השופט י' עמית:
האם רשאי נאמן להתקשר עם צד ג' בהסכם לפיו כנגד מסירת מידע על נכסיו של החייב יקבל צד ג' תמורה מהרכוש שיאותר וימומש? על כך נסב פסק דין זה.
ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בנצרת בפש"ר 358/05 (כב' השופטת ת' נסים-שי), מיום 30.7.2017 ומיום 19.9.2017 (להלן: ההחלטה הראשונה וההחלטה השנייה, בהתאמה), בהן אושרה בקשת המשיב 1 (להלן:הנאמן) להתקשר עם צדדי ג', כך שימסרו מידע לטובת קופת הכינוס תמורת אחוזים מהכספים שיתקבלו.
רקע
- כנגד החייב-המנוח (להלן: החייב) נפתחו הליכי פשיטת רגל בחודש נובמבר 2005; הוא הוכרז כפושט רגל בשנת 2008, והמשיב 1 מונה כנאמן על נכסיו. נספר כי החייב הורשע בפלילים בעבירות של גניבה בידי מורשה, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והלבנת הון, ונדון למאסר בפועל של חמש שנים, לאחר שנמצא כי הונה והוליך שולל אנשים תמימים שהפקידו אצלו את כספם בהסתמך על הבטחותיו כי יזכו לתשואה נאה ומובטחת.
בהליך הפלילי שהתנהל נגד החייב, נמנו בכתב האישום 57 נפגעים, אך בתיק פשיטת הרגל נתברר כי בפועל, בפרשת הבנק הפרטי שניהל החייב, היו למעלה מ-220 נפגעים. נגד החייב הוגשו תביעות חוב בסך של כ-127 מיליון ₪, מתוכן אושרו תביעות בסך של כ-73 מיליון ₪, כאשר בקופת הכינוס מצוי, נכון להיום, סך של כ-245,000 ₪ בלבד. בנוסף, מחזיק המרכז לגביית קנסות ואגרות סך של כ-1,200,000 ₪ מתוך סך של 3,600,000 ₪ ששולמו על-ידי החייב או מי מטעמו לאורך תקופת פשיטת הרגל.
- הנאמן ביצע חקירות רבות של החייב, של בני משפחתו ושל צדדי ג' בניסיון להתחקות אחר כספי הגניבה, ואף ניהל חקירות סמויות, אך ללא הועיל. גם בקשה שהגיש הנאמן לתפיסת נכסים שבידי צד שלישי נדחתה, משנקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית של ממש כדי לקבוע כי הנכסים שייכים לחייב.
- החייב הלך לבית עולמו בחודש פברואר 2017 לאחר ששם קץ לחייו. בעקבות מותו הורה בית המשפט קמא כי ההליך יוסיף להתנהל כסדרו לפי סעיף 189 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: פקודת פשיטת הרגל), וכי הנאמן ימונה כנאמן על נכסי העיזבון.
- ביום 11.5.2017 הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה שהוכתרה כחסויה ולא הובאה לידיעת הנושים. בבקשה עדכן הנאמן כי צדדי ג', שזהותם אינה ידועה (להלן: מוסרי המידע), פנו לנאמן באמצעות בא כוחם ומסרו כי יש בידם מידע בדבר נכסים המוחזקים עבור החייב על-ידי אחרים, ובדבר עסקים שניהל החייב באמצעות צדדי ג', תוך הסתרתם מקופת פשיטת הרגל. הנאמן ביקש אישורו של בית משפט קמא להתקשר בהסכם עם מוסרי המידע לגילוי נכסי החייב. בבקשה טען הנאמן כי מדובר בהסכם סביר וראוי, לאור העובדה שמאמצי הגבייה שנעשו במשך השנים לטובת קופת הכינוס לא הניבו פירות של ממש, לרבות מאמצי רשויות האכיפה. מהבקשה עולה כי הנאמן נפגש עם מוסרי המידע ובא כוחם, ולאחר משא ומתן נכרת ביום 28.8.2017 הסכם בינו לבין מוסרי המידע באמצעות בא כוחם (להלן: ההסכם).
- לפי ההסכם – אשר כפוף לאישור בית המשפט - מוסרי המידע יחשפו את זהותם ואת פרטיהם האישיים, ימסרו לנאמן את המידע שברשותם, יגישו תצהירים ויתייצבו במידת הצורך לחקירה ולמסירת עדות, באופן שיאפשר לנאמן לפעול לאיתור ומימוש הנכסים לטובת קופת הכינוס. בתמורה, וככל שאכן יתווספו לקופה כספים בעקבות המידע שיימסר, יקבלו מוסרי המידע מחצית מהסכום שיתווסף, עד לתקרה של 50% מתוך 6 מיליון ₪, וכל סכום מעבר לכך יהיה שייך במלואו לקופת הכינוס.
בהסכם נקבע במפורש כי אין בו כדי ליצור חיסיון על זהותם של מוסרי המידע ואין בו כדי להעניק להם חסינות אם מי מהם עבר עבירה פלילית כלשהי בקשר לפעילות המנוח או פעולות שנעשו עבור המידע. סעיף נוסף בהסכם מבהיר כי אם יתברר שהייתה שותפות פלילית בין מוסרי המידע לבין החייב, או שהם ביצעו עבירות פליליות אחרות כלשהן בקשר למנוח או לפעולות שננקטו עבורו או על ידו, המדינה תהיה חופשית לפעול על פי שיקול דעתה. סעיף נוסף בהסכם מבהיר כי ככל שיתברר שהשגת המידע הייתה כרוכה בפעולות או בשימוש באמצעים בלתי חוקיים ובניגוד לדין, אזי ניתן יהיה לבטל את ההסכם, כולל רכיב התמורה הנכלל בו.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
- בית המשפט נעתר לבקשה ואישר את ההסכם בהחלטה הראשונה, תוך הדגשה כי מדובר בבקשה חריגה ובעלת השלכות רוחב שונות. בהחלטתו פרש בית המשפט את האינטרסים הניצבים על כפות המאזניים – האינטרס של קופת הכינוס והנושים בגביית הכספים, בהיעדר כל מידע כיום על נכסי החייב; והאינטרס הציבורי הכללי ביעילות הליך הכינוס. מנגד, החשש לפגיעה באמון הציבור; והחשש שיהא בכך כדי לעודד סחר במידע תמורת השאת רווח על חשבון קופת הכינוס.
בית המשפט קבע כי במקרה דנן גובר אינטרס הנושים, וזאת בהתחשב במשך הזמן בו מתנהל ההליך ובמאמצים שנעשו לאתר נכסים וכספים נוספים. בית המשפט הסתמך על בקשה דומה שאושרה בעבר – פש"ר 3946/85 מרגוליס נ' כונס הנכסים הרשמי (1.7.2015) (להלן: עניין מרגוליס) – שם התיר בית המשפט לנאמן להתקשר עם חוקר פרטי תמורת מידע על אודות נכס של החייב, תמורת מחצית מהסכום שיתקבל בעקבות מימוש הנכס.
בהחלטה השנייה, ולאחר עיון בהסכם, אישר בית משפט קמא את ההתקשרות בהסכם, בכפוף להוספת חלק מהסתייגויות המדינה.
- על שתי החלטותיו של בית המשפט קמא נסב הערעור שבפנינו. נציין כי בהחלטתו מיום 2.11.2017 הורה השופט נ' סולברג על עיכוב ביצוע ההחלטה השנייה.
טענות הצדדים בערעור
- המערערת (להלן: הכונ"ר) התנגדה לאישור ההסכם. נטען כי לנאמן יש סמכויות חקירה על פי פקודת פשיטת הרגל, מכוחן הוא רשאי לדרוש מצד ג' למסור לו מידע; כי אין לאפשר למוסרי המידע להסתיר את זהותם עד לחתימת ההסכם עמם, וכי ממילא זהות הלקוח אינה חוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח; כי גובה התמורה למוסרי המידע הוא בלתי סביר באופן קיצוני, ויש בו כדי לעודד סחטנות ונזק ארוך טווח לנושים בהליכי חדלות פירעון.
המדינה הצטרפה לעמדת הכונ"ר.
- הנאמן תמך בהחלטת בית משפט קמא. נטען כי לאורך ההליך הושקעו מאמצים רבים בניסיון להתחקות אחר נכסי החייב, וללא הועיל; כי בשל ייחודיותו של המקרה, אין מקום לבסס על גבו קביעות כלליות בנוגע להתקשרויות עם צדדים שלישיים למסירת מידע; כי לא ניתן היה להפעיל את סמכויות החקירה הרגילות הנתונות לו, מכיוון שמוסרי המידע הם צדדי ג' שזהותם אינה ידועה לנאמן; כי הסרת החיסיון על זהותם של מוסרי המידע, לאחר שהתנהל מו"מ בין הנאמן לבין בא כוחם, שאף זכה לאישורו של בית משפט קמא, תפגע בשיתוף הפעולה בין הצדדים ועלולה לפגוע אף בהיקף וטיב המידע שיימסרו לנאמן; וכי הסכמים למסירת מידע כנגד גמול כספי מהווים פרקטיקה ידועה, כגון הסכמי עד מדינה, או המנגנון המאפשר מתן גמול כספי למודיעים על העלמות מס.
דיון והכרעה
- עודנו באים לעיצומה של מחלוקת, אעמוד בקצרה על סמכויות החקירה והבדיקה הרחבות הנתונות לבעלי תפקיד בהליכי חדלות פרעון.
סעיף 18ג לפקודת פשיטת הרגל קובע כלהלן:
חקירה על ידי הכונס הרשמי וחובת מסירת מידע ומסמכים
(א) הכונס הרשמי יקיים, לשם הגשת חוות דעתו לבית המשפט, חקירה מקיפה בעניניו של חייב שניתן נגדו צו כינוס, ובכלל זה בדבר הכנסותיו, הוצאותיו, חבויותיו ונכסיו, לרבות נכסים שהיו ברשותו בעבר, והכל בין אם היו אלה נכסיו של החייב לבדו ובין בשיתוף עם אחרים.
(ב) לשם קיום החקירה יהא מוסמך הכונס הרשמי, בנוסף לשאר סמכויותיו לפי פקודה זו ובכפוף לכל דין, לבצע פעולות אלה –
(1) לדרוש כל מידע או מסמך הנוגעים לעניניו של החייב כאמור בסעיף קטן (א), מכל אדם שיש יסוד סביר להניח כי המידע או המסמך מצויים ברשותו או בידיעתו;
(2) ....
(ג)
(ד) (1)...
(2) מי שנתבקש למסור מידע או מסמכים כאמור בסעיף קטן זה, חייב, על אף האמור בכל דין, למסרם לידי הכונס הרשמי.
(ה) קיבל הכונס הרשמי או מי מטעמו מידע או מסמכים, לא יעשה בהם שימוש ולא יגלה אותם לאחר, אלא במידה הדרושה לביצוע תפקידו, תוך הגנה על פרטיותו של החייב ושל כל מי שנמסר לכונס הרשמי מידע לגביו, או לפי צו של בית משפט.
(ו) לענין סעיף זה ולענין סעיפים 59 ו-60א, חקירה, דרישת מידע או מסמכים וקבלתם מכל אדם או רשות, יבוצעו על ידי הכונס הרשמי או מי מעובדיו שהוסמך לכך על ידיו בכתב; בית המשפט רשאי, במהלך חקירה בפניו, להורות על ביצוע כל אחת מפעולות אלה על ידי אדם מטעמו של הכונס הרשמי אף אם לא הוסמך לכך כאמור.
וסעיף 59(א) לפקודת פשיטת הרגל קובע:
זימון וצו הבאה
(א) משניתן צו כינוס, רשאי בית המשפט, לבקשת הכונס הרשמי או הנאמן, ליתן צו –
(1) המורה לחייב אשר לא הופיע לחקירה בפני הכונס הרשמי, לאחר שנדרש לעשות כן לפי סעיף 18ג – להתייצב בפני הכונס הרשמי;
(2) המחייב את החייב, או כל אדם שיש יסוד סביר להניח כי ברשותו מידע או מסמכים הנוגעים לעניניו של החייב כמשמעותם בסעיף 18ג, ואשר נדרש למסרם לפי סעיף 18ג(ב)(1) ולא מסר אותם – למסרם לכונס הרשמי או לבית המשפט, או להתייצב בפני הכונס הרשמי או בפני בית המשפט.
(ב) מי שניתן לגביו צו כאמור בסעיף קטן (א), והוזמן כאמור ולא התייצב בפני הכונס הרשמי או בית המשפט, כפי שנקבע בצו, או לא מילא אחר כל הוראה אחרת שנקבעה בצו, רשאי בית המשפט להורות כי ייעצר ויובא לבית המשפט לחקירה, והוראות סעיפים 73 ו-73א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, יחולו, בשינויים המחוייבים.
(ג) הכונס הרשמי או מי מטעמו לא יגלה תוכנם של מידע או מסמכים שנתקבלו לפי סעיף זה, ולא יעשה בהם כל שימוש אלא במידה הנדרשת לביצוע הוראות פקודה זו, או לפי צו של בית המשפט.
הוראה דומה, אנו מוצאים בסעיף 288(א) לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983:
(א) בית המשפט רשאי בכל עת, לאחר שמינה מפרק זמני או לאחר שנתן צו פירוק, להזמין נושא משרה בחברה או כל אדם הידוע כמחזיק נכסים של החברה או החשוד בכך או הנראה כמי שחייב לה כסף או שהוא יכול, לדעת בית המשפט, למסור מידע בדבר ייזום החברה, ייסודה, מסחרה, עסקיה או נכסיה, ורשאי הוא לחקור אותו באזהרה בכל הענינים האלה, בעל פה או בשאלון שבכתב, לרשום את תשובותיו ולדרוש שיחתום עליהן.
על סמכות החקירה של בעל התפקיד בהליכי חדלות פרעון נאמר בפסיקה כי מדובר בסמכות רחבה הנובעת מהנחיתות האינפורמטיבית שבה מצוי הנאמן ביחס לחברה, בעליה ונושאי המשרה הקודמים בה (רע"א 2438/16 רבוע כחול נדל"ן בע"מ נ' רו"ח טרבלסי (16.6.2003)). סמכות זו נועדה לתת בידי בעל התפקיד "כלי דיוני לאיסוף המידע הנחוץ לו לצורך בירור האפשרות להגשת תביעות בשמה של החברה, בין היתר לשם הרחבת מסת הנכסים שלה" (רע"א 9370/17 לוי נ' עו"ד גיסין בתפקידו כבעל תפקיד להסדר הנושים של החברה, בפסקה 23 והאסמכתאות שם (30.1.2018)). הסמכות משתרעת גם על צדדים שלישיים שאין להם קשר לחייב או לחברה בפירוק:
"לעניין חובת מסירת המידע, אין הסעיף מבחין בין גורמים הקשורים לחברה המחזיקים במידע ובין כל אדם אחר המחזיק בו, או בין מידע שהיה "שייך" לחברה ערב הפירוק ובין מידע אחר. מבחינה מילולית פשוטה מתייחס הסעיף לכל אדם ולכל 'מידע' רלוונטי. משמעות זו מתחזקת לנוכח העובדה שהקטגוריה של "כל אדם" היכול למסור מידע הינה קטגוריה חלופית לקטגוריות הקודמות לה, שעניינן גורמים הקשורים עם החברה (נושא משרה או מחזיק נכסים בחברה או חייב לחברה)" (ע"א 1211/96 עו"ד כהן מפרק אדאקום נ' נשיונל קונסלטנס (נטקונסלט) בע"מ, פ"ד נב(1) 481, 489 (1998); הדגשות במקור – י"ע).
סמכויות החקירה הנרחבות המוענקות לבעל תפקיד אף עשויות לגבור על הזכות לאי-הפללה עצמית (ע"א 3322/92 פלוק נ' זינגל, פסקה 6 (2.12.1993)).
- הנה כי כן, סמכויות החקירה, הדרישה והבדיקה הנתונות לבעלי תפקיד הן רחבות מאוד, אך הקוץ שבאליה הוא, שבבסיסן עומדת ההנחה שבעל התפקיד הוא בבחינת מי שיודע לשאול ואת מי לשאול, שאז קמה חובת מסירת המידע. ברם, החוק אינו מטיל חובה אקטיבית על אדם למסור מידע, מקום בו בעל התפקיד אינו פונה אליו. לכן, יש ממש בטענת המערערת כי ההסכם היה צריך לכלול סעיף נוסף, ולפיו, אם וככל שיתברר שמוסרי המידע העלומים הם כאלה שהנאמן פנה אליהם בעבר בדרישה למסירת מידע או שהייתה עליהם חובה למסור את המידע, הנאמן יהיה רשאי לבטל את ההסכם לרבות רכיב התמורה הנכלל בו.
- בנקודה זו אתייחס לטענה, שהועלתה בחצי פה על ידי המדינה והכונ"ר, ולפיה ניתן היה להסיר את החיסיון מעל זהותם של מוסרי המידע עוד לפני אישור ההסכם, מאחר שחיסיון עורך דין-לקוח אינו חל על זהותו של הלקוח.
מאחר שהטענה לא נדונה כלל בבית משפט קמא, איני רואה לקבוע מסמרות לגבי החריגים לכלל לפיו זהות הלקוח אינה חסויה, אך לענייננו אתייחס לסוגיה בקצרה.
- ככלל, סעיף 48(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, קובע כי החיסיון יחול על "דברים ומסמכים" שהוחלפו בין עורך הדין ללקוח "ויש להם קשר עניני לשירות המקצועי שניתן על ידי עורך הדין ללקוח", ולכן, ברגיל "מקובל לחשוב כי החיסיון איננו חל על שמו של הלקוח"(בג"ץ 3809/08 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משטרת ישראל (28.5.2012)) וכי "החסיון אינו חל על שמו, זהותו וכתובתו של הלקוח" (לימור זר-גוטמן "חובת הסודיות של עורך הדין וחסיון עורך דין-לקוח: הגיעה השעה להיפרד" הפרקליט מו 168, 176 (2002)). הדברים נכונים במיוחד בהליך משפטי, שהרי זכותו של צד להליך לדעת את שמו של יריבו, מבלי להיאבק בחושך כנגד כוחות בלתי ידועים (Wigmore on Evidence, Vol. 8 § 2313, p. 608 (3d ed. 1940)). בדומה, נקבע בפסיקה כי זהותו של צד שלישי שהזמין את שירותי עורך הדין עבור אדם אחר אינה חסויה (בג"ץ 744/97 גוזלן נ' השופט אמינוף, פ"ד נא(1) 355).
אלא שכלל זה אינו הרמטי, ומקום בו זהותו של הלקוח עצמו עשויה לחשוף את תוכן ההתקשרות בין עורך הדין לבין הלקוח, או להעמידו במצב ממנו ביקש להימנע באמצעות השימוש בחיסיון, ייתכן כי החיסיון יורחב גם על זהות הלקוח. כך, לדוגמה, במצב בו עורך דין פונה בשם לקוחו, המבקש שלא להזדהות בשלב זה, ומוסר כי הלקוח מבקש להסגיר את עצמו ולהתוודות על פשע שביצע, בכפוף לתנאי זה או אחר. חשיפת זהותו של הלקוח במקרה כזה, פוגעת לטעמי בלב החיסיון של עו"ד-לקוח.
ואכן, בארצות הברית הכירו הערכאות השונות בשלושה חריגים בהם החיסיון יחול גם על זהותו של הלקוח: חריג העצה המשפטית (the “legal advice” exception) העוסק במצב בו לקוח פונה לעורך דין לקבלת עצה משפטית, וחשיפת זהותו עשויה לקשר אותו לעניין שלשמו התבקשה העצה המשפטית, וכך לסבכו; חריג דומה הוא מצב בו חשיפת זהותו של הלקוח תקשר אותו להתקשרות קודמת שהינה מוגנת בחיסיון (the "communication rationale" exception); והחריג השלישי הוא חריג החוליה האחרונה (the “last link” exception), מקום בו חשיפת זהות הלקוח היא החוליה האחרונה בשרשרת של ראיות מפלילות, אשר קושרת את הלקוח לפעילות הבלתי חוקית (ראו: Robert Darnell ,Raymond Kramer, Richard J Rabin, Attorney Client Privilege, 29 Am. Crim. L. Rev. 623 (1991-1992); ; וכן אורי שהם ויעלה גושפנץ-אנקר "היקף תחולתו של חסיון עורך-דין לקוח", טקסט לה"ש 117-83 (עתיד להתפרסם בספר עדנה ארבל)).
- איננו צריכים להרחיק עדותנו, והמקרה שבפנינו אך יוכיח כי ראוי להחיל את החריג. הכונ"ר והמדינה טענו כי עצם הפנייה לנאמן מקימה למוסרי המידע חובה לחשוף את המידע, והעלתה את האפשרות כי יש לחשוף את זהותם מאחר שהחיסיון לא חל על זהותם. משמעות הדבר, שאז יתאפשר לנאמן לפנות אל מוסרי המידע ולדרוש מהם את המידע, על אף שפנייתם באמצעות עורך דין נועדה מלכתחילה כדי למנוע אפשרות זו, טרם ייחתם ההסכם ויאושר על ידי בית המשפט. דומני, כי צעד כזה לא יהיה הוגן ויש בו כדי לפגוע בחיסיון עו"ד-לקוח.
אשר על כן, איני סבור כי היה מקום לחייב את בא כוח צדדי ג' לחשוף את זהותם של לקוחותיו קודם לאישור ההסכם.
- בנקודה זו אנו מגיעים אל לב העניין.
אקדים ואומר כי יש לשבח את הנאמן על כך שהשכיל לכלול בהסכם הוראות ברורות וחד-משמעיות כי אם וככל שתתברר מעורבות כלשהי של מוסרי המידע בפלילים, או בשיתוף פעולה עם החייב – ניתן יהיה לבטל את ההסכם לרבות רכיב התמורה (כאמור, היה מקום להוסיף גם סעיף המתייחס למצב בו מתברר כי הנאמן פנה בעבר אל מוסרי המידע או שהייתה עליהם חובה מכוח הסכם או דין למסור את המידע לנאמן).
למרות זאת, הערעור שבפנינו מציב את בית המשפט על קרני הדילמה – חובתו של בעל תפקיד לפעול להשאת נכסי החברה ואינטרס הנושים במקרה הספציפי מחד גיסא, מול החשש לעידוד סחטנות וליצירת תקדים שבעתיד עלול לפגוע באינטרס הכללי של הנושים מאידך גיסא.
- בהוראות ההסכם נקבע כי מוסרי המידע יישארו עלומים וייחשפו לאחר אישור ההסכם ומסירת המידע. הסכם כגון דא, עלול ליצור תמריץ להסתרת מידע ולאי שיתוף פעולה, מתוך כוונה לקבל תגמול עבור מסירת המידע, וזאת על חשבון קופת הכינוס והנושים האחרים.
הסכם כגון דא, אף עלול לפתוח פתח למניפולציות שסופן מי ישורנו. כך, לדוגמה, החייבים עצמם עשויים להבריח רכוש ולאחר מכן לקבל חלק מהרכוש תוך הלבנתו והכשרתו באמצעות אנשי קש שימסרו מידע על אודות הרכוש. לחלופין, נושה המבקש לקבל עדיפות על פני נושים אחרים עלול לדרוש אחוז נכבד מהתמורה שתתקבל תמורת המידע שנמצא ברשותו. אציין כי יש להבחין בין מצב זה לבין מצב בו נושה משקיע משאבים על מנת להשיג מידע, שאז ניתן לחרוג מעקרון השוויון וליתן לו יותר מאשר לנושים אחרים. כך היה בעניין מרגוליס, שם פנה אל הנאמן חוקר פרטי שהזדהה כמי ש"מתמחה באיכון נכסים", ובהסכם בינו לבין הנאמן אף כונה "משקיע" והתחייב לממן על חשבונו ועל סיכונו חלק מההוצאות שיידרשו לצורך מימוש הנכסים והזכויות.
- אין בדעתי לקבוע עקרון גורף בשאלה שהצבתי בפתח פסק הדין, וכל מקרה יש לבחון על פי נסיבותיו. ברמת העיקרון, איני שולל את האפשרות לתגמל צד ג' אשר מוסר לבעל תפקיד מידע שיש בו כדי להעשיר את קופת הכינוס. דומה כי גם הכונ"ר והמדינה אינן שוללות אפשרות זו, שיש בה כדי להעשיר את קופת הכינוס.
אלא שבמקרה דנן, אני סבור כי הצטברות הנתונים שיפורטו להלן, מטה את הכף כנגד אישור ההסכם:
א. אלמוניותם של מוסרי המידע והיעדר אפשרות לבחון ולו באופן ראשוני את המידע קודם לאישור ההסכם
מוסרי המידע לא התנגדו לעצם חשיפת פרטיהם אלא רק למועד ולתנאים בהם הדבר ייעשה. נראה כי דרישתם לשמירה על חיסיון זהותם בשלב זה, נועדה לשפר את עמדת המיקוח שלהם (והתייחסתי לעיל לכך שיהא זה בלתי הוגן אם חשיפת זהותם, כשלעצמה, הייתה מנוצלת על ידי בעל התפקיד על מנת לזמנם לחקירה). לכך יש להוסיף גם את היעדר אפשרות לבחון, ולו בחינה מקדמית, את טיב מרכולתם של מוסרי המידע. בכך יש ליצור גוון "אפלולי" להסכם. אפילו במגעים לקראת הסכם עד מדינה, נמסר לעיתים מידע ראשוני, כנגד הבטחה כי לא יהיה בכך כדי להפליל את עד המדינה אם בסופו של דבר לא ייחתם עמו הסכם.
ב. עיתוי ההסכם
פנייתם של מוסרי המידע נעשתה לאחר יותר מעשר שנים בהם מתנהלים הליכי פשיטת הרגל ולאחר מותו של החייב. גם בכך יש להוסיף גוון של "אפלוליות" להסכם.
ג. גובה התמורה למוסרי המידע
אקדים ואומר כי בניגוד לעמדת הכונ"ר והמדינה, אני מעמיד את הנאמן בחזקתו שעשה כמיטב יכולתו להפחית את סכום התמורה שנדרש על ידי מוסרי המידע, הגם שההסכם נחתם תוך זמן קצר לאחר שבא כוחם יצר עמו קשר.
ההסכם קובע כי מוסרי המידע יקבלו 50% מכל סכום שיתקבל עד לתקרה של 6 מיליון ₪. מאחר שכל המידע מצוי ברשותם של מוסרי המידע, לא ניתן להעריך מה הסיכויים לאתר ולממש נכסים בסכום העולה על 6 מיליון ₪. נהפוך הוא, יש להעמיד את מוסרי המידע העלומים בחזקתם שאילו הסכום הפוטנציאלי לאיתור ולמימוש היה גבוה יותר, היו דורשים את חלקם גם מעבר לתקרה של 6 מיליון ₪.
במצב דברים זה, גובה התמורה נחזה על פניו כמופרז ובלתי סביר באופן קיצוני, ויש בה לעודד סחטנות ולגרום נזק בטווח הארוך לכלל הנושים. מה עוד שעל פי ההסכם, מוסרי המידע אמורים לקבל מחצית מהתמורה "נטו", בעוד שקופת הכינוס אמורה לשאת בהוצאות שיהיו כרוכות בניסיון לממש את הנכסים שיאותרו וייתפסו. כך, לדוגמה, יש להניח כי העקיבה אחר נכסי החייב תהיה כרוכה בהליכים משפטיים בארץ ושמא גם בחו"ל, מה שעשוי להיות כרוך בהוצאות גבוהות.
ד. מידת התועלת לנושים
השיקול של גובה התמורה מתחבר לשיקול הנוסף והוא מידת התועלת לנושים האחרים, ובמילים אחרות, מה הדיבידנד הצפוי לכלל הנושים. במקרה דנן, בהנחה שיאותרו וימומשו נכסים בהיקף של 6 מיליון ₪, ולאחר ניכוי הוצאות יעמוד הסכום לטובת הנושים על הסך של 2.5 מיליון ₪ מתוך חוב של כ-73 מיליון ש"ח, משמעות הדבר כי כל נושה (וכל הנושים אינם מובטחים) יקבל דיבידנד בשיעור של כ-3.4% בלבד. אכן, לנושה בלתי מובטח עדיף לקבל גם שקל אחד על פני אפס, אך כאשר על כף המאזניים ניצבים אינטרסים כבדי משקל והשלכות רוחב על תיקים אחרים, מידה זעומה של תועלת לנושים מטה את הכף לטובת האינטרס הציבורי.
ה. עמדת הכונ"ר
שיקול רלוונטי נוסף הוא עמדתו של הכונס הרשמי, הן כבעל מעמד סטטוטורי והן כגוף שיכול לבחון את הדברים בראייה מערכתית על השלכות הרוחב. מכאן ש"לחוות דעת הכונס משקל נכבד בשיקולי בית המשפט, ועל האמור בהן חלה חזקת התקינות (סעיף 68 לפקודה)" (ע"א 6021/06 פיגון נ' כונס הנכסים הרשמי (9.8.2009), כפי שצוטט בהסכמה בע"א 3709/17 כיאל נ' ג'מל יאסין בע"מ פסקה 8 (6.6.2017)).
- שיקולים אלה, בהצטברותם, מביאים אותי למסקנה כי לא זה התיק ולא זה ההסכם, שעל בית המשפט לצאת מגדרו כדי לאשרו.
אשר על כן, אציע לחברותי לקבל את הערעור ולבטל את החלטותיו של בית משפט קמא. משמעות הדבר כי ההסכם אינו מאושר, וממילא, מוסרי המידע אינם מחויבים בחשיפת זהותם.
ש ו פ ט
השופטת ע' ברון:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת י' וילנר:
אני מסכימה.
לאור התוצאה אליה הגיע חברי, השופט י' עמית, אותיר בצריך עיון את היקף החריגים לכלל לפיו חיסיון עו"ד-לקוח אינו חל על זהותו של הלקוח, ואם המקרה שבפנינו נכנס לגדרם של אותם חריגים.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית.
ניתן היום, ג' באדר התשע"ח (18.2.2018).
|
ש ו פ ט
|
ש ו פ ט ת
|
ש ו פ ט ת
|
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17078760_E07.doc עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il