1. לפני שתי בקשות: האחת לעיכוב ביצוע פסק הדין מיום 13/1/11 (להלן - פסק הדין), והשניה לתיקון טעות בפסק הדין.
2. התובעת מבקשת לעכב את ביצוע פסק הדין בעיקר משום שסיכויי הערעור גבוהים, שכן לא הופחתו מן הסכום שבו חוייבה התובעת הסכומים שקיבלה בגין שכר עבודה, ולמעשה ניתן לחייב את התובעת לכל היותר בסכום של 244,535 ש"ח. מוסיפה התובעת עוד כי אם ישולמו כספי התביעה הם יחולקו בין מספר רב של יורשים המסוכסכים ביניהם, וייגרם נזק בלתי הפיך לתובעת.
3. מנגד טוען הנתבע כי חסד עשה בית הדין עם התובעת כאשר פסק לחובתה 1,050,000 ש"ח בלבד, וכי התביעה שכנגד הוגשה על משיכות שעשתה המבקשת רק מיום קבלת יפוי הכוח, היינו ממאי 2005 ועד פטירת המנוח באפריל 2007. שכר העבודה עבור תקופה זו, כפי שנפסק, הינו בסך של 161,000 ש"ח בלבד, מה גם שהסכומים שנפסקו לטובת התובעת גבוהים, והיא חוייבה בהוצאות נמוכות.
4. הכלל הוא, כי עצם הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין עליו מוגש ערעור. פסק-הדין שניתן על ידי הערכאה קמא, חורץ בשלב זה את הדין ויש להראות טעם מיוחד כדי שערכאת ערעור תמנע ממי שזכה בדין ליהנות מפרי הזכייה (בש"א 380/99 מ"י - צור, ניתן ביום 29/12/99).
יתר על כן מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק-הדין מוטל לשכנע את בית המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל. סטייה עשוייה להיות מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים: האחד - כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעורו; והשני - כי אם לא יעוכב הביצוע, והערעור יתקבל, יהיה זה מן הנמנע - או קשה מאוד - להשיב את המצב לקדמותו, או כי ביצועו המיידי של פסק-הדין יגרום למערער נזק שאינו ניתן לתיקון (בש"א 8240/90 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פ"ד נ (5) 403,405).
כאשר כפות המאזניים מעוינות כך שאין לשלול סיכוי לערעור, ולשני הצדדים עשוי להיגרם נזק שיקשה מאוד לתקנו, גובר העיקרון, שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצוע פסק הדין (ב"ש 894/85 (ע"א 490/85 מלחי יריחו בע"מ נ' מפעלי ים המלח בע"מ ואח', פ"ד לט (3) 531,525).
5. בענייננו מדובר בחיוב כספי, אמנם בסכום גבוה, ואולם אין מדובר במצב בלתי הפיך, או במקרה שבו לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו. בטענת התובעת כי אם ישולמו הכספים יהיה קשה להיפרע מן העיזבון יש מידה בלתי מבוטלת של ציניות. הרי התובעת עצמה מודה שניתן לחייבה בסכום של 244,535 ש"ח, ולפחות סכום זה, שהתובעת מודה בו, ניטל מאנשים מבוגרים שנאלצו לפנות לערכאות, ולהמתין עת רבה, בשל מעשי התובעת. יתר על כן, טענותיה של התובעת על קרע עמוק בין בני המשפחה לא זכו לביסוס ראייתי.
6. באשר לסיכויי הערעור יש לקבל את טיעוני ב"כ הנתבע. התובעת החלה למשוך סכומי כסף גדולים מחשבונו של מר ציון סימן טוב ז"ל רק בתקופת חייו האחרונה, וכאשר כבר לא היה בקו הבריאות. על כן אין מקום להפחית מן הסכום שנפסק שכר עבודה עבור כל תקופת עבודתה של התובעת, אלא לכל היותר עבור תקופה זו, שנמשכה כשנתיים. יתר על כן, התובעת לא טענה במהלך ההליך כולו כי הכספים שמשכה מחשבון הבנק של מר ציון סימן טוב ז"ל כללו אף שכר עבודה עבור התקופה שלפני קבלת יפוי הכוח. משכך, אם אמנם יש להפחית את שכרה עבודתה מן הסכום שנפסק, הרי מדובר בסכום של 161,000 ש"ח לכל היותר.
7. כפי שהובהר לעיל עיכוב ביצוע של פסק דין הינו החריג, ולא הכלל, ואיננו סבורים כי דווקא מקרה זה נכנס בגדר החריגים. אף על פי כן, מתוך התחשבות בתובעת מתקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע לגבי סכום של 161,000 ש"ח. הבקשה לעיכוב ביצוע יתרת הסכום נדחית.
7.
טעות סופר
התובע שכנגד טוען כי בעניין ההוצאות נשמט עניין האגרות ששילם, ונפסקו רק הוצאות בגין שכ"ט עו"ד. בתגובתה לבקשה זו שבה הנתבעת שכנגד ומדגישה כי בפסק הדין נפלו טעויות רבות. לגופו של עניין טוענת הנתבעת שכנגד כי אין כלל המשית על נתבע שהתביעה נגדו התקבלה גם את תשלום האגרה שילם התובע. כמו כן אחר הנתבע בהגשת הבקשה.
8. סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט לתקן טעות שנפלה בפסק דין או בהחלטה וקובע את התנאים לכך. וזו לשון הסעיף:
"מצא בית המשפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לעניין זה; לעניין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה"
ב
ע"א 769/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1) 667 (1978) (להלן - עניין יוסיפוב) התייחס השופט שמגר (כתוארו אז) לסוגי הטעויות שניתן לתקן במסגרת תקנה 486, שעסקה בתיקון טעות סופר, באומרו:
"מדובר בעיקרו של דבר על השמטה טכנית הנובעת מהיסח-הדעת ומתייחסת לדברים אשר בית המשפט רצה לכלול בהחלטתו כאשר נתן אותה אך הדבר נשמט מתשומת לבו ללא דעת; וכאשר חוזרים ומפנים תשומת-לבו לשאלה מתברר בעליל, כי הוא היה ער לקיומו של הצורך לציין פרט זה או אחר בהחלטה בעת שהיא ניתנה, אך לא עשה זאת בשל אחת מן הסיבות שנמנו לעיל. מן ההן גם משתמע הלאו, היינו אם בית המשפט לא היה ער כלל לקיומה של הבעיה, אין הוא יכול לתקן את המעוות על ידי תיקון טעות סופר, כביכול, גם אם הוא משתכנע בשלב מאוחר יותר כי לו היתה השאלה מתעוררת, היה פוסק בה בדרך פלונית הזהה לתוספת או לתיקון המתבקש ממנו בשלב מאוחר יותר.
במילים אחרות, תקנה 486 אינה דנה בתקלות שהן ביטוי של שכחה שבעטיה לא התייחס בית המשפט להיבט זה או אחר של המחלוקת אלא דנה בנושאים אשר בית המשפט היה ער להם בעת הדיון, אך כאשר תרגם מחשבתו לכתובים פסח עליהם בהיסח הדעת" (שם, 671-670, ההדגשה הוספה ד.פ.).
בענייננו אכן מדובר בהשמטה מקרית. בית הדין היה ער לצורך לחייב את הנתבעת שכנגד בהוצאות המשפט שנגרמו לתובע שכנגד, שהרי תביעתו התקבלה במלואה, ואולם בעת מתן פסק הדין נשמט הדבר בטעות.
לפיכך תשלם התובעת בנוסף להוצאות שנפסקו בגין שכ"ט עו"ד גם הוצאות משפט בשל האגרה ששולמה בסך של 10,500 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.3.08.
ניתנה היום, כג' אדר ב תשע"א, 28 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.
"ההחלטה נחתמה בידי נציגי הציבור ועותק נמצא בתיק בבית הדין. לצדדים מופץ עותק בחתימה אלקטרונית של השופט לבדו".