העניין שבפני, בקשת רשות להתגונן מטעם הנתבע.
למקרא הבקשה למתן רשות להתגונן, עולה כי לא מועלות כל טענות הגנה במסגרת הבקשה. הנתבע מגולל סיפור אישי לא-פשוט, אשר מתאר תלאות רבות מאוד, אשר עבר במספר לא מבוטל של מישורים, ואולם אין בכל אלו כדי לאיין את זכותו של התובע על פי כתב התביעה. משמעות הדבר הינה, שגם אם יוכח כל האמור וכל הנקוב והמפורט בבקשה, לא יהא בכך כדי לשמש כהגנה בפני התביעה.
הנתבע מודה, הלכה למעשה, בחיוב, בנטילת ההלוואה וביתרת החוב, כל טענתו מתמצה בכך כי לדעתו התובע נהג בחוסר תום לב עת שסירב לפרוס את החוב בתשלומים שיהיו נוחים לנתבע. בכך אין הגנה בפני זכותו של התובע לגבות את המגיע לו על פי ההסכם, אלא להיפך, יש הודאה מוחלטת בחוב.
תקנה 205 (ג) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984, קובעת כמפורט להלן:
"בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר, ואולם רשאי הוא ליתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד, ורשאי הוא, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לדחות בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד"
דרך המלך, אם כן, מותווית ברישא לתקנה 205 (ג), קרי "בית המשפט או הרשם יחליט בבקשת הרשות להתגונן על יסוד הבקשה וחקירת המצהיר".
החריג לכלל, הינו מתן החלטה על יסוד הבקשה בלבד.
אציין, כי חקירת המצהיר, הינה זכות דיונית הקיימת לתובע, ולפחות בשלב זה, אין ביהמ"ש נוטה לשלול מתובע זכות דיונית אשר המחוקק התווה אותה כ"דרך המלך", רק משום שצד כלשהו משוכנע בצדקת טענותיו - ואולם כאשר על פניו, אין ולא יכולה להיות תועלת בחקירת המצהירה, אשר מודה בקיום החוב, לא ראיתי בכך שלילת זכות דיונית מהתובע, באופן אשר פוגע בו.
מהותה של תקנה 205 (ג) לתקסד"א, נדונה במסגרת ע"א 1264/08סלאמה מונדר נ' הראל חברה לביטוח (ניתן ביום 27.4.08, מצוי במאגר "נבו"):
"לשון התקנה עתה מאפשרת החלטה ללא דיון בגדרי הבקשה בלבד (ראו גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מה' 9, תשס"ז-2007), 390), המציין, תוך השוואה לנוסח הקודם, כי "העיקרון המנחה בתיקון הוא לאפשר, במקרים המתאימים, מתן החלטה ללא דיון גם במסגרת בקשות רשות להתגונן"; כפי שמבאר המחבר המלומד, בסיפה לנוסח הקודם של התקנה ניתן היה להורות "מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". הנוסח שנקבע שונה מזה שבתקנה 241(ד) העוסקת בבקשות בכתב, והמאפשרת לבית המשפט או לרשם, להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, או "אם ראה צורך בכך", לאחר חקירת המצהירים.
השוני נובע מכך, שבבקשת רשות להתגונן, הכלל הוא קיום דיון, וההחלטה ללא דיון היא חריג. ראו גם מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב', 1023. לשלמות התמונה אוסיף, כי בנוסח הקודם נאמר "על אף האמור בתקנה 522 (הכלל שעניינו אפשרות לחקירת מצהיר - א"ר) רשאי בית המשפט או הרשם להורות, מטעמים מיוחדים שיירשמו, שהנתבע לא ייחקר על תצהירו". ההבדל בין הנוסחים נהיר." (ההדגשה אינה במקור - א.צ.).
לענין זה, כבר נפסק כי השימוש בסמכות שברשות לפי תקנה 205 (ג) לתקסד"א, ראוי שתיעשה במשורה, ר' ע"א (ת"א) 2230/04 ולדהורן נ' נרקיס:
"תכליתה של תקנה 205 (ג) הינה, אמנם, לחסוך זמן הן של בית משפט והן של הצדדים ולמנוע דיוני סרק תוך חיסכון בהוצאות אך, לא על חשבון זכויות בדין. מחוקק המשנה הדגיש כי על בתי המשפט לנהוג משנה זהירות ולנמק טעמים מיוחדים שירשמו, מקום בו תדחה בקשת רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. מחוקק המשנה הציב בפני בית המשפט כלל ולפיו עליו לקיים דיון, והחלטה ללא דיון, הינה חריג. (ראו מ.קשת,
הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה מה' 15 (תשס"ז-2007) כרך ב, 1023 )...
... ניתן להבין את הצורך והחשיבות בשימוש שבסיפא בזהירות רבה, אף מהדרך שבתי המשפט מצאו שיש לנהוג ולפעול בזהירות ראויה אף ואולי דווקא במתן רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד. כך בפרט מקום שעולות מחלוקות עובדתיות המחייבות הכרעה.
בתי המשפט מצאו, שאף בנותנם רשות להתגונן על יסוד הבקשה בלבד וללא קיום דיון וחקירת המצהיר, יש לנהוג בזהירות וזאת על מנת שלא לשלול מהמשיב בבקשת רשות להתגונן את האפשרות להראות כי האמור בתצהיר המבקש, משולל כל יסוד".
סבורני שדחיית מועד הדיון משך חודשים רבים, כאשר בנוגע לחיוב חלה ריבית ניכרת, בעוד הנתבע אינו מעלה מעלה טענות הראויות לשמש כהגנה, מהווה טעם מיוחד המצדיק דחיית הבקשה אף ללא
קיום דיון בה. היעד המתאים להעלאת טענותיו של הנתבע, באשר למצבו הכלכלי, אינו במסגרת בקשה למתן רשות להתגונן, אלא במסגרת הליכי הוצאה לפועל.
הבקשה נדחית לפיכך, התובע רשאי להגיש פסיקתא לחתימה.
ניתנה היום, כ' סיון תשע"ג, 29 מאי 2013, בהעדר הצדדים.