החלטה בתיק תת"ע 3264-10-12

בפני בקשה לביטול פסק דין בהעדר  המבקש, בגין פס"ד שניתן ביום 30.12.12

 על פי כתב האישום נהג המבקש ביום 23.8.11 ברכב פרטי בדרך עירונית בה מותרת מהירות מרבית של 50 קמ"ש במהירות של 84 קמ"ש בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות תעבורה סמל סעיף 6537.

בתאריך  19.1.13 הגיש המבקש כאמור בקשה לביטול פס"ד בהעדר  וטען כי:-

א.      המבקש קיבל זימון הינו לבית משפט באשדוד.

ב.       בפרוטוקול לא נרשם שמו של התובע.

ג.        מרחק הקליטה הינו 295.5 - נושק למקסימום שהינו 300 מטר.

ד.       מדובר בשעת עומס תנועה כאשר בכיוון נסיעת הנאשם התנהלה תנועה רבה והשוטר לא ציין מצב התנועה בכביש.

ה.      הנאשם נוהג משנת 74 ואין בעברו עבירת מהירות.

ו.        ההפרזה הינה מזערית 4 קמ"ש מעל ברירת הקנס.

בנסיבות האמורות מבקש כאמור לבטל את פס"ד.

מנגד, המשיבה מתנגדת לבקשה שכן, הנאשם נשפט בבית משפט באשדוד, אין סיבה מוצדקת לאי התייצבותו, וכאמור התביעה מתנגדת לבקשה.

לאחר שעיינתי במסמכים שהוגשו על ידי ב"כ המבקש, ובתגובת התביעה, החלטתי לדון בבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם.

בע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' שרון מנחם, תק-על 2009(1), 137 , 141 (2009) נפסק על ידי כבוד הנשיאה ד' בייניש כי :-

" סעיף 130(ח) מאפשר, אפוא, לנאשם שהורשע בעבירת חטא או עוון ונגזר דינו שלא בפניו (לרבות בעבירות שנדונו בהתאם להוראות סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי) לבקש את ביטול הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בעניינו. זאת, בהתקיים אחד משני תנאים: קיום סיבה מוצדקת לאי-התייצבות המבקש לדיון שנערך בעניינו או גרימת עיוות דין למבקש כתוצאה מאי-ביטול פסק הדין (ראו עניין איטליא, בעמ' 803). השאלה המתעוררת במקרה דנן הייתה גם השאלה העיקרית שנדונה והוכרעה בפסק הדין בעניין איטליא, והיא השאלה האם בית המשפט מוסמך לדון שלא בנוכחות הנאשם בבקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט זה בפסק דינו בעניין איטליא השיב בחיוב לשאלה האמורה. ההכרעה באותה פרשה התבססה על אופיה של הזכות להיות נוכח ועל תכליתה החקיקתית של הוראת סעיף 240. המשנה לנשיא ת' אור הצביע בפסק דינו על החשש כי קביעת חובה לערוך דיון בנוכחות הצדדים בבקשות לביטול פסקי דין שניתנו לפי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי תפתח פתח לניצול לרעה של ההליך השיפוטי ועלולה "לחתור תחת תכליתו" של סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי להביא לייעול ההליכים בעבירות קלות (ראו עניין איטליא, בעמ' 800-799)".

עוד נפסק מפי כב' הנשיאה ד' בייניש בהמשך לפס"ד כי :-

"ההליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם הוא חלק מן ההסדר הכולל הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי לדיון בעבירות קלות. לפיכך, יש לעצבו באופן המגשים את תכליותיו של סעיף 240 הנ"ל ואינו מביא לריקונן מתוכן; קביעה שמשמעותה חובה לקיים דיון במעמד הצדדים בכל בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם ללא קשר למהות הבקשה ולנימוקיה עלולה להביא לתוצאה של ביטול התכלית החקיקתית של ההליכים המקוצרים המיוחדים שנקבעו בסעיף 240 הנ"ל. לעומת זאת, ההליך של עיכוב ביצוע עונש שהוטל על-פי סעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי, במיוחד כאשר עסקינן בבקשה הנדונה בפני ערכאת הערעור ולא בפני הערכאה הדיונית, הוא הליך שאינו מוסדר בסעיף 240 עצמו. אכן, ניתן גם לטעון כי טעמי יעילות מצדיקים ככלל אף את קיומו של הליך זה שלא בנוכחות הצדדים. אולם, בניגוד להליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הנאשם אין בתוצאה של קיום דיון במעמד הצדדים בבקשה לעיכוב ביצוע עונש בערכאת הערעור משום ריקון של תכליות ההסדר הקבוע בסעיף 240 לחוק סדר הדין הפלילי מכל תוכן; שכן ההסדר שנקבע בסעיף 240 הנ"ל מתייחס להליך בפני הערכאה הדיונית ולא בפני ערכאת הערעור. עוד יצוין, כי נוכח קיום ההליך לביטול פסק הדין שניתן בהעדר הנאשם ונוכח האפשרות לסתור את חזקת המסירה איננו רואים בסיס להיזקק בהליך שלפנינו לטענות המשיב בתשובתו לערעור, הנוגעות לאי-חוקתיותה של תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי (ראו ע"א 3613/97 אזוב נ' עיריית ירושלים, פ"ד נו(2) 787, 807-805 (2002)".

אין מחלוקת כי הנאשם זומן כדין, לא נגרם כל עיוות דין, שכן המבקש קיבל את הדו"ח לידיו ואף חתם על  הדו"ח.