכונו להלן יחדיו: "
המבקשים".
3. לדברי המבקשים, המשיבות מס' 2 ו- 3, קלאב אין אילת החזקות בע"מ וקלאב אין מלונות אילת בע"מ, הן בעלות הזכויות במלון נוסף באילת - הידוע בשם "קלאב אין הוטל" (להלן: "
קלאב אין"). גם במלון זה מכרה המשיבה 1 זכויות שימוש ביחידות נופש, כמיופת כוחה של המשיבה מס' 2. המשיבה מס' 3 אף לקחה חלק בבניית מלון אילת יחד עם המשיבה 1.
יצוין כי מבין המבקשים בבקשות האישור אין מי שרכש זכות שימוש ביחידת נופש במלון קלאב אין, ועל כן לא הוצג לתיק הסכם רכישה לדוגמא - הגם שבקשות האישור נוגעות אף להסכם כזה.
המשיבה מס' 5, קלאב הוטל ניהול (1996) בע"מ, היא חברת ניהול שמונתה על ידי המשיבות מס' 4-1 לצורך הפעלה, אחזקה ואספקת שירותים בשלושת המלונות.
המשיבות מהוות אפוא קבוצת חברות המקיימות זיקה הדוקה בינן לבין עצמן בכל הנוגע לזכויות במלונות, ועל כן ההתייחסות אליהן בבקשות האישור היא כאל מקשה אחת (המשיבות כולן יכונו לעיל ולהלן: "
קלאב הוטל").
4. במהלך שנות ה-80' וה- 90' של המאה הקודמת התקשרו המשיבות עם עשרות אלפי אנשים בהסכמים למתן זכות שימוש ביחידות נופש במלון טבריה, מלון אילת וקלאב אין - וזאת בין במישרין, ובין בדרך של אישרור הסכמים קודמים שנחתמו עם חברות שקלאב הוטל נכנסה בנעליהן. אין חולק כי מדובר
בחוזים אחידים שנוסחו מטעם קלאב הוטל; כאשר יובהר כי הסכם מלון טבריה והסכם מלון אילת אמנם אינם זהים זה לזה אך בהחלט דומים במבנה ובניסוח, פרט לשינויים מסוימים שעליהם אעמוד בהמשך ככל שיש בכך צורך. ועוד יצוין, כי נראה שבמרוצת השנים שבהם שיווקה קלאב הוטל את זכויות השימוש ביחידות הנופש לרוכשים חדשים, חלו גם בכל אחד משני ההסכמים הללו שינויים קלים - ואולם כל שהובא בפני בית המשפט הם אותם נוסחים שצורפו לתצהירי המבקשים כמפורט לעיל. (הסכם מלון טבריה, הסכם מלון אילת, והסכמים אחרים כמותם, יכונו להלן יחדיו: "
הסכמי הרכישה").
לעניין מטרת ההתקשרות, הן בהסכם מלון טבריה והן בהסכם מלון אילת נקבע כי מדובר בהסכם רכישה - שבמסגרתו מוכרת קלאב הוטל לרוכש "יחידת נופש" או "זכות נופש". בשני ההסכמים הובהר כי מדובר
בזכות שימוש ביחידת נופש של המלון
בשבוע מסוים בכל שנה (להלן: "
זכות הנופש"). על פי הסכם מלון טבריה זכות הנופש היא ביחידת דיור מסוימת במלון, ואילו על פי הסכם מלון אילת מדובר בזכות בלתי מסוימת באחת מיחידות הדיור שבמלון.
בהסכם מלון אילת נקבע באופן מפורש כי זכות הנופש
אינה זכות קניינית:
"
מוצהר ומודגש כי אין בשימוש בזכות הנופש משום מסירת חזקה או זכות במקרקעין למשתמש והחזקה והקנין נשארים בידי החברה בלבד." (בסעיף 2.2 להסכם).
ובהמשך-
"
הואיל ולרוכש זכות לנופש ביחידת נופש באתר הנופש, ואין מדובר בהענקת זכות בקרקע, אין הרוכש זכאי לרשום הערת אזהרה בגין הסכם זה." (סעיף 9.1 להסכם).
בהסכם מלון טבריה לא מופיעות הוראות מפורשות כאמור, ואולם נקבע כי זכות הנופש משמעה "זכויות שימוש כמשמעותן בסעיף 31 לחוק השכירות והשאילה תשל"א-1971". ודוק: הוראת חוק זאת עניינה בזכות שימוש בנכס
שאין בצידה זכות חזקה בו.
הבדל נוסף הקיים בין ההסכמים השונים נוגע
לתקופתה של זכות השימוש ביחידות הנופש במלונות. אין חולק כי בחלק מן ההסכמים נקבעה תקופה בת 98 שנים, באחרים כ- 50 שנה, ויש הסכמים שבהם נקבע כי התקופה תסתיים לכל המוקדם בשנת 2029 כאשר קלאב הוטל תפעל להארכת זכויותיה במלון ובהתאם לכך גם להארכת זכות הנופש של הרוכשים. מכל מקום, בכל ההסכמים מדובר בזכות נופש לתקופה ממושכת - בת עשרות רבות של שנים.
5. על פי ההסכמים הוטלה על הרוכשים חובה לשלם לקלאב הוטל תשלום ראשוני וחד-פעמי המוגדר הן בהסכם מלון טבריה והן בהסכם מלון אילת כ- "התמורה". נראה כי שיעורו של תשלום זה משתנה מרוכש לרוכש, אך נע בין 4,000 ל- 10,000 דולר. בנוסף לכך נדרשו הרוכשים לשלם "דמי אחזקה שנתיים" לחברת ניהול, שהיא זו שאמונה על תחזוקת המלון ואספקת השירותים בו (להלן: "
דמי אחזקה"). ההסכמים עצמם אינם קובעים את שיעור דמי האחזקה, אלא רק מנגנון לקביעת שיעורם השנתי - המבוסס על עיקרון של "cost+10%"; קרי: סכום ההוצאות הכרוכות בניהול וביצוע השירותים ובתוספת 10% דמי ניהול. בהסכם מלון טבריה שבו התקשר דקל בשנת 1983 נקבע כי דמי האחזקה לשנת 1984 צפויים לעמוד על סך של 130$ ליחידת נופש. עם זאת, אין חולק כי בימינו דמי האחזקה השנתיים הם בסכומים גבוהים יותר במאות אחוזים: בשנת 2009 נדרש דקל לשלם דמי אחזקה בסך של כ- 2,000ש"ח (שובר התשלום צורף כנספח 12 לתצהירו).
בהסכם מלון טבריה הובהר כי החובה לשלם את דמי האחזקה חלה על הרוכשים גם אם בחרו שלא לעשות שימוש בזכות הנופש בשנה מסוימת: