החלטה על חלופת מעצר לנאשם בעבירות היעדרות משירות צבאי וזיוף, עקב דיכאון

1. ערעור התביעה וערעור ההגנה נדחים שניהם. החלטת בית הדין קמא תעמוד, אפוא, בעינה.

2. נימוקי החלטה זו יינתנו בנפרד.

ניתנה והודעה היום, ‏‏ד' באב התשס"ח, 4 בספטמבר 2008, בפומבי ובמעמד בעלי הדין.

נימוקי החלטה

1. לאחר שמיעת הדיון ראיתי לדחות את ערעור התביעה ואת ערעור ההגנה. להלן נימוקי ההחלטה.

2. כנגד המערער, סמל קליין, הוגש כתב אישום המייחס לו עברה של העדר מן השירות שלא ברשות, לפי סעיף 94 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי). כן יוחסו לו עברות שעניינן זיוף, לפי סעיף 414 ו-418 מציעתא לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וידיעות כוזבות לפי סעיף 108(3) לחוק השיפוט הצבאי. כנטען, המערער נעדר מן השירות לתקופה מצטברת של 172 ימים, אשר במהלכה זייף 20 טפסי מחלה שהתייחסו ל-75 ימים מתקופת ההיעדרות, וכן דיווח למפקדו באופן שקרי, כי הוא חולה. המערער נעצר ביום 14/7/2008. מאז הוארך מעצרו של המערער בבית הדין קמא מעת לעת, לצורכי חקירה ולשם בחינת מצבו הנפשי.

3. במהלך מעצרו, נבדק המערער על ידי פסיכיאטר פרטי ועל ידי הפסיכיאטרית הצבאית, ד"ר אבנשטיין. לאור ממצאי האבחון הנפשי המליצה האחרונה כי ייקבע לו פרופיל 21, וכך היה.

4. בדיון המעצר בפני בית הדין קמא לא הייתה מחלוקת בדבר קיומן של ראיות לכאורה. השופטת הנכבדה קמא קבעה כי בנסיבות העניין ניתן לענות על צורכי המעצר בחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא, בפיקוח הוריו, וערובות, שאותן נדרש המערער להפקיד. בית הדין קמא קבע כי ישנה חשיבות לפיטוריו של המערער מן השירות לעניין עילות המעצר. נוכח הפטור מן השירות הצבאי שוב אין מתקיימת העילה המניעתית שכן המערער לא יוכל לשוב ולהיעדר מן השירות. בית הדין ציין כי גם העילה ההרתעתית נחלשת מקום שבו הנאשם פשט מדיו, ובענייננו מתקהה עוצמתה של העילה גם לאור שיהוי מצד גורמי החקירה בפתיחת החקירה ובניהולה (החשד לביצוען של העברות התעורר כבר בחודש אפריל 2008. ברם, לא בוצעה כל פעולת חקירה ממשית עד תחילת חודש יולי 2008). אשר לחשש להימלטות מאימת הדין, קבע בית הדין קמא כי הגם שזה מתקיים, ניתן להפיגו בענייננו באמצעות חלופת מעצר, כאמור. בית הדין ציין את שירותו הצבאי התקין של המערער משך למעלה משנתיים ואת חוות הדעת החיובית משליש יחידתו. משכך ולאור חוות הדעת הפסיכיאטרית סבר בית הדין שהעברות המיוחסות בוצעו מתוך "שבר נקודתי" שתקף את המערער, והוא אשר הוביל את המערער לעבור את העברות. כן ראה בית הדין קמא לציין כי המערער הנו בן למשפחה נורמטיבית, המלווה אותו בהליכים המשפטיים בעניינו. בית הדין קמא מצא כי נסיבות אלו והעובדה כי המערער היה נתון במעצר למעלה מ-50 ימים עובר ליום מתן החלטתו, מצדיקות חלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא, בפיקוחם הצמוד של הוריו, אשר מלווים אותו בהליכים כאמור.

5. התביעה הצבאית השיגה על החלטת בית הדין קמא. לשיטתה, באין חולק על קיומן של ראיות לכאורה קמות עילת המעצר שעניינה החשש להימלטות מן הדין והעילה ההרתעתית, אשר מצדיקות את מעצרו של המערער עד תום ההליכים במעצר סגור. להשקפת התביעה, אין בפיטוריו של המערער מן השירות משמעות בכל הנוגע לחשש להימלטות מן הדין. התביעה טענה כי מאחר שבמקרה דנן מדובר בזיוף ימי מחלה, נוסף על ההיעדרות, מתחזק עוד יותר החשש להימלטותו של המערער מאימת הדין, ושלא כקביעת בית הדין קמא, אין באמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית כדי להקהותו.

6. המערער, מאידך גיסא, השיג על קביעתו של בית הדין קמא כי המערער ישהה במעצר בית מלא לשם מניעת הימלטותו מן הדין. לשיטתו, נוכח פיטוריו של המערער אין מתקיימות העילה המניעתית והעילה ההרתעתית, ומשמטרת המעצר היחידה היא הבטחת התייצבותו של המערער להמשך משפטו, אין זה מידתי להטיל עליו חלופת מעצר של מעצר בית מלא. הסנגור סבור כי הטלת מעצר בית אינה משרתת את המטרה של הבטחת התייצבות המערער לדין. יתרה מכך, הסנגור טוען כי בנסיבות העניין היה מקום לשחרר את המערער מן המעצר כליל ולכל היותר די היה בהטלת ערובות כספיות. שכן, להשקפתו, אין מתקיימת בענייננו עילת מעצר כלל, ולשם הבטחת התייצבות אין סמכות להטיל חלופת מעצר של מעצר בית. הסנגור טען כי אין זה סביר כי המערער יימלט מן הדין, ומצא לכך חיזוק בהתייצבות של המערער ביחידתו לאחר שקיבל הודעה כי מצ"ח חיפשוהו בביתו, וכן בשובו של המערער למעצר, לאחר שניתנה לו חופשה בת 3 ימים.

7. בחנתי את טיעוני הצדדים ומצאתי לדחות את הערעורים. כאמור, אין חולק כי ישנן ראיות לכאורה לביסוס האשמות המיוחסות למערער. באשר לעילות המעצר, הרי שמעת שפוטר המערער מן השירות הצבאי שוב אין מתקיימת בעניינו עילת המעצר המניעתית ובנסיבות העניין אף עוצמתה של עילת המעצר ההרתעתית נחלשת (ראו ע"מ/60/05 התובע הצבאי הראשי נ' בונדרנקו, פס' 4 (2005); ע"מ/39/00 התובע הצבאי הראשי נ' סמ"ר קרומבה (2000)). עם זאת, המדובר בהיעדרות מן השירות לתקופה ממושכת של כחצי שנה המלווה בזיוף טופסי מחלה ביחס לחודשיים וחצי מתוכה. בנסיבות אלו מתקיימת העילה שעניינה הימלטות מאימת הדין (ראו ע"מ/71/07 טור' גורב נ' התובע הצבאי הראשי (2007); ע"מ/79/08 סמ"ר סקקון נ' התובע הצבאי הראשי (2008)).

8. שלא כהשקפת הסנגור, אין המדובר כאן בהיזקקות לחלופת מעצר לצורך הבטחת התייצבות גרידא, באין עילת מעצר או ראיות לכאורה, לפי סעיף 44 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: החוק). במקרה דנן מתקיימת, כאמור, עילת מעצר שעניינה החשש להימלטות מן הדין, ומשכך ניתן לנקוט דרך של חלופת מעצר לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק. ההבחנה בין שחרור כחלופת מעצר ובין שחרור בתנאים לצורך הבטחת התייצבות הובאה כבר בבש"פ 3611/93 -

"כשמדובר בשחרור ממעצר, שניתן לצוות עליו על-פי סעיף 21א [כיום סעיף 21(א)], אך נמצאת אפשרות להשתמש בחלופה פחות קשה ממעצר ולשחרר בערובה, יש מקום שאחד מתנאי השחרור הנאותים והרצויים יהא בהגבלת תנועותיו של הנאשם... תנאי חריף זה אינו מתחייב, דרך כלל, כשכל מה שמבקשים להבטיח הוא התייצבותו של הנאשם למשפט" (בש"פ 3611/93 פרץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 855, 863 (1994); וכן בש"פ 2864/95 אבו ג'ומעה נ' מדינת ישראל (1995)).

9. מאידך גיסא, נמצא כי המערער שירת שירות תקין במשך שנתיים ושלושה חודשים ואף שליש יחידתו הגדירו כבחור "משכמו ומעלה". בנוסף, חוות הדעת הפסיכיאטרית מלמדת כי הרקע לעברות הוא דיכאון שהתפתח אצל המערער עקב מעבר לתפקיד שבו אט-אט נדחק הצידה וחש מיותר. המשבר הנפשי שפקד אותו הביא לכך שבסופו של תהליך אבחון פוטר המערער מן השירות. המערער לא ניסה להתחמק מן ההליכים עד כה, שב למעצר לאחר חופשה שניתנה לו מהכלא, התייצב ביחידתו לאחר שנודע לו כי מצ"ח חיפשו אחריו, ואף הביע נכונות לרצות את העונש שיוטל עליו בגין מעשיו. כל אלו והשיהוי מצד גורמי החקירה בניהולה של החקירה (חלפו כחודשיים וחצי מן היום שבו התעורר החשד לביצוע העברות המיוחסות למערער ועד ליום שבו בוצעה פעולת חקירה ממשית) - מצדיקים נקיטת חלופת מעצר, כזו שעליה הורה בית הדין קמא (השוו: בש"פ 8708/06 מדינת ישראל נ' כדור(2006)). מצאתי, אפוא, את החלטת השופטת הנכבדה קמא סבירה בנסיבות העניין.