השאלה שבמחלוקת
1. הנאשם - נהג משאית - דרס הולכת רגל למוות. האם הרגה או "רק" גרם למותה ברשלנותו?
התשתית העובדתית
2. כעשר שנים עבד הנאשם כנהג משאית, עד לאותו יום 16.1.05 שבו יצא לדרכו מנתניה אל מושב אורה הסמוך לירושלים, כשהוא נוהג במשאית קרור מתוצרת מרצדס, לצורך פריקת סחורה בגן האירועים "גני אורה". בהגיעו, לפני הצהריים, נסע בכביש גישה ללא מוצא אל הכניסה האחורית של גן האירועים, שם המטבח, ובסמוך חנות מכולת. את המשאית החנה כשצידה הימני פונה אל פתח המטבח, ופרק ממנה חבילת קרטון - כעשרה קילוגרם משקלה - ובה תריסר יחידות של חלב צמחי. את החבילה הביא אל המטבח, שם השתהה כעשר דקות עד שנמצא מי שיחתום על תעודת המשלוח. בשובו אל המשאית, עבר הנאשם מלפניה, נכנס בדלת השמאלית למקום מושבו, והחל בנסיעה לאחור מרחק של כ- 80 מטר עד לצומת אשר ממנו מסתעף כביש הגישה. בצומת, היפנה הנאשם את אחורי המשאית שמאלה עד ליישורה בכביש, ומשם ואילך המשיך בדרכו בנסיעה קדימה, אל מחוץ למושב.
3. באותה עת, שבה גב' סעדה מליחי ז"ל, ילידת שנת 1916, מקניות במכולת ופסעה בכביש הגישה לכיוון ביתה. היא חלפה לאורכה של המשאית רגע קט לפני שובו של הנאשם מן המטבח, והמשיכה בצעידתה בצד הימני של הכביש לכיוון הצומת, כשגבה אל המשאית. בנוסעו לאחור, לא הבחין בה הנאשם. המשאית פגעה בה, בכביש הגישה, כ- 20 מטר מן הצומת, הפילה אותה על הכביש, והיא נדרסה בגלגליה האחוריים-השמאליים של המשאית, ולאחר מכן בגלגל הקדמי-השמאלי; האישה מתה במקום.
4. לדברי הנאשם, לא הבחין באסון המתרחש. עוברי-אורח הבחינו בגופת המנוחה כשהיא מוטלת על הכביש, והזעיקו אמבולנס ומשטרה. בדיקה מהירה במצלמות האבטחה שבמקום העלתה שעיקרי ההתרחשות שקדמו לתאונה תועדו (תקליטור ת/2), דבר נדיר למדי (בכלל זה, נצפית המנוחה לאחר הקניות במכולת, צועדת ונושאת שקית); וכך אותר הנאשם. בחקירה נמצאה התאמה בין צמיגי המשאית לבין סימני הדריסה; כתמי דם שנמצאו בסמוך לגלגל האחורי השמאלי של המשאית נמצאו תואמים לדמה של המנוחה.
גדר המחלוקת
5.
הנאשם מודה בגרימת מותה של המנוחה. המדינה מבקשת להרשיעו ב
הריגה, עבירה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 [להלן - החוק], וב
נסיעה אחורנית שלא כדין, עבירה לפי תקנה 45 לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 [להלן - התקנות]; הנאשם טוען כי אין להרשיעו אלא ב
גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק.
6. לשיטת המדינה, מעשיו ומחדליו האסורים של הנאשם, באו לידי ביטוי בכך שנהג משאית - אורכה 7.70 מטר, רוחבה 2.20 מטר ו- 15 טון בקירוב משקלה - לאחור, למרחק של כשמונים מטר, כששדה הראייה שלו לאחור הוגבל במידה משמעותית בגלל ארגז הקירור, מבלי שנקט באמצעים הדרושים כדי למנוע סיכון או פגיעה, ובלי שהבחין במנוחה אשר הלכה בצידי הכביש על אף שניתן היה להבחין בה מבעוד מועד, לפני תחילת הנסיעה. מחמת אלה, פגע הנאשם במנוחה וגרם למותה.
7. הנאשם כפר בתחילה בכך שנסע לאחור בלא בדיקה או סריקה מוקדמת של השטח מאחורי המשאית, עד שבעדותו (לאחר שצפה בתקליטור ת/2) ובסיכומיו הודה בכך. הנאשם התמיד בכפירתו בכך שלא נקט באמצעי זהירות. לדידו, לא היה בנסיעה הנדונה סיכון רב יותר מאשר בכל נסיעה לאחור הכרוכה, מעצם טיבעה, בסיכון מסויים. בשעת נסיעתו לאחור, נעזר במראות-הצד. באמצעותן ניתן לצפות בדפנות המשאית, בצידיה ובשטח המשתרע בסמוך להן. מאחור נותר
'שטח מת', רצועת שטח ארוכה שאין אפשרות לראותה ממקום מושב הנהג. כך על-פי דוח בוחן התנועה (ת/3), ואין מחלוקת על הדבר הזה. הנאשם לא הסתייע באדם שישמש לו כמכוון.
הריגה וגרימת מוות ברשלנות - היסוד העובדתי
8.
סעיף 298 לחוק, עניינו ב
הריגה, וכך הוא מורה:
"הגורם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, יאשם בהריגה, ודינו - מאסר עשרים שנים".
סעיף 304 לחוק, עניינו ב
גרימת מוות ברשלנות, וזו הוראתו:
"הגורם ברשלנות למותו של אדם, דינו - מאסר שלוש שנים".
9. מבחינת
היסוד העובדתי, בעבירת ה
הריגה יש צורך כי המוות ייגרם
במעשה או במחדל אסורים; ב
גרימת מוות ברשלנות אין דרישה לאופן מסויים של גרם המוות. אלא שברבות הימים נקבע בפסיקה, כי "היסוד העובדתי בשתי העבירות, לרבות הקשר הסיבתי בין ההתנהגות האסורה לבין התוצאה הקטלנית, הוא זהה. השוני בין העבירות הוא ביסוד הנפשי בלבד. בעוד שבעבירת הריגה נדרש כי הנאשם עצמו צפה את התוצאה, הרי שבעבירה של גרימת מוות ברשלנות די בכך שבנסיבות המקרה אדם סביר היה צופה תוצאה זאת" [ע"פ 7832/00
בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 534, 541 (2002)].
10. "רכיב המעשה אותו צריכה המאשימה להוכיח בעבירת ה'הריגה', לפי סעיף 298 של חוק העונשין הוא, שהנאשם נהג ברכבו בחוסר זהירות, תוך
סטיה חמורה מרמת זהירות סבירה" [ע"פ 3158/00
אוהד מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 80, 93 (2000)].
האם נהיגתו של הנאשם במשאית נעשתה בסטיה חמורה מרמת זהירות סבירה?
11. ב"כ המדינה מבקשת לקבוע כי אכן כך, כי מדובר ב
התרשלות רבתי. דין הוא, כי
"נוהג רכב לא יסיעו אחורנית אלא אם יש צורך בכך, ובמידת הצורך, ולאחר שנקט באמצעים הדרושים בנסיבות הקיימות כדי למנוע - (1) סיכון או פגיעה; (2) הטרדה או הפרעה" [תקנה 45 לתקנות]. ב"כ המדינה טוענת, כי לא היה צורך אמיתי בנסיעה אחורנית, וכי מכל מקום לא נקט הנאשם באמצעים הדרושים למניעת הסיכון.
מנגד, טוען ב"כ הנאשם כי זה נטל סיכון סביר. התאונה ארעה בכביש ללא מוצא, במקום בו אין ניתן לבצע פניית פרסה. לא הייתה לנאשם אפשרות אחרת זולת נסיעה לאחור. לא היה בנמצא מי שיכוונו בנהיגתו. הנאשם אומנם לא סרק את '
השטח המת' שמאחורי המשאית, אך נסע לאט ובזהירות, תוך שימוש במראות הצד. הזמזם ואורות ההילוך האחורי פעלו כתיקנם. משאיות אספקה באות באותו כביש באופן תדיר, ואין סבירות גבוהה להימצאותם של הולכי רגל. ב"כ הנאשם טען גם לרשלנות תורמת מצידה של המנוחה בשל הליכתה בשול הכביש כשגבה מופנה אל המשאית, במקום לצעוד על המדרכה. באופן נהיגתו של הנאשם נטל סיכון מסוים, אך לא עד כדי סטיה חמורה מהתנהגות סבירה. מדובר ב
סיכון סביר אשר אותו נוטל על עצמו כל נהג, ובמיוחד בנסיעה לאחור.
12. לסוגיית הנסיעה לאחור, ולשאלה אימתי תחשב נסיעה כזו בגדר סיכון סביר, נדרש בית המשפט העליון בפרשת
חדריה [ד"נ 22/83
מדינת ישראל נ' אליהו בן עובדיה חדריה, פ"ד לח(2) 285 (1984)]. באותו עניין, נהרגה ילדה מפגיעתו של אוטובוס, כאשר לצורך תמרון קצר לשם יציאה מחנייה, נסע לאחור מרחק שלא עלה על מטר וחצי. לפני עלייתו לאוטובוס, בדק הנהג היטב את סביבת האוטובוס מכל עבריו, ואף מתחתיו הביט; חרף זאת, במהלך שתי הדקות שבין הבדיקה לבין תחילת הנסיעה, הגיעה הילדה המנוחה אל מאחורי האוטובוס, והנהג לא יכל לראותה בהיותה ב
'שטח המת' ליד הדופן האחורי של האוטובוס. הנהג הורשע בגרימת מוות ברשלנות.
13. על-פי תקנה 45 הנ"ל, בשתיים נתייחדה הנסיעה לאחור מן הנסיעה לפנים: בכך שאין לנסוע לאחור, גם אם שדה הראייה פנוי, אלא אם יש
צורך לעשות כן; ובכך שכאשר נעשה הדבר הזה, חובה
לנקוט באמצעים כדי למנוע סיכון או פגיעה, הטרדה או הפרעה. האמצעים אשר אותם יש לנקוט נגזרים משלושה נתוני יסוד עיקריים:
זמן ומקום האירוע, שהרי אינו דומה איזור מאוכלס לאזור שומם, ואינה דומה שעת לילה מאוחרת לשעת יום או לשעת בין-ערביים;
סוג הרכב, שכן גודלו ומבנהו משפיעים על היקף
'השטח המת'; ו
שדה הראיה, היינו, מה בפועל רואה הנהג, ביחס לשטח שלכיוונו הוא מסיע את הרכב. אכן, "מה שמותר בהתנעת מכונית נוסעים בינונית והסעתה אחורה תוך מבט לאחור, אינו יכול להיות מותר אוטומאטית ובאותם תנאים בלבד, כאשר מניעים אוטובוס אחורה, כי התנאים המתקיימים והסיכונים הנוצרים בשני סוגי המקרים הם שונים זה מזה" (שם, בעמודים 297 - 300).
14. הנשיא שמגר נדרש שם לשאלת החובה להסתייע במכוון חיצוני. אמנם לא "כל נהג בכל כלי רכב חייב לעולם לבקש עזרתו של אדם נוסף, אם הוא מבקש להניע את רכבו במידה כלשהי אחורה; כל מקרה צריך להיבחן לאור נסיבותיו. אך... בעת הנהיגה אחורה מחובת הנהג לכוון מבטו כל העת אל השטח המוביל במישרין לכיוון אליו רכבו נע; במיוחד עליו לתת את הדעת לשטח המת, ואם אין שליטה יעילה במבטו בשטח אשר אל כיוונו הרכב נע - לא יצא חובת הזהירות, אם לא יבקש ממישהו כי יכוונו בצורה נכונה. בכלי רכב גדולים ואוטובוסים זהו כמעט תמיד הכרחי, כל עוד לא יותקנו אמצעי עזר יעילים, המאפשרים ביטולו של השטח המת" (שם, בעמוד 306).
הכלל הוא, כי "מי שרואה קושי מעשי ביציאה מתוך מערכת נסיבות עובדתית אליה הוא נקלע (ואשר אין בה מאומה כדי לסכן אותו), אינו יכול לנקוט פתרון המסכן בעליל את חייהם של אחרים. פתרונו הנכון בכך שמעיקרו לא ייכנס לתוך מערכת הנסיבות האמורה, ואם כבר נכנס אליה, עליו לצאת מתוכה שלא על חשבון בריאותם ושלומם של אחרים" (שם, בעמוד 307).