הנדלניסט ייעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ ואח' נ' פרש קיטשן (2012) בע"מ

           לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א 40582-02-15 (השופט הבכיר צ' סגל) מיום 26.2.2015, במסגרתה הורה על פינויה של המבקשת, הנדלניסט יעוץ ניהול ושיווק נדל"ן בע"מ (להלן: המבקשת), בתוך 60 ימים מנכס שהיא שוכרת בכובעה כזכיינית של המשיבה, פרש קיטשן (2012) בע"מ (להלן: המשיבה).

רקע והליכים קודמים

1. המשיבה הינה הבעלים והמפעילה של רשת מסעדות ובתי קפה, במסגרתה מופעלים מספר סניפים על ידי זכיינים עצמאיים תחת השם והלוגו "פרש קיטשן". ביום 28.2.2013 חתמה המשיבה על הסכם זיכיון עם המבקשת, במסגרתו הוסכם כי המבקשת תפעיל סניף של המשיבה ב"מתחם התחנה הראשונה" אשר בירושלים. יצוין כי המבקש 2, מר עופר כהן, הוא הדמות העיקרית במבקשת והינו ערב לכל התחייבויותיה. הסכם הזיכיון מיום 28.2.2013 כלל תניה לפיה עם סיומו של ההסכם מכל סיבה שהיא, לרבות ביטולו טרם מועד סיומו, יפוגו לאלתר כל זכויותיה של המבקשת בסניף. עוד נקבע כי מיד עם מסירת הודעת ביטול על ידי המשיבה, זהות מפעילת הסניף תהיה כפופה באופן בלעדי לשיקול דעתה של המשיבה. כמו כן הסכימו הצדדים להפנות כל מחלוקת משפטית ביניהם להכרעתו של בורר, שיהיה מוסמך לתת צווים וסעדים זמניים.
2. בחלוף הזמן התברר למשיבה כי ארעו כשלים רבים ומהותיים בניהול העסק על ידי המבקשת. כשלים אלו כללו, בין היתר, הגשת מזון שאינו עומד בתו האיכות של המשיבה, שימוש בכלים לא ממותגים, התעלמות מתלונות הלקוחות, אי-הסדרת תשלום לספקים, ועוד. ביום 16.9.2013 הופץ סיכום פגישה בין הצדדים, בו נמנו הליקויים השונים. לאחר הפצת הסיכום, המשיכה חלופת המכתבים בין הצדדים. בין היתר, ביום 9.12.2013 וביום 9.1.2014 שלחה המשיבה מכתבי התראה בגין הפרות יסודיות של הסכם הזיכיון. ביום 23.1.2014 נפגשו הצדדים על מנת לנסות ולהסדיר את התנהלות הסניף הרלוונטי באופן שיעלה בקנה אחד עם הסכם הזיכיון ועם דרישותיה של המשיבה. מכיוון שלטענתה של המשיבה ההפרות נמשכו על אף ההבנות שאליהן הגיעו הצדדים, ביום 21.5.2014שלחה המשיבה מכתב בו היא הודיעה למבקשת על סיומו המיידי של הסכם הזיכיון. ביום 4.12.2014, לאחר התכתבויות נוספות בין הצדדים, הוציאה המשיבה הודעה בה היא דרשה מהמבקשת לפנות את הסניף עד ליום 10.12.2014 – מועד שהוארך לאחר מכן עד ליום 27.1.2015. ביום 9.2.2015 פנו הצדדים ללשכת עורכי הדין בבקשה למינוי בורר שיכריע בסכסוך ביניהם, בהתאם לתניית הבוררות המופיעה בהסכם הזיכיון. ביום 23.2.2015 מונה בורר, כאשר הישיבה הראשונה תוכננה להתקיים ביום 9.3.2015, אך נדחתה ליום 25.3.2014.
3. ביום 17.2.2015 פנתה המשיבה לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן סעדים זמניים דחופים לפי סעיף 16 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות). בתוך כך ביקשה המשיבה, בין היתר, צו עשה אשר יחייב את המבקשת לפנות את הסניף לאלתר;צו עשה המורה למבקשת להעביר למשיבה את ניהול הסניף; וצו אשר ימנע מהמבקשת להיכנס לשטח הסניף או להפריע לניהולו בכל דרך שהיא לאחר העברתו למשיבה. ביום 25.2.2015 קיים בית המשפט דיון במעמד הצדדים, וביום 26.2.2015 ניתנה ההחלטה מושא הבקשה דנן.
4. בהחלטה נקבע, בין היתר, כי הסכם הזיכיון שנחתם בין הצדדים מבוסס, מטבעו, על יחסי אמון ביניהם, וכי יחסים אלו נקלעו למשבר חריף בעקבות הסכסוך המתמשך, שבמסגרתו סניף של המשיבה פועל למעשה בניתוק מהרשת, ולכאורה בניגוד לכללים של הרשת. המשיבה, כך נקבע, איפשרה למבקשת להמשיך ולהפעיל את העסק זמן רב לאחר שהתריעה אודות הכשלים המהותיים בניהולו, וזאת תוך ליווי צמוד וניסיון לוודא כי הסניף אכן עומד בסטנדרטים שהותוו במסגרת הסכם הזיכיון. בית המשפט התרשם כי ניסיונותיה הכנים של המשיבה לשפר את רמתו של הסניף ולוודא כי הוא עומד בסטנדרטים שנקבעו בהסכם הזיכיון, לא הועילו, וכי המבקשת מצדה לא טיפלה בחריגות השונות מהסכם הזיכיון. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבה הצליחה להראות כי היא זכאית, לכאורה, לסעד הפינוי. בקביעה זו, הסתמך בית המשפט על סעיף 22 להסכם הזיכיון, ממנו עולה כי על פני הדברים – ומבלי לקבוע מסמרות בדבר – שעה שהוחלט על ביטול ההסכם, יכולה המשיבה לדרוש פינוי בפועל, ללא קשר לסיבת הביטול, ואף אם סיבת הביטול עודנה שנויה במחלוקת. עוד קבע בית המשפט כי אין בכוונתו לכפות על צדדים להסכם, שנפערה ביניהם תהום בלתי ניתנת לאיחוי, להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי בניגוד לרצונם. בתוך כך הוסיף בית המשפט וקבע כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המשיבה, משום שאין זה ראוי לכפות עליה מערכת יחסים עסקית שהיא אינה חפצה בה, וכן לגרום לה לנזקים לא מבוטלים. כל אלו הובילו את בית המשפט להיעתר לבקשת המשיבה ולהוציא צו עשה המורה על המבקשת לפנות את הסניף תוך 60 ימים – כאשר דחיית הפינוי מותנית בכך שהמבקשת תבצע מספר פעולות לטובת צמצום ההפרות הלכאוריות של הסכם הזכיינות – לרבות בקרת איכות, מינוי תפקידנים, תשלום לספקים ועמידה בדרישות הרבנות הראשית. כמו כן, הותנה הצו בהפקדת סכום של 75,000 ש"ח על ידי המבקשת לטובת הבטחת הנזקים שעשויים להיגרם למשיבה כתוצאה מהענקתו.

נימוקי הבקשה

5. ביום 9.3.2015 הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור ולצידה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה במעמד צד אחד. בבקשתה טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי שגה כשנעתר לבקשתה של המשיבה. לטענתה, לא היה מקום להעניק סעד זמני בנסיבות הללו, הן מפני שהסעד הזמני – פינוי הסניף – זהה לסעד הסופי לו עותרת המשיבה ושאותו תקבל בסופו של הליך הבוררות, אם תתקבל תביעתה, והן משום שצו העשה משנה את המצב הקיים במקום לשמרו. עוד נטען כי הסכם הזיכיון הסמיך את הבורר שמונה לתת סעדים זמניים –ומשמונה בורר ביום 23.2.2015, מן הראוי שרק הוא ידון בבקשות לסעדים זמניים. המבקשת מוסיפה כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובתה של המשיבה, וכי הישארותה של המבקשת בסניף אינה צפויה לגרום למשיבה נזק כלשהו.

תגובת המשיבה

6. ביום 22.3.2014 הוריתי על צו עיכוב ביצוע ארעי, בכפוף להפקדת סכום של 30,000 ש"ח לפיצוי המשיבה בגין כל נזק שעלול להיגרם לה כתוצאה מהענקת הצו, והוריתי למשיבה להגיב לבקשה. בתגובתה מיום 25.3.2015, סומכת המשיבה את ידיה על הכרעתו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, הסכם הזיכיון מורה במפורש כי המבקשים מתחייבים לפנות את הסניף גם מקום שעילת הביטול שנויה במחלוקת בין הצדדים. בנסיבות של התקשרות עסקית הנשענת על יחסי אמון, כך טוענת המשיבה, אין לאלץ את הצדדים להמשיך בהתקשרות בעל כורחם. כמו כן נטען כי מאזן הנוחות מטה את הכף לטובתה של המשיבה, בייחוד על רקע הפגיעה במוניטין והצורך בהכנת הסניף הרלוונטי לחג הפסח, במהלכו צפויים מבקרים רבים לפקוד את המתחם.
7. בד בבד עם תגובתה, הגישה המשיבה בקשה דחופה למתן סעד זמני במעמד צד אחד במסגרתה ביקשה להורות על פינוי המבקשת לאלתר; בבקשתה טענה כי על הפינוי להיעשות בדחיפות יתרה נוכח הסמיכות לחג הפסח והנזקים העצומים שעלולים להיגרם למותג במידה שהמבקשת תמשיך לנהל את הסניף גם במהלך החג. עוד נטען כי המבקשת כלל לא פעלה בהתאם להחלטת בית המשפט המחוזי – בתוך כך, לא הסדירה את חובותיה לספקים ולא וידאה התאמה בין התפריט לבין מוצרי הגלם – וגם מסיבה זו יש להורות על פינויה מהסניף לאלתר.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי במסמכים ובכתבי בי דין שהונחו לפנַי, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי במקרה דנן, וכי דין בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת להידחות.
9. הלכה היא כי ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית אשר עניינן בקשות לסעדים זמניים [ראו: רע"א 5534/14 לוגסי נ' ארגון מגדלי הדגים בישראל אגודה שיתופית ארצית בע"מ פסקה 9 (19.8.2014) והאסמכתאות שם]. בנסיבות העניין, לא מצאתי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אמנם, עניינה של הבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי הינו צו עשה המשנה את המצב הקיים, וכבר נפסק כי ראוי להעניק סעד שכזה רק במקרים חריגים, בהם נוכח בית המשפט כי התערבותו הינה חיונית בכדי למנוע תוצאה קשה ביותר וכאשר הנזק שעלול להיגרם אינו ניתן לתיקון באמצעות פיצוי כספי הולם [רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ פסקה 5 (13.12.2005) (להלן: עניין איגוד ערים)]. לאחר עיון סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי כשקבע כי המקרה דנן נכנס לגדרם של אותם מקרים חריגים, אף שהסעד שביקשה המשיבה – פינוי המבקשת מהסניף עוד בטרם החלה הבוררות – אכן אינו סעד טיפוסי, ואבאר. לא אחת דן בית משפט זה בבקשות לצווי עשה שנועדו לשמר מצב עסקי קיים, לרבות בנסיבות של חוזי זכיינות והפצה [ראו למשל: רע"א 5284/95 ג'יג'י מעבדות קוסמטיקה בע"מ נ' של סוכנויות יופי בע"מ (24.10.1995); רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ (16.1.2012)]. בנסיבות שכאלה נקבע כי אין לכפות על הצדדים להסכם שיחסיהם עלו על שרטון להמשיך ולקיים שיתוף פעולה עסקי בניגוד לרצונם וכי התרופה ההולמת למקרים אלו הינה פיצוי כספי [עניין איגוד ערים פסקה 6]. הגיון זה יפה גם בענייננו. אמנם, כאן דווקא בעל הזיכיון הוא זה שפנה לבית המשפט בבקשה לסיום ההתקשרות העסקית. זאת, כאמור, בניגוד למצב הדברים הטיפוסי, בו הזכיין פונה לבית המשפט בבקשה לאכוף את ההתקשרות שאותה בעל הזיכיון כבר קטע בפועל. עם זאת, הן זהות הצד המבקש – בעל זיכיון לעומת זכיין – והן הפעולה המתבקשת – סיום ההתקשרות לעומת אכיפתה – אינן מעלות ואינן מורידות כלל לעניין הרציונאל האמור, לפיו בית המשפט לא יצווה, בנסיבות אלה, על אכיפת התקשרות עסקית שהצדדים אינם חפצים בה.
10. מהתשתית הראייתית הקיימת בתיק עולה כי מדובר בסכסוך עסקי מתמשך בו הצדדים מתקשים להמשיך לשתף פעולה. חרף ניסיונות חוזרים וישנים, מסתמן, על פני הדברים, כי משבר האמון בין הצדדים חריף וכי פניהם של הצדדים לפרידה בתנאים שייקבעו על ידי הבורר, ולא לדרך משותפת. במצב דברים שכזה, אין מקום לכפות על המשיבה – היא בעלת הקניין במותג "פרש קיטשן" ובמוניטין שצבר – להמשיך בהתקשרות עם המבקשת. משנשמטו, לכאורה, יסודות האמון ושיתוף הפעולה בבסיס ההסכם, יש לאפשר למשיבה לעשות שימוש חופשי בזיכיון, כשברקע קיימת האפשרות שתחויב לשלם למבקשת פיצוי כספי בגין הפרת הסכם הזיכיון, אם ייקבע בסופו של דבר בבוררות שלא הייתה למשיבה עילה לביטול ההסכם בנסיבות העניין.
11. מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אציין שגם עיון בהסכם הזיכיון מוביל, על פני הדברים, למסקנה זהה. מההסכם עולה כי למשיבה הוקנה שיקול דעת רחב לבטל את הזיכיון ולדרוש מהמבקשת להתפנות מהסניף – אף כאשר עילת הביטול שנויה במחלוקת (סעיף 22 להסכם הזיכיון). רוצה לומר, ניכר כי הצדדים הסכימו על נוסחה שבה ניתן לדרוש פינוי עוד בטרם ההכרעה בסכסוך לגופו של עניין. במקרה זה, התשתית הראייתית מצביעה על כך שדרישת הפינוי לא הועלתה על ידי המשיבה באופן פתאומי אלא רק לאחר מספר לא מבוטל של התכתבויות, פגישות והתראות, דהיינו לאחר שניתנו למבקשת מספר הזדמנויות לתיקון הליקויים בהפעלת הסניף, ולכן על פני הדברים – ומבלי לקבוע מסמרות – אין לומר כי הביטול נעשה בחוסר תום לב ובאופן שרירותי. משכך, ומאחר שהסכם הזיכיון אינו מתנה לכאורה את פינוי המבקשת בקיומה של עילת ביטול מוסכמת, בשלב זה מסתמן כי יש הצדקה להיעתר לבקשת הסעד הזמני.
12. זאת ועוד, כבית המשפט המחוזי, סבור גם אני כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה של המשיבה. אין חולק כי הן מתן סעד זמני והן שלילתו עלולים להסב נזקים כספיים למי מהצדדים. ברם, לא מן הנמנע כי המשך יחסי הזכיינות במקרה דנן עלול להסב נזקים ארוכי טווח למוניטין של "פרש קיטשן", ודי בכך, בנסיבות העניין, כדי להטות את הכף לטובתה, כאמור. על כל פנים אדגיש כי אין בהחלטתי זו כדי לקבוע דבר לעניין השאלה האם ההסכם הופר והאם הביטול בוצע כדין; מקומן של השאלות הללו להתברר במסגרת הבוררות.
13. אשר לטענת המבקשת לפיה מהרגע שמונה בורר, הוא זה שצריך לדון בבקשות למתן סעדים זמניים – הגעתי לכלל מסקנה כי אין היא מצדיקה דיון והכרעה בנסיבות העניין. אמנם, שאלת סמכותו של בורר להעניק סעדים זמניים איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר, והדעות חלוקות לעניין זה [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך א' 665-661 (מהדורה רביעית, 2005)]. יחד עם זאת, אינני רואה צורך לחוות את דעתי בסוגיה זו. גם אם אניח, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי סעיף 16(ד) לחוק הבוררות מאפשר לצדדים להסמיך בורר לצוות על סעדים זמניים, ואף אם הסמכה זו הייתה מוגבלת רק לסעדים זמניים מסוימים שאינם משפיעים על צדדים שלישיים, הרי שאין בכך כדי להועיל למבקשת. מהסכם הזיכיון עולה באופן מפורש כי הצדדים הסכימו ש"כל עוד לא מונה בורר, תהיה החברה זכאית לפנות לבית המשפט בבקשה למתן סעדים זמניים" (סעיף 24 בהסכם הזיכיון). פשיטא, שלא הייתה מניעה לפנות לבית המשפט המחוזי ביום 17.2.2015, כשבוע לפני מינוי הבורר. בנסיבות אלה, אין לומר כי החלטת בית המשפט לדון ולהכריע בבקשה שהוגשה על ידי המשיבה הייתה בלתי-סבירה, ומן הטעם הזה סבורני כי היא אינה מצדיקה מתן רשות ערעור.
14. בשולי הדברים אציין כי אינני רואה לנכון לדון בבקשתה של המשיבה למתן סעד זמני שהוגשה יחד עם תגובתה, במסגרתה ביקשה להורות על פינוי המבקשת לאלתר עקב אי-מילוי התנאים שקבע בית המשפט המחוזי בהחלטתו. לשונו של סעיף 24.3 להסכם הזיכיון מחייב את המסקנה כי על בקשות הנוגעות להליך אשר הוגשו לאחר מועד מינוי הבורר להיות מובאות לפניו.
15. סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית. כפי שהצדדים קבעו בהסכם הזיכיון, יש לתת קדימות לפינוי הסניף, כאשר למבקשת עומדת האפשרות לתבוע מהמשיבה פיצוי בגין ביטול ההסכם ופינויה, לטענתה שלא כדין – תביעה שדינה להתברר לפני הבורר בהתאם לתניית הבוררות. כפועל יוצא, מתבטל צו עיכוב הביצוע הארעי שניתן בהחלטתי מיום 22.3.2015. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, המבקשים יישאו בהוצאות המשיבה בהליך זה בסך של 15,000 ש"ח.

           ניתנה היום, ‏י"ג בניסן התשע"ה (‏2.4.2015).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   15017600_W03.doc   נג

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il