ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ד' מינץ) אשר קבע תנאים לשחרורה של המשיבה לחלופת מעצר במסגרת תיק הסגרה לצרפת המתנהל נגדה. בין היתר, קבע בית המשפט המחוזי כי המשיבה תשהה במעצר בית מלא בביתה; כי היא תפקיד סכום של 50,000 ש"ח בקופת בית המשפט; וכי תינתן ערבות צד ג' של כל אחד מבין שני המפקחים שנקבעו לה, בסך של 100,000 ש"ח.
הרקע העובדתי
1. בתחילת חודש אוגוסט 2009, העביר משרד החוץ לידי היועץ המשפטי לממשלה בקשה מאת ממשלת צרפת - שבינה לבין מדינת ישראל קיים הסכם הסגרה הדדית - להסגיר לידיה את המשיבה ואישה נוספת (להלן: אורטל), בגין עבירות סמים שבהן הורשעו. בבקשה נטען כי בחודש יוני 2001 מצאו סוכני המכס בשדה התעופה שארל דה גול בפריז, סם מסוכן מסוג קוקאין במשקל של כ-9 ק"ג בכליהן של המשיבה ואורטל. בחלוף כ-5 חודשים, שוחררו האחרונות על-ידי שופטת חוקרת בתנאים מגבילים, ואולם, מקץ ימים אחדים לא התייצבו השתיים לפני שירות הפיקוח בצרפת, בניגוד לנדרש מהן בצו השחרור, ומשכך - הוצא נגדן צו מעצר. ביום 29.3.04 נשפטו המשיבות בהיעדרן. על המשיבה נגזרו 38 חודשי מאסר וקנס בסך 376,000 אירו. על-פי רישומי ביקורת הגבולות בישראל, נכנסה המשיבה לישראל בראשית ספטמבר, שנת 2002.
2. בראשית חודש אוגוסט שנה זו, פנתה המדינה מיוזמתה לשירות המבחן, כדי שזה יערוך תסקיר שיבחן את אפשרות שחרורה של המשיבה לחלופת מעצר. בחלוף שבועות אחדים, ביום 24.8.10, נעצרה המשיבה לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה, התשי"ד-1954 (להלן: חוק ההסגרה). באותו יום, הוגשה על-ידי היועץ המשפטי לממשלה עתירה לפי סעיף 3 לחוק ההסגרה, שבו התבקש בית המשפט לקבוע האם המשיבה ואורטל הינן בנות הסגרה לצרפת. בד בבד, הוגשה גם בקשה לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה לעצור את המשיבה עד להחלטה בעתירה. במסגרת הדיון שהתקיים בבקשות, התקבל תסקיר בעניינה של המשיבה, שקבע כי רמת מסוכנותה בינונית, והומלץ על שחרורה למעצר בית בפיקוח אנושי ואיזוק אלקטרוני. בגדר ההליכים בבקשות, הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדתו כי ניתן לשחרר את המשיבה לחלופת מעצר המלווה בתנאים שונים, ובכלל זה הצבת פיקוח בן 24 שעות על-ידי מפקח אחד לפחות וכן איזוק אלקטרוני; הפקדת דרכון וצו עיכוב מן הארץ; התייצבות פעם ביום במשטרה; הפקדה כספית בקופת בית המשפט על סך 100,000 ש"ח; וערבות צד ג' של שני המפקחים בסכום כולל של 400,000 ש"ח.
החלטתו של בית המשפט המחוזי
3. בית המשפט קמא קיבל את בקשת המדינה באופן חלקי והורה על שחרור המבקשת לחלופת מעצר בתנאים שונים שקבע. בהחלטתו, עמד בית המשפט המחוזי על הצורך לקבוע תנאי שחרור שביכולתה של המשיבה לעמוד בהם, תוך שהוא נותן דעתו לחומרת העבירה ולחשש האינהרנטי מפני הימלטות. בסופו של יום, הורה בית המשפט על שחרורה של המשיבה בתנאים הכוללים, בין היתר: מעצר בית מלא בביתה בפיקוח בעלה או חמותה; איזוק אלקטרוני; הפקדת 50,000 ש"ח על-ידי המשיבה; ערבות צד ג' מצד כל אחד מן המפקחים בסכום של 100,000 ש"ח; הפקדת דרכון ועיכוב יציאה מן הארץ; והתייצבות בתחנת המשטרה הקרובה למקום מעצר הבית כל יום עד השעה 10:00 בבוקר. עוד נקבע כי בטרם יוסדרו כל תנאי השחרור, תישאר המשיבה במעצר. בית המשפט הורה על עיכוב ביצוע החלטתו למשך 48 שעות.
על החלטה זו הגישה המדינה את הערר שלפניי.
טענות הצדדים
4. לטענת המדינה, בהחלטתו, לא העניק בית המשפט קמא משקל מספיק לשיקולים שונים המלמדים על חשש מפני הימלטותה של המשיבה מאימת הדין. בין היתר, סבורה המדינה כי על בית המשפט היה ליתן משקל רב יותר לעובדה שהמשיבה נמלטה בעבר מן הרשויות בצרפת, ולא קיימה את תנאי השחרור שנקבעו לה; לכך שלפי דבריה, היה בידה להשיג תיעוד חלופי שבאמצעותו עזבה את צרפת וטסה לתאילנד; לכך ששירות המבחן העריך את מסוכנותה כבינונית; לכמות הסם המשמעותית שנמצאה בכליה; וכן לעובדה כי היא הורשעה בהיעדרה ונגזרו עליה 38 חודשי מאסר. עוד גורסת המדינה כי לא ניתן משקל ראוי להתחייבויותיה הבינלאומיות של מדינת ישראל במסגרת הליכי ההסגרה, לחשש המובנה מפני הימלטות הקיים בהליכים מעין אלה ולכך שבמרבית תיקי ההסגרה שנידונו בבית משפט זה נקבעו ערבויות בשיעורים גבוהים מזה שנקבע בענייננו. בצד האמור, מציינת המדינה כי חרף התרשמותה כי המשיבה ומשפחתה מצויים במצב כלכלי קשה, שגה בית המשפט קמא כשקבע את תנאי חלופת המעצר מבלי שהובאה על-ידי המשיבה כל אסמכתא המאששת את טענותיה בסוגיה זאת, כך גם בשים לב לעובדה שמשפחתה אינה נתמכת על-ידי שירותי הרווחה. נוכח האמור, עותרת המדינה לקביעת תנאי שחרור כפי שהוצעו על-ידה בבית המשפט המחוזי, ובכלל זה הפקדה כספית על סך 100,000 ש"ח; עיקול נכסיה לטובת המדינה וערבות עצמית על סך 150,000 ש"ח.
5. בתגובה לטענות המדינה, מציינת המשיבה כי בימים אלה היא שוהה במעצר ביחד עם בתה בת החודשיים. לטענתה, משפחתה מצויה במצב כלכלי קשה ובעלה נאלץ ליטול הלוואות על מנת להפקיד את הסכום שבו חויבה בבית המשפט קמא. בעניין זה, מוסיפה היא כי לא קיימים בידיה נכסים נוספים שניתן לשעבדם כנגד שחרורה. לדבריה, בימים האחרונים הצליחה משפחתה לגייס סכום נוסף של 21,000 ש"ח, אך לא יעלה בידיה לגייס סכום כסף מעבר לכך. בצד האמור מציינת המשיבה כי את הימלטותה מצרפת לפני 9 שנים יש להעריך על רקע גילה הצעיר באותה עת, ועל רקע שהותה ללא משפחה וללא תמיכה בארץ זרה. לדבריה יש ליתן משקל גם לכך שעם הגעתה לישראל, התייצבה בתחנת המשטרה בנתב"ג.
דיון
6. לאחר שבחנתי את הבקשה ואת צרופותיה, מסקנתי היא כי יש לקבל את ערר המדינה באופן חלקי, במובן זה שסכום ההפקדה שיוטל על המשיבה יעמוד על סך 80,000 ש"ח, ותופקד ערבות צד ג' של שני המפקחים שנקבעו למשיבה, על סך 200,000 ש"ח כל אחד, וערבות עצמית של המבקשת בסך 150,000 ש"ח. אבהיר את טעמיי.
שיקולים לעניין מעצר בהליכי הסגרה - כללי
7. כפי שנקבע בפסיקתנו, בעת בחינת אפשרות שחרור לחלופת מעצר תוך ניהול הליכי הסגרה, יינתן משקל מרכזי לחשש מפני הימלטות מהדין ומפני שיבוש ההליכים, לבל תעמוד המדינה במצב שבו היא תימצא מפירה את התחייבויותיה הבינלאומיות לאחר שהמבוקש כבר היה תחת ידיה (ראו גם 1060/09 בראשי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.3.09); בש"פ 10916/08 אברהם נ' מדינת ישראל, סעיף ט' (לא פורסם, 4.1.09); ש"ז פלר דיני הסגרה 461 (1980)). אכן, עצם קיומו של צורך בהליך ההסגרה מלמד שהאדם הנוגע בדבר נמלט לישראל בכדי לא לתת את הדין על מעשיו, ומטעם זה הוא אף מסרב לחזור למדינה המבקשת את הסגרתו מרצונו החופשי (ראו גם בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.5.2007) (להלן: פרצוב); בש"פ 6713/09 יובל נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 2.9.09)). כשמדובר במי שכבר נשפט על מעשיו במדינת החוץ, והושת עליו עונש מאסר, מקבל החשש מפני הימלטות משנה תוקף. ואולם, החשש מפני הימלטות מאימת הדין, והשאיפה לקיים התחייבויות בינלאומיות - חרף חשיבותם - אינם משמשים שיקול יחיד. לצדם של אלה, תינתן הדעת לזכותו של הנאשם - שלא הורשע בישראל וטרם הוסגר - לחירות; לרמת המסוכנות הנובעת מן הנאשם; לשלב שבו נמצא ההליך הבוחן את בקשת ההסגרה ולמשכו הצפוי; ולנסיבות משתנות שעשויות להשליך על שאלת המעצר (ראו עניין פרצוב, סעיפים 8,7,6, ו-10 להחלטה). על בית המשפט לשקול את השיקולים השונים ולתור אחר פתרון המאזן ביניהם באופן מיטבי. בסופו של יום, יש לזכור כי אף בסוגיית המעצר בטרם הסגרה, הכלל הוא כי מקום שבו ניתן להימנע ממעצר - יש לעשות כן, ככל שניתן להבטיח את התכליות המבוקשות באמצעים פוגעניים פחות (ראו למשל בש"פ 4422/03 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 29.5.03)).
8. בגדריו של האיזון האמור, עשוי בית המשפט במקרה כמו זה שלפנינו, לבכר שחרור של מי שהסגרתו התבקשה בתנאים מגבילים, על פני מעצרו. תנאים אלה עשויים לכלול, בין היתר, מעצר בית, הפקדה עצמית של סכומי כסף, וערבויות צד ג'. מה יהיו אמות המידה לקביעת התנאים המגבילים במצבים אלה? ככל שהדברים נוגעים לשיעורה של הפקדת סכומי כסף מזומן, הרי כפי שכבר נפסק, יש לשקול, מחד גיסא, את יכולתו הכלכלית של המשיב לעמוד בתנאי ההפקדה שנקבעו; ומאידך גיסא על סכומים אלה להיות גבוהים במידה מספקת, כך שישמשו גורם מרתיע מפני הימלטות ויגשימו את תכליות החלופה, ובפרט מניעת ההימלטות (ראו 6316/09 מימון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.8.09)). אכן "תנאים שקל לעמוד בהם או שכדאי לעמוד בהם, כגון שחרור העורר כנגד פיקדון נמוך, יכול ויניעו אותו מלוותר על הפיקדון על מנת לזכות בחופש במחיר זול ולהימלט מאימת הדין" (בש"פ 7650/95 הרוש נ' מדינת ישראל, סעיפים 13-12 (לא פורסם, 20.12.95); בש"פ 9075/96 טופול נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 635, 639 (1997)).
מן הכלל אל הפרט
9. במקרה דנן, הסכימה, כאמור, המדינה לשחרור המשיבה ממעצר בתנאים שונים. כפי שפורט, בית המשפט קמא קיבל את בקשת המדינה רק באופן חלקי, והורה כי סכום ההפקדה יעמוד על 50,000 ש"ח, לצד ערבות צד ג', שתופקד על-ידי שני המפקחים ותעמוד על סך של 100,000 ש"ח כל אחד. לטעמי, סכומי כסף אלה, הגם שהם באים בצד תנאים נוספים שנקבעו, אינם מאזנים כיאות בין השיקולים השונים, והם מעניקים משקל מופרז לשיקול בדבר מצבה הכלכלי הנטען של המבקשת ומשפחתה. בעניין אחרון זה, אציין כי לא הובאו בפניי ראיות מספקות לביסוס הטענה בדבר מצב כלכלי המונע מן המבקשת להפקיד סכום גבוה יותר מזה שנפסק. נוכח הגישה המצמצמת בכל הנוגע לשחרור בערובה של מי שנתון בפני הליכי הסגרה, בפרט בעבירות חמורות של סחר בסמים (בש"פ 5448/05 כהן נ' מדינת ישראל, סעיף 4 (לא פורסם, 3.7.05)), אין להסתפק באמירות כלליות בדבר מצב כלכלי ובתיעוד חלקי, כדי להצדיק שחרור כנגד פיקדון בשיעור שאין בו כדי להשיג את התכלית העומדת בבסיס קביעת תנאי השחרור. שנית, סבור אני כי בקביעת סכום הכסף האמור, לא ניתן משקל מספיק לתסקיר שירות המבחן שקבע כי קיימת מסוכנות בינונית להימלטותה של המבקשת מאימת הדין. הגם שבית משפט זה אינו מחויב באימוץ מסקנתו של שירות המבחן, שתסקירו משמש אך כלי עזר (ראו למשל בש"פ 3830/09 ידאעי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.5.09)), יש ליתן לתסקיר זה, שנערך על-ידי אנשי מקצוע מיומנים ובעלי ניסיון, משקל של ממש (ראו 3161/10 מהרבנד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.5.10)), בפרט כשהמלצותיו מעידות על מסוכנות עתידית (ראו 9537/09 גדבאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.09)). ספק בעיני אם סכום הכסף שנקבע להפקדה על-ידי המשיבה וצדדי ג', בשים לב לשוויין ולערכן של מנות הסם שעל הפרק, אכן נותן את המשקל הראוי לחשש מפני הימלטות ולמסוכנות שנקבעה על-ידי שירות המבחן. שלישית, בשונה ממרבית המקרים שהובאו על-ידי הצדדים, המשיבה בענייננו הינה בגדר מי שהורשעה בדין, הגם שבהיעדרה, והושת עליה עונש מאסר על-ידי הרשויות הצרפתיות, והיא אף הפרה את תנאי השחרור בערובה בצרפת ועזבה את המדינה תוך שימוש בתיעוד חלופי. בצד כל האמור, ומאידך גיסא, לא ניתן שלא לתת את הדעת לעובדה כי המשיבה הינה אם לתינוקת בת כחודשיים, אשר בילתה עימה את ימיה הראשונים מאחורי סורג ובריח. ואמנם, גם המדינה נתנה דעתה לשיקול זה והסכימה לשחרורה לחלופת מעצר.
על רקע כל האמור, מצאתי כי יש להוסיף לסכום ההפקדה שנקבע על-ידי בית המשפט קמא, ולהעמידו על 80,000 ש"ח. עוד מצאתי כי יש להוסיף על הסכומים שיופקדו על-ידי מפקחיה של המבקשת ולהעמידם - כפי שביקשה המדינה - על 200,000 ש"ח כל אחד, בצד הוספתה של ערבות עצמית בסך 150,000 ש"ח. שאר התנאים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי יוותרו בעינם. במובן זה מתקבל עררה של המדינה באופן חלקי.
ניתנה היום כ"ג באלול התש"ע (2.9.2010).