ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' סגנית הנשיא, השופטת ש' אלמגור) מיום 23.5.2006, שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 66573/03.
1. המשיב הגיש לבית המשפט קמא תביעה לתשלום שכר טרחה, כנגד המערערים. לאחר מספר שנים בהם התנהלו הליכים מקדמיים, נקבע בתיק דיון ההוכחות הראשון ליום 1.2.2006 בשעה 9:00 בבוקר. בשעה היעודה המתינה השופטת בלשכתה להודעה על נוכחות שני הצדדים באולם המשפטים. בסביבות השעה 9:10 נמסר לשופטת על ידי הקלדנית, כי בא-כוח המערערים מסרב להיכנס לאולם בטרם תיכנס אליו השופטת. בנסיבות אלה ביקשה השופטת מפקיד העזר להכריז על כניסתה לאולם, וכך נעשה. כשלוש דקות לאחר הכריזה נכנסה השופטת לאולם והסתבר לה כי רק באת-כוח המשיב והמשיב נוכחים באולם. כששאלה לפשר העדרם של המערערים ובא-כוחם הוסבר לה על ידי באת-כוח המשיב, כי בא-כוח המערערים סרב לבקשתה להיכנס לאולם, ובטון לגלגני וציני אמר כי לאחר שהשופטת תיכנס לאולם, תואיל באת-כוח המשיב לקרוא לו. בית המשפט סבר כי מדובר בהתנהגות בלתי ראויה, שלא לומר זילות, ועל כן לא מצא לנכון לקרוא פעם נוספת לבא-כוח המערערים, וביקש מבאת-כוח המשיב לשטוח טענותיה. בנסיבות אלו ביקשה באת-כוח המשיב פסק דין בהעדר הגנה ומבוקשה ניתן לה. בעקבות הדברים הגישו המערערים תלונה לנציבת תלונות הציבור על שופטים (להלן: הנציבה), וביום 14.2.2006 הגישו בקשה לביטול פסק דין. ביום 6.4.2006, בעת הדיון בבקשה לביטול פסק דין, חזר בא-כוח המערערים על האמור בבקשתו לביטול פסק הדין, והוסיף כי הוא חושב שבית המשפט צריך לפסול את עצמו. הבקשה נומקה בנסיבות שהביאו למתן פסק הדין ובהגשת התלונה לנציבה. אמנם לא הוגשה בקשת פסלות כנדרש, אולם בית המשפט הסכים לראות באמור בסעיף 26 לבקשה לביטול פסק הדין בקשת פסלות.
2. בהחלטה מיום 23.5.2006 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. נקבע כי יש לדחות את הבקשה על הסף הואיל והיא לוקה בשיהוי ואינה עומדת בתנאי תקנה 471ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. למעלה מן הצורך, נקבע כי דין הבקשה להידחות אף לגופה בהעדר עילת פסלות. הובהר כי אין זה נדיר כי באי-כוח בעלי הדין אינם מופיעים לדיון או מאחרים לדיון ובית המשפט נוהג, כעניין שבשגרה, לבקש מבא-כוח המופיע לדיון לנסות ולאתר את בא-כוח הצד שכנגד, אלא שבנסיבות המקרה הנוכחי לא מצא בית המשפט לנכון לקרוא שוב לבא-כוח המערערים. נקבע כי נסיבות המקרה אינן יוצרות חשש כלשהו, וודאי שלא חשש ממשי, למשוא פנים או הבעת דעה מוקדמת לגוף העניין הנדון בתיק. צוין כי הדרך הנכונה להתמודד עם פסק הדין, שניתן בהעדר התייצבות, הינה הגשת בקשה לביטולו, כפי שעשו המערערים, ולא הגשת בקשת פסלות. עוד צוין, כי על פי ההלכה הפסוקה הגשת תלונה לנציבה אינה מהווה עילה לפסלות שופט. על כן נדחתה הבקשה, והמערערים חויבו בתשלום הוצאות המשיב בסכום של 3,000 ש"ח.
3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. אשר להשתלשלות העניינים ביום 1.2.2006 נטען כי בא-כוח המערערים הגיע לאולם בית המשפט במועד, ויצא ממנו סמוך לשעה 9:05, בטרם נכנסה השופטת, מכיוון שהעדה מטעם המערערים ביקשה לשוחח איתו לצורך ליבון נקודה מסוימת הקשורה במשפט והרלוונטית לעדותה. נטען כי בעת שיצא מהאולם, ביקש בא-כוח המערערים מבאת-כוח המשיב להודיעו לקראת כניסת השופטת לאולם. כאשר שוחח בא-כוח המערערים עם העדה מחוץ האולם הוא נתבקש על ידי באת-כוח המשיב להיכנס לאולם, אך משהתברר לו כי פניה זו לא היתה מצד בית המשפט אלא מצד באת-כוח המשיב עצמה, המשיך את השיחה עם העדה. לטענת המערערים, תוך כדי השיחה בין העדה לבא-כוח המערערים, בסמוך לשעה 9:10 יצאה באת-כוח המשיב מהאולם והודיעה כי בית המשפט נתן פסק דין כנגד המערערים במעמד צד אחד, תוך שהיא מוסיפה כי הודיעה לבית המשפט שבא-כוח המערערים נמצא מחוץ לאולם וכי היא מבקשת להודיעם להיכנס, אלא שבית המשפט מנע זאת ממנה ואסר עליה לצאת מהאולם. בא-כוח המערערים נכנס לאולם, וביקש מהקלדנית לזמן את השופטת, כדי לשטוח בפניה טענות המערערים ולנסות לשנות את החלטתה, ואולם השופטת סירבה לצאת מלשכתה וחתמה שם על פסק הדין אשר נמסר לצדדים. נטען כי נימוק השיהוי שגוי, שכן בית המשפט הסכים לראות בבקשה לביטול פסק דין כבקשת פסלות, מה גם שבקשת הביטול כוללת בסעיף 26 בקשה לפסלות, ולכן אין לקביעה בדבר שיהוי על מה לסמוך. לטענת המערערים, יש לפסול את בית המשפט נוכח התנהגותו החריגה והבלתי מידתית, אשר מצאה ביטויה במתן פסק דין כנגדם מבלי לקיים דיון לגופם של דברים, באופן המקים חשש ממשי לעיוות דין ו/או משוא פנים ו/או חשש לשיקול דעת לקוי ובלתי מאוזן. המערערים סבורים כי בית המשפט מנע באופן מכוון את האפשרות לקיום הליך משפטי תקין. לתחושתם, רצה בית המשפט ליתן פסק דין ללא שמיעת התיק לגופו והשתמש בסמכותו באופן בלתי מידתי כדי להשיג מטרה זו. המערערים מסכימים כי עצם הגשת תלונה לנציבה אינה עילת פסלות, אולם המצב שונה, לטענתם, כאשר תוכן התלונה מדבר בעד עצמו, ובמיוחד כאשר התלונה נמצאה מוצדקת. בנוסף, סבורים המערערים כי פסיקת ההוצאות כנגדם בהחלטה בבקשת הפסלות מלמדת על הקשיית עורף וניסיון להלך אימים ולבוא חשבון תוך הענשת המערערים על המאבק שנכפה עליהם בניסיונם לקבל משפט הוגן וצודק. על כן, סבורים המערערים, כי על בית המשפט לפסול את עצמו מהדיון בתיק. ביני לביני הוגש ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, ולאור הסכמת הצדדים להצעת בית המשפט, ניתן, ביום 14.9.06, פסק דין, המבטל את פסק הדין שניתן במעמד צד אחד, וקובע כי הצדדים יחזרו לבית המשפט קמא.
4. לאחר שעיינתי בחומר שבפניי, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. גם אם אכן אין שיהוי בהגשת הבקשה, נוכח נכונות בית המשפט לראות בסעיף 26 לבקשה לביטול פסק דין בקשת פסלות, עדיין דינו של הערעור להידחות. ראשית, הלכה היא כי אופן ניהול הדיון מסור לבית המשפט. השגות על הדרך בה בוחר בית המשפט לנהל את הדיון מקומן בהליכי ערעור רגילים על פי סדרי הדין, ולא במסגרת ערעור פסלות (ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לכן, עצם העובדה שבנסיבות העניין בחר בית המשפט שלא לקרוא שוב לבא כוח המערערים לאולם, ולקיים דיון בהעדרו, הינה בגדר סמכותו של בית המשפט, ואינה מקימה, כשלעצמה, עילת פסלות. הסברם של המערערים להיעדרו של בא-כוחם מהאולם אינו משנה לעניין זה, ויכול לכל היותר לשמש אותם במסגרת בקשה לביטול פסק הדין או ערעור. בנוסף, גם טענות המערערים כנגד מתן פסק דין בהעדר הגנה וחיובם בהוצאות בקשת הפסלות, אינן עניין לערעור לפי סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984. מדובר בהחלטות דיוניות ושיפוטיות, שהדרך לתקיפתן היא באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור-על פי סדרי הדין, כפי שאכן פעלו המערערים (ראו יגאל מרזל, דיני פסלות שופט(תשס"ו-2006) (להלן: מרזל), בעמ' 178-174; ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם)). כעת, משהתקבל הערעור בהסכמת הצדדים, והדיון הושב לבית המשפט לדון בתביעה לגופה, ההנחה היא כי לאור מקצועיותו של בית המשפט והגינותו, יוכל הוא, לאחר שישמע את שני הצדדים, לשקול את התביעה לגופה, תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 401/06 קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ נ' נעאמנה פאוזי בע"מ (לא פורסם); ע"א 6472/06 פלוני נ' פלוני (לא פורסם)).
5. זאת ועוד, ככל שהמערערים מבססים את החשש למשוא פנים על הגשת התלונה לנציבה וההחלטה בה, ההלכה היא כי אין בהגשת תלונה כאמור, לכשעצמה, כדי לבסס עילת פסלות (ראו ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם); ע"פ 7472/96 טלמור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). יתרה מכך, כפי שכבר נפסק, גם קבלת התלונה או חלק ממנה, עדיין אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות. הליך הפסלות והליכי התלונות על שופטים מכוח חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, התשס"ב-2002 (להלן: חוק הנציב) הם הליכים נפרדים, שתכליתם שונה. דיני הפסלות באים לקדם אינטרס מרכזי אחד והוא האובייקטיביות השיפוטית, בעוד שחוק הנציב בא לקדם אינטרס מרכזי אחר, והוא התנהגות ראויה של שופטים (ראו מרזל, בעמ' 37). לכן, גם אם הוגשה תלונה על שופט לנציבה, ואפילו נמצאה התלונה מוצדקת, אין בכך כדי לחרוץ את הדין בדבר יכולתו של בית המשפט לדון בעניין שלפניו באובייקטיביות הדרושה (ראו ע"א 941/06 רוזנצוויג נ' רהיטי צרעה בע"מ (לא פורסם); ע"א 7329/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם)). בנסיבות העניין לא מצאתי יסוד לטענה כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן (ולעניין זה אין אני נצרכת), ואופן ניהול הדיון על ידו, כמו גם הגשת התלונה לנציבה וההחלטה בה, מקימים עילת פסלות ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים. אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש כי ההחלטות שקיבל בית המשפט, אופן ניהול הדיון על ידו, והחלטת הנציבה בתלונה שהגישו, מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ראו ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם)).
אשר על כן, הערעור נדחה.
ניתנה היום, כ"ג בשבט התשס"ז (11.2.2007).
ה נ ש י א ה
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. דז
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il